אחת המתחרות הגדולות של הודו על ליבם של המטיילים לאחר השירות הצבאי, היא דרום אמריקה או כפי שקוראים לה בשאר העולם – אמריקה הלטינית. הטיול של רוב הצעירים שמגיעים למדינה עובר באותו מסלול קבוע אשר מכונה בפי מטיילים רבים – שביל החומוס. הטיול הזה שמתפרש על פני שטחים עצומים טומן בחובו לא מעט סכנות: החל במחלות, דרך פשע וכלה באיתני הטבע. עם זאת, יש הסכמה בקרב כל המטיילים ביבשת שאם עד שהגעת לבוליביה הכל עבר בסדר, כשתגיע אליה, סביר להניח שמשהו יקרה.
ואכן, לא מעט אסונות שאירעו למטיילים ישראלים במהלך טיול באמריקה הלטינית נקשרו בשמה השנוי במחלוקת של בוליביה – בין אם במחלת גבהים שהחריפה והסתבכה, ובין אם במה שהתחיל בחוויה רוויית אדרנלין שהסתיימה בתאונה מצערת. במטרה לצמצם נזקים ריכזנו את כל מה שכדאי לכם להיזהר ממנו אחרי שהחתמתם דרכון במדינה. חבל שהטיול הגדול שלכם יזכר בגלל דברים לא חיוביים.
מחלת גבהים
אי אפשר לדבר על טיול בדרום אמריקה בלי לדבר על מחלת הגבהים. בין אם אתם עושים טיול בין ערים ובין אם טיול תרמילאים בדגש על טרקים, זה משהו שחשוב לשים עליו דגש. הסיבה לכך נעוצה בעיקר בבוליביה שבירתה היא העיר לה פאס – העיר הגבוהה ביותר בעולם, שמתנשאת לגובה של 3,640 מטרים מעל לפני הים. לשם השוואה, פסגת החרמון מתנשאת לגובה של 2,814 מטר מעל לפני הים
מחלת גבהים היא מחלה שנגרמת באזורים גבוהים, דלילים בחמצן והיא גורמת לתסמינים שונים כמו חולשה, כאבי ראש ואפילו קריסת מערכות ומוות כתוצאה מסיבוכים במקרים הקשים. ההתמודדות עם המחלה היא בעיקר במניעה – לקיחת כדורים שתפקידם להקל על התסמינים, עלייה הדרגתית בגובה והימנעות משינה בגובה. במהלך טרקים, זה מאוד פשוט להקפיד על העקרונות האלו והמטיילים מאוד מודעים אליהם. עם זאת, כשנוסעים ללה פאס, או כשטסים אליה, המעבר מהסביבה העשירה בחמצן לסביבה הדלילה בחמצן הוא חד מאוד ומסוכן.
כל מי שעלה ללה פאס יכול לספר על הקשיים בנשימה, על התעוררות מקוצר נשימה באמצע הלילה. עיון קצר בהיסטוריה של מטיילים ישראלים בבוליביה מגלה כמה טריקית ואף מסוכנת יכולה להיות העלייה לעיר. ההמלצה למטיילים במדינה היא להיות מודעים לעצמם ולא להתבייש ללכת למרפאה במידה וחשים ברע ואם צריך, פשוט לרדת מהעיר חזרה.
דרכים מסוכנות
אטרקציה שנויה במחלוקת שנקשרה בשמה של בוליביה היא דרך היונגס, או בשמה המוכר יותר – דרך המוות. מדובר בדרך שיוצאת מהבירה לה פאס ונמשכת 64 ק"מ עקלקלים לקורויקו שממוקמת כבר בתוך שטח האמזונס הנמוך מלה פאס בהרבה. הדרך הזו מאופיינת בשינויי גובה קיצוניים, נתיב אחד דו סתרי צר מאוד והיעדר מעקות בטיחות. קטעים רבים בו גשומים רוב הזמן או מכוסים בערפל. כל אלו מעלים את הסבירות לתאונת דרכים.
