נסיכת קרח לבנה. אחת הכנסיות בעיר | צילום:
גליה גוטמן, ויז'ואל, גלובס
יוצאי רוסיה בארץ הזהירו אותנו שנמות מקור. "רק משוגעים נוסעים לסנט פטרבורג בחורף", אמרה לי ידידתי מירה, אבל דווקא כך זכינו בחוויה "רוסית" אמיתית: הטמפרטורות נשקו לעשרים מעלות מתחת לאפס, נהר הנייבה רחב הידיים קפא לחלוטין, ועמו התעלות המפורסמות של העיר, נערות העיר החטובות דילגו בקלילות במגפי עקב גבוהים על המדרכות החלקלקות מקרח, נשים וגברים התהלכו בכפפות ובכובעי פרווה כמו בספרי ילדותנו, וספלי תה נשפכו כמים בכל בית קפה ומסעדה.
במקום לחלוק את העיר היפה הזו עם עוד עשרות אלפי מבקרים שמציפים אותה בלילות הקיץ הלבנים, קיבלנו נסיכת קרח גאה ולבנה, והמקומיים אפילו האירו לנו פנים. גם יכולנו להשיג בקלות יחסית כרטיסים ללהקת הבלט קירוב (כיום מרינסקי), לא לעמוד בתורים אין-סופיים למוזיאון ההרמיטז', ולקשור שיחה אישית עם הפקידות החמודות במלון רחמנינוב, שבו התארחנו.
עיר לבנה
כשהצאר פטר הגדול כבש את האדמות שלאורך נהר נייבה בשנת 1703, הוא החליט לבנות מבצר שיגן על האזור מפני התקפות הצי השבדי. ב-27 במאי 1703 הוחל בבנייתו של מבצר על האי הקטן זייאצ'י (Zayachii) בדלתה של הנייבה, והתאריך נקבע כיום ייסודה של סנט פטרבורג. הסוף ידוע: השבדים הובסו עוד לפני שהבנייה הושלמה, ובמקום מבצר המקום החל לשמש כקסרקטין לחיל המשמר של העיר, אך בעיקר כבית הכלא הפוליטי הנודע לשמצה טרובצקוי (Trubetzkoy). עם האסירים הפוליטיים הראשונים נמנה אלכסיי, בנו של פטר הגדול עצמו, וברשימה המכובדת מככבים דוסטוייבסקי, גורקי, טרוצקי ומהפכנים יהודים נוספים, ואפילו אחיו של לנין, אלכסנדר.
הסיור במסדרונות הכלא הוא כמו שיטוט מצמרר בתהפוכות ההיסטוריה הרוסית, שבה כל אחד בתורו נזרק לכאן, ורבים גם סיימו פה את חייהם. אגב, המקום מוזכר גם באידיליה "לביבות" של שאול טשרניחובסקי, כשהסבתא גיטל מקבלת מכתב המודיע לה שנכדתה האהובה כלואה במצודה האימתנית הזו בעוון מהפכנות. בחדרים ששוחזרו ניתן להתרשם מתנאי חייהם של האסירים, ואת התמונה משלימים תצלומים ישנים של הכלא, התלויים על קירות הפרוזדורים. בחוץ ירדו פתיתי שלג. לא היה צורך בדמיון מפותח כדי לדמיין כמה קר, אפל ומדכא היה להיות אסיר כאן בחורף הרוסי הנורא.
והנה, במקום שהפך לסמל לשלטון של עריצות ושל דיכוי רוח האדם, באחד המסדרונות ראיתי לפתע בחור רוסי צעיר מגיש לחברתו פרח לבן. love story, הסביר בחיוך חבר שלהם, שצילם את מחוות האהבה הזו. איך שהזמנים השתנו, חשבתי. כשיצאנו מאפלולית הכלא השמש זרחה. טיפסנו על חומת האבן המסיבית המקיפה את המצודה. בקיץ כל זה מוקף מים, אך בחורף קירות האבן תקועים עמוק בתוך השלג, והמבט מהחומה מזמן נוף פנורמי מרהיב על הנייבה הקפואה ועל העיר במלוא הדרה.
במרכזה של המצודה ניצבת קתדרלת פטרוס ופאולוס המרשימה, הכנסייה הראשונה בעיר שנבנתה באבן בסגנון ברוקי מרהיב, וזהו גם מקום קבורתם של קיסרי רוסיה וקיסריותיה מימי פטר הגדול ואילך. רוסים לא מעטים עדיין פוקדים את הקברים המפוארים ומניחים עליהם פרחים טריים. בקצהו של מגדל הכנסייה המחודד, שגובהו כ-123 מטרים, ניצב מלאך ענקי מוזהב המחזיק צלב - אחד מסמליה הבולטים של העיר. המלאך השקיף על ראשו עטור השלג של פטר הגדול, שפסלו ניצב למטה. הקור העז לא הרתיע אותי מלהסיר את הכפפות ולשפשף את האצבע בידו הימנית של פטר - סגולה בדוקה למזל.
מפצח האגוזים
הכל היה כל כך רוסי. גם התיאטרון הרוסי | צילום:
גלובס
אם יש מקום שחובה לצפות בו בבלט רוסי, זהו תיאטרון מרינסקי האגדי בסנט פטרבורג, ולנו היו כרטיסים למפצח האגוזים, אחת מהקלאסיקות של הכוריאוגרף המיתולוגי ג'ורג' באלנשין, שאותה חיבר למוזיקה של הקומפוזיטור פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי. הכול היה כל-כך רוסי - הערב המושלג, הנשים שהגיעו לבושות במיטב מחלצותיהן וחלצו במלתחות ערדליים ומגפיים כדי לגלוש ללא דיחוי לנעלי העקב שנשלפו מהתיק, נברשות הקריסטל, המעקים המוזהבים, היציעים התלויים, הילדות הבלונדיניות עם הצמות הקלועות, שישבו ללא ניע בכיסאות הבלתי נוחים להחריד עם המשענות הגבוהות מדי, ומעל לכול - ההפקה החלומית והמקצועיות ללא תחרות של הרקדנים.
יצאנו מהתיאטרון בחזרה לעיר הקפואה, לתעלותיה הלבנות, לפנסי הרחוב שהאירו את השלג, ומיהרנו להפשיר על כוס תה במלון שלנו, Antique Hotel Rachmaninov, שנפתח בשנת 2003 על-ידי אוקסנה אלכסנדרובנה קורנבינה, יזמית, עיתונאית ואשת אמנות. בית המידות ברחוב קזאנסקיה (Kazanskaya), שבו שוכן המלון, נבנה במאה ה-19 והיה שייך בחלקו לדודתו של המלחין הנודע סרגיי רחמנינוב, שאף התגורר בו בנעוריו בשנים 1886-1885. תשכחו ממלון של אוליגרכים. קודם כול, אין בו מעלית וצריך לטפס אליו במדרגות מכורסמות לקומה השלישית. שנית, יש בו רק 26 חדרים, וגם ארוחת הבוקר (המוגשת לצלילי דיסקים של מוזיקת ג'ז) בסיסית למדי.
בלרינות ותקרה מצוירת בבזיליקה | צילום:
גליה גוטמן, ויז'ואל, גלובס
אבל הוא אינטימי להפליא, הלובי (המשמש גם כחדר האוכל) מהווה מקום למפגשים חברתיים ונראה כמו סלון רוסי של ימי טרום המהפכה. פסנתר הכנף, רהיטי הענתיקה, הציורים, התצלומים והפריטים - כולם ברוח התקופה ותורמים לאווירה הנוסטלגית והאריסטוקרטית של המקום. שלא לדבר על דלתות החדרים, המעוטרות בציורים מקוריים מעשה ידיהם של אמנים נחשבים תושבי העיר (מספרים שאת ההשראה הם שאבו מצלילי המוזיקה של רחמנינוב), ועל מיקומו המעולה של המלון, בלב המרכז ההיסטורי של העיר, במרחק הליכה מאתרים כמו שדרות נייבסקי, קתדרלת קאזאן (Kazansky Sobor), בזיליקת איסק הקדוש (Isaakievsky Sobor), דירתו של המשורר אלכסנדר פושקין האחד והיחיד, ברחוב מויקה (Moika), או מתחם החנויות גוסטיני דבור (Gostiny Dvor).
שופינג מתקופה אחרת
לא תייר אחד חווה בסנט פטרבורג היתקלות בכייסים, שיוצאים לשחר לטרף בשיא העונה, כלומר בקיץ, והיכן אם לא בשדרות נייבסקי? אנחנו שוטטנו בהן בלי מתח, לבושים כמו בצל, סומכים על כך שגם כייס מדופלם יתקשה להגיע לכיס הנכון דרך כל השכבות, ויחשוב פעמיים אם כדאי לו להסיר את הכפפות בשבילנו. כדי להתחמם נכנסנו לגוסטיני דבור. במחצית הראשונה של המאה ה-19, כשגם באמריקה עדיין לא חלמו על קניונים, נבנו בכמה ערים רוסיות שווקים מקורים שכונו גוסטיני דבור. המפורסם שבהם הוא זה של סנט פטרבורג, שבנייתו הושלמה בשנת 1785. אכסדרת החנויות הענקית הזו, שאי-אפשר לטעות בחזית עמודיה הצהבהבה, משתרעת על-פני בלוק שלם, והיא אנדרטה חיה לשופינג מתקופה אחרת - שורות של חנויות עם רצפות עץ, הנמתחות לאורך מסדרונות ארוכים, וכל חנות מובילה לבאה אחריה.
