אנשים שביקרו בעמאן חוזרים משם תמימי דעים: זוהי עיר הבירה המכוערת ביותר בעולם, אולי מלבד וושינגטון די סי. יש לא מעט צדק בקביעה הזאת, אבל היא מראה רק צד אחד של המטבע. הכיעור והחספוס של עמאן הם גם סוד הקסם שלה. מעין חוויאר בארדם של עולם הטיולים.
לא צריך להיות שמאלנים כדי לנסוע לירדן. חבל שהחשש מונע מרוב הישראלים לנסוע ליעד שבסופו של דבר הוא קרוב, זול, ותתפלאו – גם מכניס אורחים. ובכל זאת, אם כבר התגברתם על הפחד, קחו בחשבון שנסיעה לעמאן היא הכל מלבד נופש – מדובר בעיר קשוחה שבה כל פעולה, החל מקניית גרעינים ועד לנסיעה במונית, נעשית במצ'ואיסטיות. כדי לזכות בכבוד מצד הירדנים, ומאוד כדאי לזכות בכבוד הזה, צריך להיות גבר.
יש משהו מאוד נוסטלגי בבירת ירדן. הפשטות שלה מזכירה את תל אביב של שנות ה-60, זאת ששומעים עליה מהסיפורים של ההורים ורואים בסרטים ישנים. ניתן להרגיש זאת בעיקר בלילה, במרכז עמאן, ברחובות שמסביב למסגד אל-חוסייני. המשפחה הירדנית שיושבת במכונית ליד דוכן הפלאפל ואוכלת 4 מנות שעלו ביחד 5 שקלים, הבחורים הצעירים שמפצחים גרעינים ברחוב, כולם מוסיפים לחוויה האותנטית. עמאן, כמו תל אביב, כמו כל עיר מכוערת אחרת, הרבה יותר יפה בלילה. רק חבל שכעיר שמרנית, חיי הלילה מסתיימים בסביבות 22:00.
ממלכת החומוס צ'יפסלט
האוכל, מרכיב חשוב בתרבות הערבית, הוא אחד החוויות המדהימות לכל מי שבא לעיר. בירת ירדן מציעה שפע של מאכלים טעימים, ובמחירים שאין דומה להם. ארוחה במסעדת פועלים תעלה לכם כ-10 שקלים. מסעדה מפוארת, כזאת שבה המלצרים לבושים בחליפות ומדברים באנגלית שבורה, תעלה כ-60 שקלים לאדם. את התפריט אתם מכירים בעל פה: על האש, חומוס וסלטים.
ולא רק האוכל זול בעיר הזאת. בערך כל מה שתרצו לקנות, החל מלחם ועד לנעליים, יהיה זול משמעותית מהמחירים בישראל. חדר במלון פשוט יעלה לכם כ-120 שקל ללילה, ולא חסרים כאלו במרכז עמאן. שימו לב רק שאתם מקבלים מקלחת בחדר – זהו לא דבר מובן מאליו. אם אתם אוהבים ויודעים איך להתמקח, תוכלו לקנות הכל אפילו בזול יותר. ואם במקרה אתם יודעים ערבית, ממש זכיתם בלוטו: כשמוסר מכם החשד להיותכם תיירים עשירים, המחיר צונח דרמטית, לאזורים ממש מגוחכים.
אחד הדברים המאפיינים את העיר הוא ריבוי שוטרים של משטרת התיירות. יש יותר כאלו ברחבי העיר מאשר שוטרים רגילים. תפקידם לא ברור: ספק אם הם שם כדי לעזור לתיירים, להגן עליהם מפני הפושעים המקומיים, או שמא הם נמצאים בעיר כדי לדאוג שהתיירים הכופרים מהמערב ישמרו על התנהגות נאותה בפומבי. נשמע מופרך, אבל להחזיק ידיים בפרהסיה, קל וחומר להתנשק, גורם לך להרגיש ממש לא בנוח בעיר הזאת.
המלך פינת הוד מעלתו
בניגוד לערים אחרות, לעמאן כמעט ואין רשימת "חובה לראות". נכון, יש את הסיטאדל, שהיא המצודה העתיקה בג'אבל אל קלעה, היכן שהתפתחה העיר ההיסטורית. העתיקות שם מופלאות, ובייחוד המסגד שפתוח לקהל ומהווה הזדמנות נדירה לבקר במסגד ערבי; יש גם את התיאטרון הרומי, שלא שונה מהאמפי בקיסריה או בבית שאן; ומסגד אל-חוסייני עם שני הצריחים המרשימים שלו.
מלבד שלושת המקומות האלה, הדבר הכי טוב שאפשר לעשות הוא שיטוט בעיר. את עמאן צריך לחוש הרבה יותר מאשר לראות. ממילא כל הרחובות נראים אותו דבר, ועוד יותר גרוע, לכל הרחובות קוראים שם המלך חסן, הוד מעלתו חסן, המלך עבדאללה, הוד מעלתו עבדאללה, ובקיצור – יצירתיות רבה היא לא מהמאפיינים של פרנסי עמאן.
אם אתם לא שמים לב לשמות הרחובות, הירדנים כבר יעשו הכל כדי שתזכרו מי שולט במדינה הזאת. את תמונתו של עבדאללה ניתן לראות בכל פינת רחוב, וזו לא רק צורת ביטוי. למעשה, זוהי הדרך הכי נוחה להתמצא בעיר. הולכים שמאלה ליד התמונה של עבדאללה במדי צבא, פונים ימינה בתמונה של עבדאללה במדי שוטר וממשיכים ישר עד התמונה של עבדאללה במדי נבחרת ירדן.
את האווירה ברחוב, כאמור, צריך להרגיש. במיוחד ביום שישי. הרחובות עמוסים באנשים, או ליתר דיוק – בגברים. נשים כמעט ולא תמצאו ברחובות עצמם, בוודאי שלא לבדן. בקניון אפשר לראות מעט יותר נשים. על שופינג, מסתבר, לא מוותרים גם בחברה השמרנית הזאת. ולמקרה שתהיתם: כן, יש בעמאן קניון. הוא אפילו יפה וחדש, ולא תאמינו, הוא קרוי על שם המלך עבדאללה.