היום ה-12 למסע, 22:00, תחנת דלק בברנו, לכיוון וינה
"סתיו, אנחנו נצליח להגיע הביתה, נכון?", שואלת אותי טל בבוקר, בחצי חיוך מהול בקצת אמת. "ברור שנגיע", אני אומרת, מסובבת את הראש ומביטה למעלה, "למה שתהיה בעיה?".
ריח הדלק כבר מוכר כל כך לאף, אבל הפעם אנחנו בתחנת דלק שונה – לא אחת מהרשתות שרואים בכל מקום, אלא כזו ממש נידחת, כמעט קיבוצית.
טרמפים קשים וטובים עברנו עלינו – החל מבחור צ'כי שזרק אותנו בצד האוטוסטראדה מבלי שהותיר לנו סיכוי לעצור מכוניות נוספות, וכלה בשני בריונים שלקחו אותנו 40 קילומטר קדימה מבלי שזה יהיה על הדרך שלהם, סתם מתוך אמפתיה, כנראה. אולי גם קצת מרחמים.
וכאן, בתחנה, כבר שעה שלא עובר אף אחד, למעט שני סוגים מיוחדים של כלי רכב: האחד הוא הקרוואן, כביכול רכב חמוד - כזה המיועד לימי גיבוש עם האחים הקטנים והטעם המוזיקלי המשונה של אבא. אבל כשמדובר בטרמפים, הבית המתגלגל החביב הזה הופך למפלצת סרבנית. ואני מדברת על סטטיסטיקה ללא אחוזי סטייה: מתוך קרוב לעשרים קרוואנים ששאלנו לאורך הדרך, נעננו בחיוב אפס פעמים. לרוב הם אפילו לא חייכו.
הסוג השני של המתדלקים הם הרביעיות: בעוד הזמן תקתק לאיטו ואנחנו ניסינו לפתח אסטרטגיה חדשה לדרך, כל רכב חדש שהגיע לתחנה (ולא היה קרוואן), היה מלא בארבעה מתוך חמשת מושביו – בפולנים. ארבעה פולנים במכונית עוצרים לקנות בירה, למלא שמן, להביט בנו בזלזול – מה שלא יהיה, תמיד בארבעה, כאילו הייתה זו הדרך היחידה לעלות על הכביש לווינה אם אתה פולני. אחרי שיותר מעשר מכוניות רביעיות שכאלה עברו, הבנו שלפני שנמצא טרמפ נהיה חייבות לצרף אלינו זוג נוסף למסע ולסגור רביעייה. כי אחרי הכל, גם לנו יש שורשים מפולנייה.
24:00, יש לי הרגשה של דה ז'ה וו
קופסת שימורים של חומוס נפתחת בציפייה ואנחנו מתנפלות עליה כאילו הייתה לפחות אבו-סעיד. כמעט לא נעים לי מהתשוקה המוזרה לחומוס בקופסה – ביום רגיל עבירה על החוק, אבל היום אנחנו הולכות לישון בעוד תחנת דלק, בפעם השנייה בתוך ארבעה ימים, ומותר לנו להתפנק על חומוס משומר. בעוד אני מתחילה להוציא את הפינג'אן, בחור צעיר מופיע במכונית, ואין לו רביעייה.
הוא נראה מאוד נחמד. אני שואלת לאן נוסע, הוא עונה שלמיקולוב (Miculov), ממש ליד הגבול עם אוסטריה. אנחנו מתחילות להעמיס. "נשים את הדברים שלכן בבגאז'", הוא קורא ופותח את תא המטען, באדישות מוחלטת - שעומדת בניגוד מוחלט לעובדה שבאותו תא נח לו רובה ציד מהסוג ששולח את אמא של במבי לעולם שאינו אחו. התיקים שלנו כבר בפנים, אבל אנחנו עוד מסתכלות אחת על השנייה במבט מלא חשש. להישאר? ללכת? לברוח כל עוד נפשנו בנו?
רביעיות הפולנים מאחורה הופכות לאיטן לגדודים (עדיין בפלוגות של ארבעה, אל דאגה), וברור שבמקום הזה לא מומלץ לבלות את הלילה. האם ניתן לסמוך על הפסיכופט בפוטנציה שהרובה נועד למשחק מול בקבוקי זכוכית ועכבישים?
פסיכו אפילו לא מעפעף ואנחנו מחליטות לעלות. "שהגז יהיה לך ביד", טל לוחשת לי לפני שאני מתיישבת, ומיד הבקבוקון החביב מוצא את מקומו בין אצבעותיי. אני מחייכת, סוגרת את הדלת ומתחילה להתפלל לכל רוח שרק תענה לי. הלוואי שנעבור את הנסיעה הזו, הלוואי שנגיע לגבול בשלום. הלוואי... משגרת מבט למושב האחורי, בציפייה לקצת אמפתיה. טל נוחרת.
