"זה לא הזמן לטוס", אני חושבת לעצמי, בזמן שאני מקלידה את פרטי האשראי שלי לטופס התשלום. הראש והלב לא מסונכרנים כרגע, כי למרות המחשבות שנוגדות את הרעיון, הלב דווקא נמשך, מבין כמה טוב יש באוורור הזה. אני לא מנותקת, אני חושבת שאני בסך-הכל אנושית: הצורך לצפות למשהו, להבין שיש עתיד, כל אלו הדהדו כשלחצתי "אישור", ונאמר לי שחופשת הסקי שלי שולמה בהצלחה.
לחופשה יצאנו דרך סקי-דיל, שארגנו את כל הנסיעה מא' ועד ת', ובעצם לא היינו צריכים לעשות שום דבר מראש, חוץ מלהשיג ביגוד סקי ולהגיע לשדה התעופה בזמן. היה בזה משהו מרענן – מצד אחד משהו לחכות לו, במיוחד בתקופה כזו, ומצד שני לא הצטרפו משימות ללו"ז כמו מציאת טיסה, מלון, השוואה בין העיירות ועוד משימות שמאפיינות יציאה לחופשת סקי. עם המון מחשבות ותחושות מעורבות בנוגע לטיול הזה, הצטופפנו יחד עם עוד מאות ישראלים בתור לצ'ק אין בנתב"ג, והבנו שאנחנו ממש לא היחידים.
אני יודעת מראש החופשה שאני יוצאת אליה היא לא התאווררות מהעבודה, מהעומס של השגרה, או כדי להשוויץ לעוקבים באינסטגרם - היא נועדה כדי לתת מקום לנפש.
יצאנו לחופשת סקי
במילאנו הקרה נחתנו ביום ראשון בבוקר ומיד נכנסנו למיניבוס שלקח אותנו לעיירת הסקי הקטנה שלנו – קמפיטלו די פאסה (Campitello di Fassa), שנמצאת בעמק פאסה, שבלב אזור הדולומיטים שבצפון איטליה. לא טרחנו לחקור על המקום מראש, מעין עצלנות שמגיעה יחד עם חופשת ה"הכל-כלול", אבל מחיפוש קצר בגוגל ראינו את הנופים המדהימים שמקיפים את העמק, ולנו זה הספיק. בנסיעה פגשנו חבורה של שלושה גברים נשואים בני 35 שהשלימו לנו את החסר על אתר הסקי שלנו – סלה רונדה (Sella Ronda), וגם שני תיכוניסטים, שאחד מהם נפצע ברגל בשבוע סיירות, ממש באותו השבוע. המעטפת הישראלית האקראית הזו הייתה נעימה ולא צפויה, כבר מהרגע הראשון. גם הנוף מהחלון במהלך הדרך היה מרגש - בכל פעם שפקחתי עיניים מתנומה כזו או אחרת התמונה הפכה להיות לבנה יותר ויותר.
התמונה הושלמה כשהגענו למלון שלנו, Chalet Marcora, בשלום. נעמה, אחת הנציגות של סקי-דיל באתר סלה רונדה, פגשה אותנו בלובי ומיד חילקה לנו את כל מה שאנחנו צריכים, ויותר. מלבד הסקי-פס ששילמנו עליו, קיבלנו גם תיק מלא במוצרים כמו קרם פנים, שפתון לחות, משחה לשרירים כאובים ועוד מיני הפתעות. בסיור במלון גילינו את חדרי הסאונה הנחוצים אחרי יום סקי ארוך, ואת הג'קוזי הגדול שנמצא בחצר המלון, מוקף בשלג מכל צדדיו. אחרי שהנחנו את התיקים, הנציגים של סקי-דיל לקחו אותנו לחנות הציוד, שם התאימו לכל אחד את מגפי הסקי והמגלשיים, ומשם המשכנו לסיור קצר בעיירה כדי שנדע איפה כל דבר ממוקם. הוקל לנו לדעת שבאמת לא היה צורך במחקר מקדים משלנו, והורגש שיש למי לפנות בכל עניין ובעיה.
העיירה עצמה שקטה מאוד, בלשון המעטה. אחרי תשע בערב ספק שתזכו לראות אנשים הולכים ברחוב. כן יש מגוון מספק של מסעדות, סופרמרקט גדול, ברים רגועים ואפילו מועדון חשפנות – לפי השלט שמתנוסס ברחוב – אך אם חשקה נפשכם בברים פעילים או מסיבות, כדאי לחשוב על לינה בעיירה אחרת. בעת שכזו, אנחנו שמחנו על הבחירה בקמפיטלו – באנו לנוח, להשקיט את המחשבות לאחר תקופת מילואים ארוכה, והעיירה הציורית והשקטה ששהינו בה, ענתה על כל אלו.
