המלחמה, הפצועים, ההרוגים, האזעקות, והלחץ הבלתי פוסקים: השנה האחרונה גרמה לי, כמו למיליונים אחרים פה, להרגיש כאילו אני נסחף בגלי הטראומה וההתמודדות היומיומית. חוויתי עייפות קיצונית, לא רק מהחיים ה"רגילים" (עד כמה שאפשר לקרוא כך לחיים בישראל) ומהעיסוק בסטארט-אפ שהקמתי, אלא גם משירות מילואים משמעותי שהביא אותי לרמת תשישות שלא הכרתי מעולם.
לא תכננתי מסע כזה, אבל כשההזדמנות (הודות לבן דודי שאירגן, אשתי שתמכה ואיפשרה, ולסקיפר הישראלי אסף רייפלד שהביא והחזיר אותנו ליעד בבטחה) לנסוע למקום הצפוני ביותר בכדור הארץ הגיעה, היה קשה לסרב. מהחוויות האנושיות הקשות ביותר שאפשר לדמיין, למקום שלו, שקט שמראה את העוצמה של הטבע. במקום הזה החיות שולטות ובני האדם שנמצאים בו משתדלים להזיק לו כמה שפחות.
מעולם לא הייתי על יאכטה, או באזורים כאלה של העולם, אז לא ידעתי בדיוק למה לצפות. מי שצפה בכתבה של דני קושמרו על סבאלברד (Svalbard), היעד של המסע אליו יצאנו, ראה עולם לבן לגמרי, שכן קושמרו היה בחורף. אנו לעומת זאת הגענו בחודשי הקיץ - אז קרחונים עצומים בני יותר מ-10,000 שנה היו, אבל גם הייתה שמש. 24 שעות. המשמעות של זה היא שליום וללילה אין משמעות, וכך מצאנו את עצמנו יורדים להליכות באמצע הלילה, שכאמור מואר לחלוטין. אבל מעבר לזה, ברמה הכמעט פילוסופית שמתבקשת בטיול שכזה, זה גם מאפשר אורח חיים שונה, שבו עובדים כשעובדים, נחים כשנחים (וזה בהחלט קרה הרבה) ונמצאים בזרימה עם הטבע.
החוויה של קטנות בני האדם - שבמזרח התיכון כל כך קשוחה - תופסת אותך בכמה מקומות. מצאנו את עצמנו במקום שבו היינו בני האדם הכי צפוניים בעולם באותו רגע. תחושה של קטנות והבנה שהטבע שולט ביד רמה הציפה אותנו. הקרחונים העתיקים האלה, שבני אדם מודרניים ראו רק לפני כמה מאות שנים, מזכירים לנו כמה שאנו זמניים כאן. מה יהיה עוד 10,000 שנה מעכשיו? כל הפחדים והלחצים נראים פתאום כמעט חסרי משמעות כשמבינים כמה האינדיבידואל קטן ביחס לתמונה הגדולה.
גם בעלי החיים התעלמו מאיתנו בהפגנתיות של בעלי בית. דב הקוטב ששחה לו ומרחוק נראה בכלל עוד קרחון קטן שנשבר וזז במים, הוא בשלו. הניבתנים העצומים בשלהם, ובטח שהלווייתנים והציפורים והאיילים. כשעוברות לפעמים שעות ולפעמים ימים עד שהם רואים בני אדם, אנחנו השונים. דב הקוטב שראינו הביט עלינו בעיניים אדישות, כאילו אומר: "אתם פה אורחים, זה העולם שלי". ואנחנו אכן רק אורחים חולפים בעולם עצום, מרתק, ובלתי ניתן לשליטה.
הדבר, אולי, הכי טוב בנסיעה הזו היה שלא הייתה קליטה במרבית השיט - עשרה ימים. אם סמארטפון הוא כלי מרעיל במצב רגיל, אז במצב מלחמה בו אפשר לקבל אינספור פושים חדשותיים והודעות דובר צה"ל יומיות, מדובר בכלי משחית של ממש. גם אנחנו, בכל פעם שהייתה לנו קליטה, נשאבנו אליו כמו ילדים קטנים חסרי שליטה, אבל הניתוק הוכיח את עצמו מהר מאוד: כשהעיניים התמקדו בטבע ולא במסך, הרגשתי שלווה, הרגשתי מוח בריא יותר ונפש חזקה יותר.
החוויה בסבאלברד המחישה לי את הכוח המרפא של הטבע. הטבע הוא לא רק נוף מרהיב או מקור לחוויות אתגריות, אלא גם מקום שבו ניתן למצוא נחמה ושקט פנימי. השקט הזה, שאין דומה לו בעולם המודרני הרועש, מאפשר לנו לבחון את עצמנו מחדש, להתחבר לשורשים הפנימיים שלנו, ולמצוא מחדש את המשמעות והאיזון. וברור שנסיעה לעשרה ימים עד סוף העולם לא מאפשרת לבן אדם לפתור את כל הלחצים והאתגרים שלו, אבל היא כן נותנת את ההזדמנות להביט פנימה, להרגיש את הקליפות מתפוגגות, להתמודד עם הפחדים והלחצים באופן - ובכן - שלו יותר. דבר שקשה מאוד לעשות עם כל כך הרבה הפרעות חיצוניות שיש לנו ביום יום.
בישראל, אנחנו עסוקים רבות במעשי הגבורה שלנו, אך לא מכירים סיפורי גבורה מסוג אחר, נטולי רקע של טרור ואימה - כמו למשל גילוי הקוטב. רוברט פירי, חוקר אמריקאי, נחשב לאדם הראשון שהגיע לקוטב הצפוני ב-1909, לאחר מסע ארוך ומפרך דרך הקרחונים הצפים. לעומתו, רואלד אמונדסן, חוקר נורבגי, היה הראשון שהגיע לקוטב הדרומי בדצמבר 1911, לאחר שהקדים את המשלחת הבריטית של רוברט פלקון סקוט. סקוט וצוותו הגיעו לקוטב הדרומי חודש לאחר מכן, ב-17 בינואר 1912, אך לא שרדו את המסע חזרה.
הטיול לסבאלברד היה כמו אוויר לנשימה. אני יודע שהמילים שלי נשמעות רוחניות, ותאמינו לי שגם לי - אדם ציני מטבעי - קשה לשמוע את עצמי ככה. אבל אם לקחת משהו מכל הדבר הזה, ולאור העובדה שגם ככה השמיים נסגרים ועוד ניתוק חו"ל שכזה לא נמצא כרגע באופק, אני מפציר בכם - אם אתם יכולים (וכמובן לא בזמן חשש מאזעקות בלתי פוסקות) שימו את הסמארטפון בצד לכמה שעות או תחליטו שאתם לא נכנסים לאתרי חדשות משעה מסוימת עד שעה מסוימת. היכולת לתת למוח ולנפש את המנוחה שלה הם כל כך זקוקים תעזור לנו לקחת נשימה עמוקה ולהתמודד, שוב, עם כל האתגרים המורכבים שרק ישראלים מכירים.