זריחה מעל עמק החולה ושיפולי הגולן המערביים יוצרת תחושה אמביוולנטית בין הדחף להתחיל את היום לבין הרצון העז לצפות בפלא.
>>לעוד עדכונים היכנסו לעמוד הפייסבוק של mako חופש
התצפית מהארבל היא תגמול הולם בתום הטיפוס התלול אל פסגתו המאפשרת תצפית מרהיבה אל הכינרת והגולן.
רועה צאן ערבי שפגשנו בדרך היה הראשון שסיפר לנו על שיתופי הפעולה בין רועי הצאן לקרן קימת לישראל ולחברה להגנת הטבע, במטרה להקטין את ריכוז הצמחיה היבשה ואת הסכנה לשריפות.
חמודי, מוסק הזיתים החייכן, העביר לנו שיעור מזורז בשיטות השונות למסיקת זיתים ידנית ואף נתן לנו להתנסות בעצמנו. הוא התנצל שוב ושוב שבדיוק שתה את כוס הקפה האחרונה ואין לו עוד קפה להציע לנו.
חוף פולג והחופים שמדרומו התגלו כפינות קסם ריקות מאדם, מזמינות ונעימות להליכה. לאורך החופים היפים ורכסי הכורכר מציעה הזדמנויות פז לצילום.
ימי ההליכה על החוף והאינטנסיביות של המפגשים והתצפיות לאורכו גרמו לי להבין עד כמה חלק מהאנשים קשורים לים בכל נימי נפשם - הוא עבורם הרגיעה, הספורט, הפרנסה. עבור חלקם לגור רחוק ממנו זה בכלל לא אופציה.
ההליכה דרומה לאורך הים מסתיימת בצורה שעשויה להיות מעט אגרסיבית לשביליסט: תוך זמן קצר משתלט האספלט על החול, נמל התעופה דב הוז מחריש את המיית הגלים, ומעט אחרי - מפלצת הבטון שהיא תחנת הכוח רידינג.
אור הבוקר מאיר את אדי הטל העולים מהדשא הרטוב באיזור נחל שקמה ומבליט את קרני השמש היוצרות את הדרמה שבתמונה.
נתקלנו בהרבה מלאכי שביל לבביים לאורך הדרך, אבל מה שעשו תושבי סנסנה עבור השביליסטים קיים רק במקומות ספורים: הם הקצו בקתת עץ (מעין צימר) אך ורק עבורם. כל שביליסט שעובר רשאי להשתמש בה, חינם אין כסף. מי שיהיה חרוץ מספיק לקום מוקדם בבוקר, יזכה לראות ממרפסת הצימר את הזריחה הנפלאה עולה על צפון הנגב.
נחל גמלים הוא אחד המקומות המבודדים בהם עוצרים לאורך הדרך והתמונה הרחבה מדגישה את המרחבים השוממים.
בבקעת צבאים פגשנו עדרי גמלים גדולים שרעו במדבר בחופשיות ובאין מפריע.
מילים לא יכולות לתאר כמה יפים גבי נחל חווה אחרי שיטפונות שמילאו את הגבים. הצמחייה והמים בתוך הקניון הצר והעננים ששחו בשמיים נתנו תחושה שהמקום כאילו נלקח מהאגדות: אם ״ארץ לעולם לא״ של פיטר פן הייתה אמיתית, יכול להיות שכאן היא הייתה.
ההולכים במכתש רמון נהנים מתצפיות מרהיבות אליו ואל מצוקיו. צבעים שוטפים את העיניים, השקט מכה באוזניים, והשלווה מתפשטת בכל הגוף כמה דקות אחרי שמתרחקים מהכביש.
ההליכה במכתש רמון עוברת בחלקים של המכתש שלא עוברים בהם המוני מטיילים. בשל כך נקרות בדרך הזדמנויות השמורות למקומות בהם חיות הבר לא מצפות לפגוש באנשים, כמו המפגש האינטימי עם היעל הזה.
ליד הישוב שחרות כביש הערבה נראה כמו פס צר וכמעט בלתי נראה. בכל כמה מאות מטרים נגלה לעינינו חלק אחר של הנוף, אבל הגרנדיוזיות של ההרים מסביב הייתה ללא תחרות.
עוגת שכבות, עוגת פירות יער, עוגת טירמיסו. כבר לא מצאנו איך לתאר את המראות החדשים שנגלו לנו בהרי אילת. אולי פשוט היה זה החשק האדיר לאיזה צ‘ופר לא בריא שהרגשנו שמגיע לנו לקראת סוף המסע?
אילת הייתה במרחק זריקת אבן והיה קצת מצחיק לחשוב ששעה וחצי או שעתיים לאחר מכן נסיים את המסע. במרתון ההרהורים לקראת סיום, התגבשה בי תובנה מאירת עיניים ומרחיבת לב: השביל עזר לי למצוא את החיבור שלי לארץ ישראל ואת מקומי בתוכה.
ביום הראשון בשביל כתבתי ביומן המסע: ״מדהים אותי בכל פעם מחדש איך ייסורי הבטן ותחושת הכבדות שמלווה אותי בישראל (ואולי בחיים בכלל) מתאדים להם ברגע שאני שם תיק על הגב. כאילו המשקל על הכתפיים דוחף החוצה את המשקל בבטן. היום זה היה כל כך בולט - הלכתי כשכתפיי דואבות והגוף החל להתעצב בכאב תחת משקל התיק, אבל בצעד קל ובראש שקט. הארץ הזאת באמת יפה.״ שביל ישראל הפך להיות אבן דרך בחיי. הוא שינה אותי, את תפיסתי על ישראל, על יושביה ועל המסלול המקצועי שלי. הוא איפשר לי לעשות את הדבר המעניין אותי יותר מכול כצלם: לספר סיפורים. בתחילת השנה פרסמתי את ספר התמונות המקצועי הראשון על המסע בשביל, ובאותה הנשימה - הוא גם ספר התמונות הראשון שאני מפרסם. הספר הזה הוא הזמנה אישית אל כל אחת ואחד מכם. שביליסטים בעבר ובהווה ימצאו בו זכרונות מתוקים ממקומות נפלאים; המתכוננים להליכה בשביל ימצאו בו השראה ודחיפה קטנה לצאת לדרך; וחובבי טבע ומסעות יתמוגגו מהמגוון ומהיופי שהארץ ניחנה בהם.
>> רוצים לגלות עוד? ספר המסע של אודי בשביל ישראל
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן