ברלין, 8:00, היום העשירי למסע
לאורך ההיסטוריה רבים וטובים ניסו לברוח מברלין. היו שניסו בגלל שרדפו אותם, היו שביקשו לחמוק מעונש על כך שרדפו בעצמם, והיו עוד אלפי תירוצים אחרים. במקרה שלנו הסיבה היחידה לניסיון לנטוש את ברלין היתה פרוזאית לחלוטין – ממש רצינו להגיע לפראג. למה? ככה. כי שלום חנוך חלם וגם, לא נעים להגיד, קצת נמאס מהאווירה הייקית. אבל ברלין, כפי שכנראה היתה תמיד, לא מאפשרת לאיש להיפטר ממנה בקלות שכזו.
9:30, התחנה על כביש 51E, מחייכות (באמת)
"את יודעת?", שואלת טל - עשר דקות מאז נעמדנו לתפוס טרמפים, כשארבעה סירובים מנומסים כבר מאחורינו. "נראה לי שאנחנו לא במקום הנכון. תראי", היא מצביעה על המפה התלויה בכניסה, "אנחנו על הכביש לנירנברג, לא לצ'כיה".
נירנברג, רק זה חסר לנו. יש שתי אוטוסטראדות המובילות דרומה, אחת מהן לדרזדן - תחנת המעבר בדרך לפראג, והשנייה לנירנברג ומינכן, עמוק בדוייצ'לנד.
"אבל איך נמצא את התחנה על הכביש השני?", אני שואלת, סקפטית. הכביש השני ממוקם בצד ההפוך של מפת הרכבת התחתית, לפחות 50 דקות נסיעה מכאן.
"בטח יש כזו", טל מגיבה בעודף מוטיבציה, "נמצא".
10:45, תחנת Altglienicke, רחוק רחוק
ירידה מהרכבת. מנהרה. שמש. שלושה אנשים וכלב מזדרזים החוצה.
"איפה אנחנו?", אני שואלת, וטל עושה פרצוף של ביטחון עצמי. כשאנחנו עולות למפלס העליון של התחנה – שתחנת הרכבת של באר יעקב נראית לידה כמו מרכז לונדון – אנחנו רואות איפה בדיוק: בשומקום.
מוקפות עצים, גדרות ונוף מקסים לאוטוסטראדה - אנחנו די חסרות סיכוי להגיע לתחנת הדלק. אנחנו מנסות תחנת רכבת נוספת, שמזכירה באופן מבהיל את קודמתה. טל חוזרת בפרצוף עגום. "מה, נחזור לתחנה הראשונה?".
14:00, שוב על 51E, מחייכות (כי אין משהו טוב יותר לעשות)
"אני יכול לקחת אותך ללייפציג", מציע לי זקן חביב מפרנקפורט כשהוא רואה אותי עמלה על שלט עצום לפראג. כיוון שכל מהותי כרגע מתמקדת במחשבה אחת: החוצה מברלין, סביר להניח שגם על טרמפ לוורשה הייתי עולה.
הזקן החביב באמת נחמד, ואפילו נוהג בגבולות המהירות המותרת; אך כשמגיעים ללייפציג, הוא ממשיך לנסוע "רק עד הצומת הבאה" (מרחקי צמתים בגרמניה, להזכירכם, זה ממש לא המרחק בין צומת בית ליד לצומת רעננה, אלא יותר כמו 90 קילומטר). לבסוף הוא מוריד אותנו בתחנת דלק שנראית קצת נטושה, וגרוע מזה – לא בדיוק על הדרך לדרזדן, אלא על הכביש האנך לה.
"אתה בטוח שמכאן אפשר להמשיך?", אנחנו מתחקרות, מנחשות איך זה הולך להיגמר.
"בטח, בטח", הוא מפטיר, מחייך, ונוטש אותנו לאנחות.
17:20, תחנת דלק, בין ג'נה לגרה, ובעצם בשומקום
"רוצה לבוא איתנו?", הם מזמינים, נדמה לי, ואחד מהם מצביע על עצמו ועל חבר שלו וקורץ לי בחיוך מלא שרירים. "לא תודה", אני עדיין מנומסת. "לכו לעזאזל", משגרת בעברית צחה ולא מרגישה אפילו שמץ של אי נעימות.
21:50, אותה תחנת דלק, הפעם ריקה
צריך לאכול משהו. אם נתקענו, לפחות שיהיה משהו בבטן. טל לא רעבה, היא עייפה, ואני לא מוכנה לאכול אורז חסר טעם מבלי שיהיה לי מישהו להתלונן איתו עליו. אם לא אוכלים - צריך לישון. מצדה המזרחי של התחנה יש יער עבות כמו שרק הגרמנים יודעים לשתול, ואני לא יכולה להימנע מלחשוב על – נו, מה שהתרחש ביערות גרמניה לפני 60 שנה. מהצד השני האוטוסטראדה - גם ממש לא מכניסת אורחים. מאחורי תחנת הדלק יש חניית משאיות, ומההיכרות הדלה שלי עם הנהגים הספציפיים, אני לא ששה לחלוק איתם שק שינה.