01:15, מיקולוב, גבול צ'כיה-אוסטריה
האם זו בושה לחשוד באדם שלא הכרנו רק משום הוא מחזיק רובה ציד בתא המטען? השאלה הזאת נותרת פתוחה. כי בסופו של דבר הצלחנו גם להימלט מהרביעיות הפולניות וגם להגיע לגבול מבלי שירו בנו ביער ויחתכו אותנו לחתיכות (תודה לאל, להוריי שהובילו אותי עד הלום ולאמא של במבי).
למעשה, השלב המפחיד ביותר בטרמפ היה, סיפור ההיסטורי על העיירה מיקולוב, כפי ששמעתיו מפי הפסיכופט המדומה. ועל מנת שלא להיכנס שוב לטראומות, רק נרמוז שהיו פה הרבה יהודים ושהיום אין יותר.
03:20, וינה. אם לא בתחנה, לפחות בכנסייה
מנואל, המארח שלנו בווינה, בוודאי כבר ישן. אין בנו שום רצון להפריע למארחים אלמוניים בשעה כזו, ועל אף שטיפשי קצת להעביר את הלילה בחוץ כשכבר הצלחנו להגיע לעיר הנכונה, אנחנו מחליטות שאם כמות הכנסיות כאן כל כך עצומה, אין שום סיבה שלא נשתמש באחת מהן. באמצעות המפה המבורכת שקיבלנו מהמלאך (נהג משאית שהביא אותנו מהגבול עד לווינה), אנחנו מוצאות את אזור מגוריו של מנואל, בקצה השני של העיר – ונכנסות אל חצר הכנסייה הלבנה שעומדת בקרבת התחנה.
סיור קצר על הדשא, הכל נראה בטוח ולבבי. מעניין מה היה קורה לו היו משאירים את הדלתות פתוחות גם בלילה. האם היו הופכות הכנסיות לאכסנייה לאוכלוסיית ההומלסים בעיר? נשמע כמו דרך נהדרת לנצל את המרחב ולפתור בעיית דיור וחברה חמורה ועם המחשבה הזו אני נרדמת.
05:20, רגע, שוב אנחנו בסיפור הזה?
"סתיו, קוממממממממי!", אני שוב שומעת את הצווחות המוכרות, ושוב לא מבינה מה עשיתי רע. לילה טוב, אני לוחשת החוצה, וסוגרת את העיניים. תחושה קלה של חורף מנשבת בעורפי, ואט אט ממלאת את שק השינה שלי באפיפות דומה. רגע, זו לא תחושה. באמת יורד גשם. גשם?
היו אלה רק חמש ממטרות, כאלה שמתקפלות ונבלעות באדמה ברגע שסיימו את עבודתן (השקיית בני אדם חסרת רחמים). טל שוב גוררת אותי לצד בטוח יותר של הכנסייה, ואני שוב מנסה לחזור לישון. הפעם זה כבר נראה חסר סיכוי, בעיקר אם אני רוצה לשמור איתה על קשרי ידידות.
בסדר, הבנתי, הולכים למנואל.
"אני מאיפה שהמנוול הגדול הגיע", מנואל מציג את עצמו כאשר אנחנו דורשות בפרטים ביוגרפים, ומשגר חיוך ביישני. "מנוול? איזה מנוול?", אנחנו ממש לא מבינות, כנראה מפאת הצטברות העייפות מהלילה. מנואל מגיע מברנאו (Braunau), והעובדה שלא הכרנו את שם המקום הזה, אומרת שהוא יצא מכל הסיפור ההיסטורי די בזול.
וינה, המקום של פרויד, פרום והשפריצר
אני יודעת שהמשפט הזה מתחיל להישמע מוכר מדי, אבל כיאה למקום שבו אריך פרום כתב כמה ספרים, וינה היא אכן עיר מדהימה. לאחר יום של הסתבכות במוזיאון המוזיקה, והיכרות עם כמה חברים חדשים, אנחנו יוצאות לערב יין בחצר יין אותנטית בצפון העיר. טוב, לא בדיוק יין, יותר שפריצר.
אותו משקה, ערבוביה של יין לבן וסודה, הוא המעדן של העיר, כך נאמר לנו. עד סוף הערב אנחנו מכלות כמות כוסות שגורמת לנו לאבד את הבית של מנואל. מזל שהכנסייה באזור – לפחות יש איפה להניח את הראש.
סוגרת חשבון:
1) כמה פעמים יכולנו, עד כה, להיהרג? שש, מהשיט לצרפת ועד הלום, כולל רובה ציד אחד, צ'כי פסיכופט ומחול טורקי.
2) הזמן שלקח לנו להגיע מפראג לווינה? 14 שעות, רובן מיותרות לחלוטין. המרחק הוא בסך הכל 326 קילומטרים.