את הדרך הזו אפשר לעבור בכלי רכב, אבל האטרקציה הפופולארית היא לעשות אותה באופניים – גם כי היא יפה מאוד, אבל בעיקר בגלל הירידות החדות שמאפיינות אותה לכל אורכה ומאפשרות לנסוע במהירות ובלי מאמץ. מטיילים שעשו את הדרך הזו ברכב מספרים כי בכל פעם שנפגשים עם רכב שהגיע מהכיוון הנגדי, צריך לנסוע אחורה למשך כמה קילומטרים לאורך מצוק, ואלו שעשו את הדרך באופניים מספרים על אינספור סיבובים שמאוד מפתה לעשות אותם במהירות גבוהה, למרות שאין שום דרך לדעת כמה הם חדים ומה מצפה מהצד השני. החלק האפל של הדרך הזו – מידי שנה נהרגים בה בין 200 ל-300 מטיילים בתאונות ברכבים פרטיים, באוטובוסים ובאופניים כשברב המקרים מדובר בהידרדרות אל תהום שלרב לא מותירה ניצולים או פצועים. גישוש בהיסטוריה של השנים האחרונות מגלה גם לא מעט שמות של ישראלים שאיבדו את חייהם בדרך היפה והמסוכנת הזו.
ישנן שתי דרכים לעקוף את הדרך הזו – הדרך החלופית שנסללה לפני כ-12 שנה, או דרך האוויר בטיסה. מי שטייל באזור מספר שבשל תנאי מזג האוויר הקשים, הטיסות נוטות להתבטל ולהידחות כל הזמן ולכן, הרבה מטיילים שכבר החליטו לוותר על חוויית הנסיעה בדרך העקלקלה והמסוכנת ולקחת טיסה, התייאשו לאחר המתנה לטיסה שנדחית ונדחית ועלו על אוטובוס. איך אומרים אצלנו? כל עכבה לטובה. עשו לעצמכם טובה ואל תגיעו ליעדים שמעניינים אתכם בכל מחיר.
חאפרים
זה מעניין לחשוב על זה, אבל אחד הדברים שהכי מקדמים ביטחון בטיולים ליעדים שונים היא מידת הרגולציה והביורוקרטיה באותה המדינה. כן, אותם הדברים שמעצבים אותנו בבית, הם אלו שיכולים להציל את החיים שלנו בחו"ל. בבוליביה, הרגולציה והביורוקרטיה כמעט ואינן קיימות וכל מי שרוצה יכול להפעיל עסק תיירותי. בעל העסק יכול להכיר את האזור ויכול גם לא, לנהגים שלו לא בהכרח יהיה רישיון נהיגה, במטבחים לא תמיד תהיה בקרה על סניטציה (אזהרה בנפרד) ובגסטהאוסים לא תמיד יוודאו שהכל בטוח מספיק (גם לזה – צפו לאזהרה בנפרד).
מי שטייל בבוליביה מכיר את החוויה – מגיעים לגסטהאוס, מתמקמים, אוכלים משהו, נרגעים ואז מתחילים לשתף חוויות עם מטיילים אחרים. כמעט בכל שיחה כזו עולות חוויות על מישהו ש"לוקח אותך לטרקים מטורפים ושיש מקומות שרק הוא מכיר ושזה אולי קצת יקר, אבל אם רוצים ללכת למעיין החם הזה או לנקודה ההיא בסלאר (מדבר המלח) או לשבט ההוא באמזונאס, רק איתו, אין עליו, חוויה מטורפת". כן, אותם האנשים מפרסמים את עצמם דרך מטיילים שמעבירים את הבשורה מפה לאוזן והאנדרנלין של המטיילים מעלים את העובדה שבסופו של דבר מדובר באופן פשוט – בחאפרים. במקומות שאין רגולציה שתעצור את החאפרים, התעשייה הזו משגשגת.
לא מעט מהחוויות האלו מתחילות מהמוטיבציה לראות מקומות מחוץ לשביל החומוס, לחוות חוויה מקומית שהיא לא תיירותית קלאסית ומסתיימות בתאונות מצערות בגלל נהגים לא מיומנים בשירות סוכנויות תיירות מפוקפקות, בשודים אכזריים במעבה היער, בתנאי מזג אוויר קשים שלא לצורך ובעיקר בתחושת ניצול שגורמת להנו להרגיש תמימים ושרימו אותנו.
נכון, בטיול יש לנו פחות עכבות. אנחנו מוכנים לעשות הרבה בשביל לחוות יותר, אבל ההמלצה שהכי חשוב לקבל היא לגבי רמת הבטיחות והאמינות של מי שאתם הולכים איתו.
ס-ל-מ-ו-נ-ל-ה!
רמת הסניטציה בבוליביה היא מהנמוכות ביותר באמריקה הלטינית. גם בעלי הקיבה החזקה ביותר, אלו ששרדו את הודו וגם את המגיפות הקשות בשיבטא ובשיזפון יכולים למצוא את עצמם מקיאים ומשלשלים עם חום גבוה במשך שבועות, לאחר ביקור בבוליביה. חיידקים כמו סלמונלה ושיגלה, שבמדינות מפותחות נוהגים בהם באפס סובלנות, מצויים במזון בבוליביה על ימין ועל שמאל.