גרם המדרגות המפורסם במוזיאון רמיטז' | צילום:
גליה גוטמן, ויז'ואל, גלובס
כיום אפשר למצוא פה מותגים מז'יבנשי ועד פול גוטיה, וגם בגדי ילדים, צעצועים, מחשבים, תכשיטים ומזכרות, שוקולד בלגי וקוויאר בלוגה, אבל לי המקום איכשהו הזכיר את חנויות הסדקית (הגלנטריות) של פעם. שלא לדבר על הטעם הרוסי הכבד של חנויות הרהיטים, נברשות הקריסטל, הסרביסים. כמעט התפתיתי לקנות בכסף טוב כובע פרווה יפהפה, אם כי לא ברור לאיזה צורך. למזלי נבהלתי קצת מהמוכרות חמורות הסבר, ברובן מהדור הישן, וכך חשבון הבנק שלנו נשאר מאוזן.
כשחוצים את שדרות נייבסקי לכיוון צפון מגיעים למוזיאון הרוסי, אתר חובה לכל מי שמתעניין בתרבות ובנשמה הרוסית. המוזיאון, שנוסד בשנת 1895 ונפתח לקהל ב-1898, משופע במוצגים - מציורי איקונות מהמאה העשירית וכלה בעבודותיהם של אמנים כמו וסילי קנדינסקי ומרק שאגאל. התיירים בדרך כלל מוותרים עליו לטובת ביקור בהרמיטז', וזה מאוד חבל. עם כ-400 אלף מוצגים, האוסף כאן מתחרה רק בזה של גלריה טרטייאקוב (Tretyakov) במוסקבה, והוא מהווה חלון ראווה ענק המשקף תנועות ואסכולות באמנות הרוסית, מנופים של פעם וחיי כפר ועד תערוכות של אמנים רוסים עכשוויים.
פתוס רוסי ואוכל איטלקי
כדי להגיע למרפסת התצפית במרום הבזיליקה היפהפייה על-שם איסק הקדוש, צריך לטפס 262 מדרגות מתכת לולייניות. ביום יפה זהו ספורט נחמד, אבל כשבחוץ 18 מעלות מתחת לאפס והרוח חודרת גם לאיברים הפנימיים זה גובל במזוכיזם. ואכן, היינו המשוגעים היחידים על המרפסת העגולה, שבגובה של 43 מטרים מזמנת מבט מדהים על מרכז העיר. זה היה באמת עוצר נשימה, ולו בגלל הקושי לנשום ברוח המקפיאה. בכל זאת עמדנו והקשבנו לקולו העמוק של הקריין הרוסי, שסיפר בפאתוס פטריוטי (שכמותו שומעים היום בקושי אפילו באימא רוסיה) על עמידתה של העיר במצור הגרמני במלחמת העולם השנייה. צריך להגיע לכאן בחורף כדי להעריך את כוח הסבל ואת כושר העמידות של העם האומלל הזה.
מרק חם. זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו כשירדנו משם, אבל במקום להתיישב באיזו מלכודת תיירים על שדרות נייבסקי, הלכנו לרחוב קאזאנסקיה, למסעדת Testo (Tecto בכתיב רוסי) המשתלבת להפליא ברוח הקוסמופוליטית החדשה המנשבת בשנים האחרונות בעריה הגדולות של רוסיה. זהו בר-מסעדה טרנדי בסגנון איטלקי, השוכן במרתף פינתי לא גדול, צבוע באדום ובאפור, עם מבחר נאה של יינות ושל בירה מהחבית, והתפריט חדשני ומשתנה מדי יום. ירדנו על מרק רותח, התנפלנו על הפסטה ועל הפיצה הפריכה (שניהם תוצרת בית), וקינחנו באגס אפוי עם גבינת רוקפור שהוגשה בנייר אפייה חום. אף בחור מבין כל הזוגות הצעירים שישבו שם לא הגיע בלי פרח ביד. חג האהבה או לא.
הגשר המוביל לפטרוס ופאולוס | צילום:
גליה גוטמן, ויז'ואל, גלובס
מידע מעשי
הגעה: בטיסה דרך אחת מבירות אירופה. חברות שונות מקיימות טיסות ישירות בין ערים באירופה לסנט פטרבורג. אל על מקיימת טיסות סדירות וישירות מישראל. תחבורה: נסיעה בינונית במונית פרטית תעלה בין 800 ל-1,000 רובלים (כ-90-120 שקלים). מונית מנמל התעופה פולקובו למרכז העיר תעלה כ-45 דולרים. בעלי מכוניות נוהגים להשלים הכנסה באמצעות הסעות ופועלים כמו מוניות. רצוי להזמין מונית במלון שאתם מכירים. אם תופסים מונית ברחוב או בתחנת הרכבת, חשוב להתמקח ולסכם על המחיר, ואם אפשר - לברר מראש מהו טווח המחירים הסביר למסלול. השימוש במטרו מקל מאוד את ההתנידות במרכז העיר, הוא יעיל ונוח, ומחירי הנסיעה בו זולים למדי.
מלון רחמנינוב: רחוב קאזאנסקיה 5 (Ulitsa Kazanskaya), טל' 7-812-571-7618 ; 7-812-327-7466 אינטרנט: www.hotelrachmaninov.com
