לכל אחד ישנו חלום. חלום אחד שמאופסן עמוק, שמתישהו, איכשהו, אולי בדרך נס יתגשם. עבורי, תופעת "הזוהר הצפוני" הייתה החלום ההוא. הוא הצית את דמיוני עוד כילד, מבעד לדפי אנציקלופדיית "בריטניקה לנוער".
"הזוהר הצפוני" היא תופעת טבע ייחודית לשני הקטבים של כדור הארץ, הדרומי והצפוני, שמתרחשת כאשר חלקיקים טעונים באנרגיה מן השמש נתקלים באטומים שבמרומי האטמוספרה שלנו.
הצפנתי 4,000 קילומטרים מהחורף החם של ישראל ללפלנד, שממוקמת בקצה הצפוני ביותר של אירופה. היא משתרעת על פני שטח עצום שגודלו כמעט פי 20 משטח מדינת ישראל. חבל הארץ הזה נמצא בריבונותן
של ארבע מדינות: פינלנד, נורווגיה, שוודיה ורוסיה.
את המסע ללפלנד הרחוקה עשיתי עם קבוצה של פנטזיונרים אחרים, צלמי טבע.כאלה שהיו מוכנים למשכן את הבית שלהם בעבור תמונת נוף חד פעמית. התחנה הראשונה במסע: הבירה רובניימי. בזמן שבישראל החזאים נלחמים על כל פירור שלג בירושלים,כאן הטמפרטורה היא כבר 20 מעלות מתחת לאפס.
עובי הקרח על המים: 60 ס"מ
ביום השלישי למסע, אנחנו נפרדים מבירת לפלנד רובניימי ומצפינים 300 קילומטרים משם לאיבלו. אנחנו מפליגים על הים הבלטי הקפוא. עובי הקרח מעל פני הים הוא 60 סנטימטר, והדרך היחידה לחצות את היםהיא על גבי שוברת הקרח סמפושל צבא פינלנד.
עכשיו נותרו לנו עוד שלושה ימים של נסיעה בלתי נגמרת על אופנועי שלג, עד לקצה הקוטב. בתקווה שתנאי מזג האוויר יאפשרו לנו לצפות בזוהר הצפוני. בבוקר מקבל אותנו שוב משב רוח קפוא. אלו הרגעים שבהם אנחנו מבטיחים לעצמנו לא להתלונן יותר על הקור הישראלי.
תנאיי מזג האוויר הקיצוניים הולכים ומחריפים. באחד הימים אפילו קפאה מצלמת הסטילס שלקחנו איתנו כדי לתעד את המסע עבור מגזין "מנטוק". הקור פה הוא משהו שמאוד קשה לתאר אותו במילים. אולי הבגדים יעבירו לכם את החוויה הקפואה הזאת כאן בלפלנד. נתחיל מלמטה, ברשותכם: זוגות גרביים תרמיות מבודדות
מצמר עבה, נעליים עם גרביים מיוחדות שאוטמות את הכל, או לפחות מנסות; גטקס, מכנס תרמי, עוד מכנס שמבודד; חליפה עבה, שלוש חולצות תרמיות, פליז וכובעים.
לפעמים חלומות מתגשמים
אנחנו חוצים את אגם אינארי הגדול בפינלנד, גודלו פי 10 מהכינרת הקטנה שלנו. במסע הזה, לא פעם חזרנו על עקבותינו כי השלג הכבד העלים כמה מהמסלולים שסומנו במיוחד בדרך אל הזוהר הצפוני. הנסיעה בין העצים והעיקולים גורמת ללא מעט התהפכויות על השלג הלא סלחני.
הימים חולפים, הזמן משחק לרעתנו. גם בלילה שעבר, כך מסבירים לנו, הזוהר הצפוני לא הופיע. תנאי מזג האוויר לא היו מתאימים. בקבוצה ניכרים כבר סימני ייאוש. ואז, קצת לפני חצות של היום האחרון למסע, אחרי חמישה ימים שבהם נעלם הזוהר, החלו להופיע מעל ראשנו חלקיקים ירקרקים. ככל שנקף הזמן הם החלו להתגבש לחוטים דקיקים ואחר כך לפסים של ממש. ככה בדיוק זכרתי את הזוהר.
מבלי לשים לב שכבתי בקור במשך שעתיים וחצי של מופע אלוהי, עד שירד המסך מעליי והשמיים התקדרו מחדש. לפעמים חלומות מתגשמים. לפעמים יש חלומות כל כך יפים שאתה לא רוצה להתעורר.