לכן, ההמלצה למטיילים בבוליביה היא לאכול רק מזון מבושל, להימנע באופן מוחלט מאכילת מאכלי ביצים ועוף (יש גזעים של סלמונלה אשר עמידים לחום), לשתות רק מים שעברו חיטוי או מים מבקבוק סגור ושמירה על הגיינה אישית. כל ההמלצות האלו ניתנות למרות דיווחי מטיילים על בתי חולים ברמה גבוהה מאוד, עם רמת אירוח שמתעלה על כל גסטהאוס שהמטייל הממוצע יכול להמליץ עליו.
מקלחת? סכנת התחשמלות
בבוליביה, כמו בעוד כמה יעדים בדרום אמריקה לא תמיד תמצאו ברז של מים חמים וברז של מים קרים. בהרבה מקומות תמצאו ברז אחד ולצדו מתג שתצטרכו להעביר אותו במהלך המקלחת ממצב של חם לקר. בעודכם רטובים. השילוב של חשמל ומים מצלצל לכם מוכר? לא טעיתם. זרם הוא חוויה מובנית בכל מקלחת סטנדרטית בבוליביה. רציתם מים חמים, חטפתם זרם שניה לפני-כן.
אין כמו מקלחת חמה בסוף היום, הא?
קרבות צ'ולות
קודם כל – מה זה צ'ולות? הצ'ולות הן נשים כפריות שהיגרו עם ילדיהן לעיר. צ'ולות הוא למעשה כינוי גנאי שהעניקו הבוליביאניים העירוניים על שום היותן בורות. מדובר בנשים שהן לרב עניות מאוד, ניתן לזהות אותן הודות להופעה המסורתית המאופיינת במגבעת, זוג צמות, לבוש מסורתי ולרב גם הרבה שקים שהן מסתובבות איתם. ברחוב הבוליביאני יש הרבה בוז לנשים הללו – גם מטעם המקומיים, אבל גם מטעם מטיילים שטוענים שהן עשויות להיות אלימות וגסות מאוד.
מושג שעולה באשר לצ'ולות הוא קרב צ'ולות. מדובר בקרב בין צ'ולות שבמהלכו הן מקללות אחת את השנייה, מכות זו את זו, יורקות האחת על השנייה, מטיחות זו בזו פירות וירקות ועוד. מדובר בקרב שאפשר לצפות בו בזירה במסגרת מאורגנת מטעם סוכנויות תיירות מקומיות שגובות על כך תשלום, או שהם פשוט מתפתחים להם ברחוב. המטרה של קרבות הצ'ולות שמתפתחים ברחוב היא משיכת עיניים סקרניות והסחת דעת בזמן שצ'ולות אחרות או ילדים עסוקים בכיוס המתבוננים. לכן, עדיף פשוט להמשיך ללכת.
עכשיו, בלי קשר לעוקץ, מילה על קרבות הצ'ולות. בשונה מקרבות היאבקות בין גברים, מי שהולך לצפות בקרב צ'ולות לא מצפה להיחשף לתרבות המקומית או לפולקלור עתיק יומין. לרב זה מתפתח מתוך הרצון לצפות בנשים האלו משפילות את עצמן והאחת את השנייה. הנשים האלו לא עושות את זה מבחירה – הן עושות את זה או כי מכריחים אותן תוך ניצול, או כי זו הדרך היחידה שלהם להאכיל את הילדים שלהן. בין אם אתם גברים, בין אם נשים, חשבו פעמיים לפני שאתם נותנים יד לתופעה הבזויה הזו שממוקמת באותה השורה יחד עם מופעי זימה בתאילנד או מופעי חשפנות בווגאס. שילמתם על קרב צ'ולות או שצפיתם באחד כזה? נתתם יד לשרשרת ניצול נשים מהמעמד הנמוך.
גניבות
כמו בכל מדינה מוכת רעב ועוני שהתברכה בתעשיית תיירות משגשגת, גם בבוליביה יש לא מעט פשיעה כלפי תיירים בניסיון להרוויח עוד כמה מטבעות להכנסה היומית. מטיילים מספרים על גניבות שמתחילות מתלישת תכשיטים מהצוואר והיד ועד חטיפת תיקים ברחוב. לכן, שמרו על הדברים שלכם השאירו חפצים יקרי ערך בארץ.