בבוקר התעוררנו מוקדם, בהתרגשות לקראת יום הגלישה הראשון, והגענו לחדר האוכל של המלון. Chalet Marcora הוא מלון ארבעה כוכבים, ונמצא בבעלות ישראלית. העובדה האחרונה מצביעה על כך שהם יודעים איך לפנות ללב הישראלים - בופה כמובן. ארוחת הבוקר הציעה לחמניות טריות, כמויות מפנקות של גבינות, סוגים שונים של בשר. חביתה, בייקון, מגוון עצום של פירות ואגוזים למוזלי. גם במתחם המתוקים לא היה חסר – קרפ, פנקייקים, קרואסונים, דונאטס. אפילו הייתה חלת דבש גדולה שאפשר היה לקחת ממנה חתיכה. הייתה תחושה של שפע, אבל בצורה מדויקת וטעימה. חשוב לציין שבזמן ארוחת הבוקר הנציגים של סקי-דיל הסתובבו בין האורחים ועזרו בכל עניין.
יוצאים לגלוש
אחרי כל ההכנות וההתרגשות, הגיע הרגע שלשמו התכנסנו – הסקי. עם מגפיים מסורבלות ומגלשיים על הכתף, צעדנו לגונדולה (סוג של מעלית באתרי הסקי) שנמצאת בסך-הכל שלוש דקות הליכה מהמלון שלנו. מאות אנשים מחכים בתור לגונדולה החל מ-8 בבוקר ועד 10 לפחות, אך למרבה המזל הגונדולה מכילה מעל מאה אנשים בכל פעימה, כך שהתור עובר יחסית מהר. הנסיעה במעלה ההר מכניסה לפרופורציות: העיירה נהיית קטנה יותר ויותר, והצבע הלבן משתלט על העיניים, מנצנץ בשמש כאילו היה אבק פיות. למעלה, בפסגה, נגלה נוף מטורף של הרים עצומים מושלגים, וכמויות אנשים שדוהרים מטה במדרונות - בשום אופן לא דומה לאף אתר סקי שגלשתי בו בעבר. ההתרגשות פעפעה בי והתחלתי לרדת במסלול התלול. אחריו ירדתי לעוד מסלול, ועוד אחד. שלג התעופף עליי מגולש שמבצע עצירה לפניי, ואני בתורי מאטה ומעיפה שלג אחורנית. סיבובים על ההר, עצירות חדות ומנגד גלישה במהירות מטורפת כשהרוח מצליפה בלחיים. האדרנלין עלה, ואיתו ההבנה שאין אפשרות לחשוב על שום דבר אחר כרגע מלבד הסקי עצמו, שכן אם המחשבות נעות למקום אחר – אני אפול.
יש ניתוק בשלג הלבן, ובספורט הזה שנקרא סקי. הוא מכריח אותך להתרכז ב"כאן ועכשיו", ביופי שאתה רואה אל מול עינייך ובדם שזורם בקצב בתוך הגוף. יש מסלולים שהסתכלתי עליהם מלמעלה, שאלתי את עצמי איך אני יורדת אותם. "אני לא יוצאת מזה בחיים". וכל פעם הצלחתי לצאת מזה, ואפילו בהנאה. זו תחושה שקשה לתאר – תחושת הצלחה מעורבבת עם ההיי שמגיע מהספורט עצמו, מהרוח שמלטפת את הפנים בזמן הגלישה ומכמות האנשים שחולקים את החוויה יחד איתך. יש בזה משהו מדדיטיבי, מרפא. קראתי שסקי הוא ספורט ממכר, ורק הפעם הבנתי זאת באמת.
מה שמדהים בסלה-רונדה זה הגודל שלו – האתר הזה מכיל בתוכו עשרות מסלולים, שיחד מספקים מאות ק"מ של גלישה. אפשר בכל יום להתמקד באזור אחר ולא להשתעמם מאותם מסלולים שחוזרים על עצמם. כמו בכל אתר סקי, המסלולים מלאים בבקתות עץ שאפשר לעצור בהן, לשתות שוקו חם ולתת זמן מנוחה לרגליים (ולנפש; יש מסלולים תלולים שאנחנו עוברים שנותנים ללב זריקת אדרנלין, והרטט ברגליים נשאר איתך זמן מה).
