עמק תשעת הכפרים: הכי יפה בעולם
מעיירת הגבול הטיבטית סונגפן (Songpan) - המוקפת חומה עתיקה שהשתמרה בחלקה ושוחזרה ברובה, שסמטאותיה ציוריות ומשמשות מקום מפגש לבני שבטים טיבטיים, שהנשים בה עוטות בגדים ססגוניים ולראשן כיסוי ראש ארגמני עשוי מיריעת בד מקופלת לריבוע והגברים אוחזים בזווית הפה מקטרת ארוכה שסיגריה תקועה בה - כבר לא ארוכה הדרך לשמורת דזיוג'איגואו (Jiuzhaigou) השוכנת בצפון הרי מין (Min Shan) ופירוש שמה "עמק תשעת הכפרים".
שטחה של השמורה, הנמצאת ברשימת אתרי מורשת של אונסק"ו, כ-720 קילומטר רבוע, והיא מורכבת מכמה עמקים ומקבוצות של אגמי טורקיז ומפלוני מים שצבעם אינו תלוי במזג האוויר ובצבע השמים. אגמי השמורה כמו תפורים מטלאים ירקרקים-כחולים-סגולים וההשתקפויות בהם מתעתעות. יופיים הפיוטי בא להם מהמינרלים המשוקעים בהם. בסתיו, כשהיערות הכהים על המצוקים המקיפים את השמורה בוערים בשלכת ויוצרים משחקי צבעים מופלאים בתוך מי הטורקיז של האגמים, קשה שלא להסכים עם קביעתו של ג'ו אן לאי (מי שהיה ראש הממשלה הראשון של סין הקומוניסטית ושימש בתפקיד זה ובתפקיד שר החוץ במשך שנים רבות), שדזיוג'איגואו היא המקום היפה ביותר בעולם.
במדינה ענקית וצפופה שיש בה כל כך מעט טבע פנוי נחשב האזור הזה מאז ימי קדם למושב האלים. תשכחו משמורה פראית שאפשר ללכת בה לאיבוד ולא לראות איש במשך ימים שלמים. אמנם אין כאן המוני תיירים מערביים, אבל הסינים עולים לכאן לרגל במספרים שקשה לדמיין, צועדים על גשרוני העץ, מצטלמים על רקע הטורקיז בדבקות ששמה את היפנים בכיס הקטן, ולא מהססים להפעיל מרפקים כשנדמה להם שתפסת להם נקודת תצפית ראויה לצילום.
לכל אגם מאגמי השמורה, שצורתה כצורת האות Y והיא משתפלת מגובה של יותר מ-4,500 מטר. יש שם: אגם הנמר, אגם הקרנף, אגם הדרקון הישן, או אגם הטווס, שגוניו כשל זנב טווס במלוא תפארתו. בהרים הנישאים מסביב חיים נמרי שלג ופנדות, אך הם מעדיפים חיי בדידות על פני חברת אדם. מי הנהר הזורם בשמורה מגלגלים בדרכם הנצחית גלגלי תפילה טיבטיים. זוהי על פי הבודהיזם דרגת קדושה עליונה. ראינו שם כלה ביום כלולותיה שבאה במיוחד כדי להצטלם ושובל שמלתה משתקף במים.
רצועת בתי המלון שהסינים בנו בפאתי השמורה זוהרת בלילה כמעט כמו הסטריפ של לאס וגאס, וממוסחרת עד זרא. מזל שהקידמה הזאת נעצרת בכניסה לשמורה. בשל גודלה וצורתה של השמורה נהוג להתנייד בתחומה רק במיניבוסים העומדים לרשות המבקרים, והכי יפה לשוטט ברגל בשבילים המיועדים לכך.