מה נותר? חתיכת דשא המפרידה בין התחנה לכביש. אנחנו מחפשות נקודה שבה אין סיכוי שמכונית תועה תתנגש בנו. גמורות מעייפות, אנחנו פורסות את השקים ונרדמות לפני שמגיע האוטו ה-16.
03:40, רטוב קצת
"קוממממממממי!", אני שומעת צווחות בחלום, ומתעלמת מהן. "סתיוווווווווו, קומי מהר!!!!!!". הצווחות לא נרגעות, ממש שעון מעורר אימתני שמתחשק לכבות באלימות. פתאום שק השינה שלי קם לתחייה ואני מתבלבלת לרגע ופוקחת עיניים. טל עומדת מעליי, בשיער נוטף מים ומבט מלא חרדה ומנסה להעיר אותי. "יורד גשם, חייבים לזוז מפה!", היא פוקדת, ואני מסובבת בתגובה את הראש וחוזרת לישון. "סתיו, גשם!", היא מאיצה בי לעזוב את עולם החלומות שלי, "קומי!". רק כדי להפסיק אותה אני מוכנה לצאת משק השינה ולדדות את דרכי אל מתחת לגגון התחנה, בין בית הקפה למכלי התדלוק. רק עכשיו אני שמה לב שבאמת יורד גשם, די רציני אפילו, וששק השינה שלי נוטף מים. מילא. "לילה טוב!", אני אומרת לה ונשכבת מחדש, הפעם באזור בניחוח נפט.
5:45, בוקר בתחנה, הייאוש נעשה יותר נוח
קומי!", שוב חוזר השעון, והפעם אני כבר מאומנת. תוך שאני מתמתחת, אני מגלה את מיקום הלינה המזופת שלי, ולא יכולה להפסיק לצחוק. "אני לא מאמינה שנשארת שם בגשם", טל מסתכלת עלי בייאוש. מתברר שהיא בילתה את שארית הלילה בתוך בית הקפה.
"יאללה, בואי נעוף מכאן". לאן? אין עדיין מכוניות בשטח. חוץ מזה, אחרי לילה כזה מוכרחים לשבת לקפה טוב ולהתחיל את היום כמו שצריך.
"זה בשבילכן", מגיעה המלצרית – שגם בילתה פה את הלילה, כנראה מלאת רחמים – עם שני סנדוויצ'ים ענקיים. "תאכלו, תאכלו", היא מאיצה בנו, מבלי שנבקש דבר. אנחנו תמהות על שום מה המחווה היפה, מנסות להחזיר או לפחות להודות, אבל היא כבר נעלמת וריח הג'בטה החמה מנצח את הנימוסים. תוך שלוש דקות היא מופיעה שוב, הפעם עם שני ספלי שוקו חם. "שוקולטה", מחייכת בגרמנית, ונעלמת מאחורי הדוכן. אני מציינת על פתק בצד: לזכור להודיע ל"יד ושם" על חסידת עולם במנוסה.
07:05, בדרך לכיוון השני
אחרי שעה של ניסיונות להגיע לדרזדן, אוסף אותנו טרנזיט אוקראיני. אנחנו נרדמות מאחורה ומתעוררות רק כאשר הנהג – שחושב שאנחנו מבלגיה – מעיר אותי בפנטומימה. "מה?", אני ממלמלת מתחת לקורי השינה, והוא עושה חיקוי של מוות בתלייה ואז עובר להצגה מדומה של כיתת יורים. "על מה אתה מדבר?", אני לוחשת, והוא מצביע ימינה. "היטלר", מזדעק. אויש נהדר, הנה שם שעוד לא שמענו. מתברר שהבחורצ'יק מנסה להצביע על מחנה הריכוז בוכנוואלד שנשקף מהחלון. סיום מופלא לסאגה הגרמנית הבלתי נגמרת. אפשר כבר לצ'כיה?
המלצות מקומיות
לא הפעם, חברים. ההמלצה היחידה היא לא להיקלע לתחנות דלק שכוחות אל בפאתי גרמניה.
סוגרת חשבון
1) תחנת הדלק המקוללת עלתה לנו ב-13 שעות ו-40 דקות של ציפייה לטרמפ.
2) 35-40 סירובים ממכוניות ועוד כ-20 ממשאיות.
3. שנת חצי ישרים: 6 שעות לי, בערך שעה וחצי לטל, בהפסקות.