חשוב לציין שלמרות מה שחושבים – גם מתחילים יכולים ליהנות מסלה-רונדה. מי שזו חופשת הסקי הראשונה שלו, כדאי שלא יעלה ישר אל ההר, שכן המסלולים הראשונים מהפסגה מטה הם "אדומים" – מותאמים לגולשים מנוסים יותר. לשם כך, יש מסלול למתחילים בקצה העיירה, בו בית הספר האיטלקי לסקי מעביר את שיעוריו לקבוצות וליחידים. כשתופסים את העניין, אפשר לנוע בין העיירות בעמק פאסה בעזרת אוטובוס שנקרא "סקי-בס" שעובר בתחנות ייעודיות. יש עיירות שמהן יוצאים הרבה מסלולים "כחולים", שמתאימים למתחילים. רק אם מרגישים בטוחים, והטכניקה טובה, אפשר לעלות להר ולהתנסות במסלולים מתקדמים יותר.
האפרה סקי
החלק המעניין ביותר בחופשה קרה דווקא אחרי השקיעה, כשסיימנו עם הסקי. רוב העובדים במלון הם מקומיים, אך ישנם גם עובדים ישראלים שהוטסו כדי לקבל את הישראלים במהלך עונת הסקי. העובדה הזו נותנת תחושה ביתית במקצת, ובלא מעט רגעים, היא גם ייצרה מקום לשיח מעניין ולשיתוף.
כשישבנו לאפרה סקי כל ערב – נשנושים וסנגריה חמה – תמיד ישבו איתנו עוד מאורחי המלון הישראלים, שהיוו את מרבית האורחים במלון הבוטיק הקטן. השיחות התרכזו בתחילה בסקי, במסלולים ששווה לעשות, בעבר הגלישה של כל אחד. בכל פעם גילינו עוד ועוד על כל אורח, והפרשי הגילאים או תחומי העניין ביומיום לא השפיעו על החיבור שלנו האחד עם השני. מצאתי את עצמי מדברת על האקדמיה עם מהנדס שילדיו בגילי, על העבודה שלי עם משפיען רשת שפגשנו בג'קוזי ועל פוליטיקה ופילוסופיה עם עורך דין בן 50 בזמן ארוחת הערב. זה היה יפה, החיבור האוטומטי עם כל ישראלי.
כן, דיברנו גם על המלחמה, על המצב בארץ. על הסיבה שכל אחד החליט לטוס ועל מה שחווה מהשבעה באוקטובר ועד היום. היה מעניין לשמוע את הסיפור שכולנו מכירים מפרספקטיבה שונה. בין היתר דיברנו גם על תחושות האשמה שאופפות כל אדם שנמצא מחוץ לגבולות הארץ בעת שכזו. בראשי הנחתי כל אחד מהאורחים, ואפילו העובדים, על "קשת רגשות האשם", והיה מורגש שאין אחד שחף מהתחושה הזו, וכולם נמצאים על הסקאלה.
בניגוד מסוים, בשיחה אחרת, אחת העובדות במלון סיפרה לי על מילואימניקים שהיו כאן אחרי חנוכה, להתרעננות ספונטנית. על בחור שבת הדודה שלו נרצחה בנובה, ושהדביק מדבקות שלה בכל העיירה לזכרה. החיים לא עוצרים – זה מה שהבנתי בשיחה הזו – ועלינו לדאוג שאנחנו באמת לא נותנים להם להיעצר. כולם צריכים מקום מפלט, פשוט צריך לדעת איך לעשות את זה נכון, בלי לנקר עיניים.
החזרה לארץ
חזרנו לארץ ביום שישי. ערב למחרת, וגם בזה שאחריו, היינו בעצרת החטופים בתל-אביב, עצרת 100 ימים. אני מזכירה את זה כדי להראות שהחיים הם לא שחור ולבן, והצורך בחופשה, באוורור, לא הופך אותנו למנותקים. בסך הכל אנושיים. לראשונה בכמה חודשים האחרונים הרגשתי שאני מסוגלת להיות למען מישהו אחר, שאני יכולה לתעל את האנרגיות שלי לפעולות שלא נכנסות תחת הקטגוריה "לשרוד".
אני חושבת שרוב האזרחים במדינה הזו, והישראלים שמחוצה לה כרגע, הרגישו את אותו הדבר בחודשים האחרונים - מצליחים להחזיק אך בקושי את החיים השבירים שבידם. זה בלתי נמנע כשהזוועות מתרחשות מול עינינו. צריך לזכור שזה לא או להיות למען המדינה או להיות למען עצמי, אלא שאפשר גם וגם. והשילוב הזה – לא רק שהוא אפשרי, הוא גם נחוץ. תיסעו לסופ"ש בארץ, או תצאו לטיול בטבע אחר הצהריים. לכו לים, תירשמו לקורס קדרות, תטוסו לחו"ל, תעשו סקי. זה לא משנה. העיקר שתעשו משהו שיעשה לכם טוב בלב, נחת.
* הכתבת היתה אורחת של סקי דיל באתר סלה רונדה