שמורת הדרקון הצהוב: תופעת טבע מרהיבה
מדרום לשמורת דזיוג'איגואו, בדרום רכס הרי מין (Min Shan), נמצאת שמורת חואנגלונג (HuangLong), שפירוש שמה "הדרקון הצהוב" וגם היא נמצאת ברשימת האתרים של אונסק"ו. הכביש לשמורה מתפתל על פסגות הרים ועובר בין כפרים טיבטיים בגובה של אלפי מטרים. עיקר פרסומו של העמק, שההרים סביבו מכוסים ביערות עצי מחט ועצים רחבי עלים, בא לו בזכות תופעת טבע מרהיבה: נחל מהיר זרימה הנושא עמו מאחת מפסגותיו כמויות עצומות של מינרלים. כשהמים שוקעים במדרונות הטרוורטין (travertine), סוג של אבן גיר המתאפיינת במרקם של גידים וחרירים) הצהבהבים הם יוצרים מאות בריכות עגולות, שקטות וצלולות, שנראות כמו פרחי טורקיז ענקיים.
אלפי סינים - מקבוצות עובדים מאורגנות ועד סבתות על עקבים עם בלוני חמצן בגודל של בקבוק פפסי הנמכרים בקיוסקים שבכניסה - טיפסו במסע הצליינות המודרני הזה כשהם מתנשפים במאות המדרגות המוליכות אל קצהו העליון של העמק, עוצרים מדי פעם למנוחה באחד מהמקדשים או הביתנים שלאורך שבילי העץ ומסניפים את המראות. מגובה של כ-4,000 מטר, במקום שבו ניצבות שתי פגודות אבן עתיקות, הבריכות החלקות כמראות נראות כמו מחרוזת ענקית של קריסטלים נוצצים בכל גוני הכחול והירוק. מי שמתעצל יכול לעלות את כל הדרך ברכבל שהותקן במקום לפני כשבע שנים, אבל אז מפסידים חוויה אנתרופולוגית של טיפוס והתחככות בעשרות אלפי עולי הרגל הסינים.
כשיצאנו מהשמורה השקפנו על כפר טיבטי שנראה מלמעלה כמו ציור: צמדי שוורים חורשים בשדה, איכרים כפופי גב מלקטים תפוחי אדמה, ובאמצע השדה עץ בודד. הדרך לעיר מאו סיאן (Mao Xian) עוברת בעמק צר בין הרים גבוהים. תנופת הפיתוח חסרת התקדים ששוטפת היום את סין הגיעה גם לכאן. פועלים סללו כביש כשהם סוחבים על גבם סלי ענק עם אבנים, מערבלי בטון אופקיים הסתובבו בקצב.
בערב, בלובי של המלון במאו סיאן, נדלקו מאות נורות קטנות בנברשת ענקית שצורתה כצורת מטיל הזהב הרשמי של הבנק הסיני הלאומי. שמורות הטבע הן אמנם מושב האלים, ובנהר מין יש הרבה זהב, אבל האל החשוב ביותר היום בסין הוא העושר, והמולך הוא הכסף.
רמת צ'ינגחאי: שלכת של זהב
כשחושבים על שלכת עולים מיד בדמיון מקומות כמו ניו אינגלנד, סלובניה, קרואטיה או קנדה. בעיני השלכת שחוויתי בסין עלתה על כל אלה. זה היה באוקטובר 2010. הגענו לשינינג (Xining), בירת מחוז צ'ינגחאי Qinghai)) שבצפון-מערב סין. אמנם העיר מונה רק כמיליון וחצי תושבים, אבל בסין כמו בסין היא מתוכננת להתרחב לחמישה מיליון בשנים הקרובות, ובנייניה המפוארים מוארים כמו נרות חנוכה בלילה. שלא לדבר על שוק האוכל שבה, המזמן חוויה קולינרית עם הפתעות גסטרונומיות כמו גושי טופו (או אם לדייק בהגייה - דופו) בכל צורה, ברווזי פקין, פטריות משונות, צימוקים ירוקים ואפילו אברי מין מיובשים של יאק.
ליתר בטחון הצטיידנו במזון בסופרמרקט החדיש שליד השוק ונסענו לעבר שמורת קנבולה (Kanbula National Forest Park) שבחבל הטיבטי האוטונומי חואנגנאן (Huangnan) שבמחוז דזיאנג'ה (Jianzha). בדרך חצינו את אחד מיובליו של הנהר הצהוב, עורק החיים המיתולוגי של סין. הוא מתחיל את חייו ברמת צ'ינגחאי, ומגובה של כ-4,600 מטר מסתער על מחוזות גאנסו (Gansu) ונינגסייא (Ningxia), צהובי הלס, ומכאן שמו. הלס המתערבל בנהר סותם לפרקים את אפיקו וגורם לו לעלות על גדותיו ולהציף שטחים אדירים. זה האתוס המכונן של סין, של מיליוני ידיים הנדרשות לאחד כוחות כדי לעצור את הנהר הסורר. בלא ארגון וסדר אין חיים בסין.
מרחוק נראו הריה הגבוהים של רמת צ'ינגחאי. ככל שהתרחקנו משינינג, שהווייתה סינית ועירונית, נשאבנו להוויה הכפרית הטיבטית, השונה בתכלית.
יאקים עם קרניים מקושטות חרשו בשדות, צעיפי תפילה צבעוניים התנופפו מול הרים קודרים וחזקים, ובמרחק כבר נראו הרים מיוערים שהשלכת אחזה בהם בצבעי אגדה. המראה היה מכשף כמעט. ככל שעלינו בגובה נעשה הנוף עוצמתי יותר והעצים נצבעו זהב. בגובה של למעלה מ-2,800 מטר, גובה שבו גם עצי מחט אינם צומחים עוד באירופה, כאן עדיין צומח מגוון שלם של עצים רחבי עלים. שלא לדבר על האורנים הסיניים, ששורדים בגבהים וניצתים בצבעי חלודה בסתיו. כנראה עניין של אקלים ושל סוג הקרקע.
צעדנו ברגל אל תוך שמורת קנבּוּלה, ליער של עצי לבנה אדירים ותמירים, של עצי אדר, צפצפה ומַיִש, מינים של ערבה, ארז וארזית, ומגוון של עצי מחט, מאשוחים ועד אורנים סיניים שצומחים גם בהימלאיה. כל אלה בערו לכבודנו בקשת של צבעים חמים, במחזה של שלכת מרגשת, תמימה כמו חלום של ילד. האנתוציאנין (anthocyanin, הפיגמנט שנותר בעלה אחרי שהכלורופיל מתפוגג עם בוא החורף) צבע את העלים שעוד מעט ימותו, והם רקדו על העצים כמו מטבעות זהב ונחושת, כל כך יפים בגסיסתם. שיחי אשחר שפירותיהם קטנים ואדומים תרמו כתמי צבע לחגיגה. האוויר המתוק היה עמוס מן הסתם ביונים שליליים. אולי זה מסביר את התרוממות הרוח שתקפה אותי. הטופוגרפיה הייחודית של האזור, הנקראת תצורת דאנסיה (Danxia, "ענן ורוד"), המתאפיינת בקירות אבן חול ורודים ובעמודי סלע אדמדמים שנוצרו בתהליכי בליה של חול ורוח, תרמה גם היא לתחושת היופי וההרמוניה.
השמורה, המשתרעת על פני כ-40 קילומטרים רבועים, היתה ככל הנראה מרכז לחידוש ימיו של הבודהיזם הטיבטי בימי הביניים, והמערות שבצוקיה שימשו מקום של מקלט, התבודדות ומדיטציה. כשבאים לקנבולה בעונת השלכת אפשר להבין את אלה שבחרו להתבודד בה ולטפס אל פסגותיה הרבות. שתיים מהן מפורסמות במיוחד: אצ'יונג-נאן-דזונג (A'qiongnanzong) וניבאו-דזונג (Neibaozong). אל הפסגה הראשונה, המוקפת בצוקים חדים, מוליך שביל תלול אחד שבסופו ניצב מקדש בודהיסטי עתיק. בראשה של הפסגה השנייה יש אגם קטן. כשהמדרונות בוערים בצבע, מראות הסתיו הנשקפים מכל אחת מהפסגות הם כבר עניין למשוררים.