וינסטון צרצ'יל קרא לאוגנדה ה"פנינה של אפריקה" ולא במקרה, אוגנדה היא אחת המדינות האפריקאיות היפות ביותר. הטבע מהפנט, האנשים חמים, ובירתה קמפלה עיר מודרנית וצעירה. אבל הטבע הנהדר הוא גם טבע אכזר. חציתי את הפנינה של אפריקה מדרום לצפון במסע מטלטל בכדי לתעד את מצוקת המים שמכה במדינה היום יותר מתמיד.
אחת הסיבות שהגעתי לאוגנדה הייתה בעקבות סטטיסטיקה שנתקעה אצלי בראש במשך חודשים: בכל שנה, מחסור במים נקיים הורג יותר אנשים מכל מלחמה ומקרי אלימות. איך לא הכרתי את העובדה הזאת לפני? הרי אני מגיע ממקום שמלא במלחמות וריק ממים. זה דחף אותי ללמוד יותר על הנושא והממצאים דחפו אותי לגלות את האמת מקרוב, אבל שום דבר לא הכין אותי למה שאני עומד לראות.
כדי להגיע לאזורים הקשים באמת הייתי חייב למצוא את מי שמכיר את הבעיה מקרוב וסיוון יערי הייתה בדיוק הכתובת שחיפשתי. היא עובדת כבר 20 שנה באפריקה, ומומחית באספקת מים נקיים בעזרת אנרגיה סולארית והיא גם מקימת ארגון Innovation: Africa.
ליוויתי אותה ואת צוותה באוגנדה. למרות שההתחלה הייתה מבלבלת – איך אני בדיוק אמור לצלם משבר מים כשמסביבי הכל ירוק ורטוב? – בדרך צפונה לאזור מבאלה שבמרכז המדינה המציאות הגיעה כמו בוקס בבטן.
לאט לאט מתחילים לזהות אותם: ג'ריקנים צהובים. אם אצלנו חברו הטוב של האדם הוא הסמארטפון אז כאן זהו ג'ריקן 20 ליטר צהוב שאליו נשים וילדים (הקורבנות העיקרים בסיפור) אוספים מים יום אחרי יום משלוליות מטונפות לביתם ובחזרה. המים האלו לעיתים קרובות מזוהמים, אבל אי אפשר לנהל שגרת חיים ללא מים והם משמשים להכל: שתייה, רחצה, כביסה, שטיפת כלים, חקלאות, מרעה ועוד. אבל כשהעיסוק העיקרי הוא לחפש ולסחוב מים, לבוגרים לא נשאר זמן או כוח בכדי לפרנס, ולצעירים לא נשאר זמן או כוח לרכוש השכלה - מה שמסכם מעגל עוני מושלם.
מהעיר מבאלה שבמרכז אוגנדה עלינו לאזור חבל קארמוג'ה בצפון מזרח אוגנדה וכבר בנסיעה אפשר להרגיש איך הכל משתנה: הנוף התחלף מירוק לצהוב, המקומיים נהיו יותר ויותר רזים, אפילו השפה השתנתה, זה ממש מרגיש כמו לחזור מאות שנים בזמן.
זהו האזור הכי יבש וקשה באוגנדה ולאורך השנים המקום חטף חבטות של רעב ומלחמות שבטים רבות. ב-1980 נכתבה כאן אחת ממצוקות הרעב הקשות בהיסטוריה שגבתה 20% מהאוכלוסיה ושינוי האקלים שמתדרדר במהירות לא תורם למצב. עונות הבצורת מתארכות וקשה למקומיים לייצר אוכל או בכלל לשרוד את העונות היבשות. הם אוכלים עלים, עכברים, כל מה שבא ליד. המקום הזה פועל כמו דיסק תקוע.
הממשלה, האו"ם, שאר העולם – אף אחד לא עוזר. מפתיע שדווקא קבוצה קטנה של ישראליים שאפתניים מנסים לעזור כמה שאפשר. העבודה של סיוון והצוות מעוררת השראה - הם עובדים במרץ מסביב לשעון ובחודשים האחרונים ביצעו עבודות ב-6 נקודות במקביל בכדי לשאוב מים נקיים שיהיו נגישים ללמעלה מ-15,000 תושבים כאן בקראמוג'ה.
העבודות לא נגמרות לאחר הקידוח, הצוות דואג ללוות את הכפריים וללמד אותם את שיטות החקלאות שהצליחו בישראל בתנאי אקלים דומים בכדי ליצור מצב שבו אינם יהיו תלויים יותר בגורם מבחוץ.
Innovation: Africa עובדים כיום ב-7 מדינות באפריקה והם סייעו ללמעלה ממיליון בני אדם. לראות ילדים קטנים שמעולם לא טעמו מים נקיים זאת חוויה מצמררת ובלתי נשכחת שמצדיקה את כל הקושי והזמן שמושקעים כאן.
ליאור ספרנדאו הוא יוצר וצלם ישראלי שהיה מועמד לפרס אמי. בפרויקט האחרון שלו "אנשי ה" הוא מדגיש מאבקים אנושיים וחברתיים ברחבי העולם, ונותן קול לאוכלוסיות מושתקות
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן