היום ה- 20 למסע: אל המגף ומעבר לו
"לאן נוסעים עכשיו?"
"לא יודעת. לאן נוסעים עכשיו?"
לפנינו כמה אופציות. הראשונה והמסקרנת היא לתפוס טרמפים לכיוון סלובניה ולעלות על הדרך לטורקיה, משם, אם יתמזל מזלנו, נוכל לעלות על סירה הביתה. הצצה מהירה במחירי השיט מטורקיה מעלה נתונים מדאיגים בדבר היות הדבר יקר יותר מטיסה ללונדון, כולל מלון. אופציה אלטרנטיבית היא לעשות פרסה ולהמשיך שוב לכיוון גרמניה דווקא, על מנת לטוס ממינכן – בוודאי אחד היעדים הזולים באירופה, באופן משונה.
אני כמעט בטוחה שנוכל לתפוס טרמפ על סירה מטורקיה, ושזו רק שאלה של זמן. כמה זמן? יכול להיות שלושה ימים – אבל זה עלול להגיע גם לכמה שבועות. אין לנו את הזמן הזה, הלימודים מתחילים בשלב כלשהו, ובבית מחכים כל מיני אנשים שטוענים שהתגעגעו אלינו. הגורל מצביע שוב לכיוון גרמניה, ואין לנו דבר לעשות מלבד ללכת כצאן לטבח. אבל, מצד שני, אנחנו גם לא ממהרות עד כדי כך. אפשר, בכיף, להעביר עוד כמה ימים בחברת אגמים חדשים, או לפחות מזג אוויר פחות קודר מזה של גרמניה. נדמה לי שמחכים לנו בגזרת הים התיכון.
08:00, מזלצבורג לאיטליה: היעד לא ידוע
כמה מכתבים דחופים למארחים מקהילת ה-Couch Surfing נשלחים עוד בלילה לפני, אך כל התשובות שליליות. מתברר שאף אחד לא יכול לארח תוך זמן קצר כל כך. מבחינתי זה לא נורא משמעותי – סירה או כנסייה יהיו נוחות בדיוק כמו ספה בבית של מישהו, ובאיטליה בוודאי גם לא ירד גשם. כמה טרמפים ואנחנו כבר בווילך (Villach), על גבול סלובניה-איטליה.
ווילך מופיעה, כרגיל, בדמותה של עוד תחנת דלק, תאומה זהה לקודמותיה. ההבדל היחידי הוא שאותה עוטפים הרים מדהימים ועננים שמגיעים בדיוק לגובה שלנו. במבט חטוף ניתן לאתר לפחות חמישה מקומות אופציונאליים לישון בהם, שלא לדבר על להקים בהם בית. הו אוסטריה, אני לא מאמינה שכל כך מהר אני עוזבת אותך.
15:00, ווילך, אוסטריה: שתי בלונדיניות שוברות מיתוס
בפנים ישובות להן שתי נערות גרמניות בלונדיניות וזוג הורים חביבים, כולם בדרך לקמפינג בקרואטיה. הבנות לבושות בחולצות זהות, שיערן אסוף באותה צורה ועל פרק ידיהן צמידים תואמים. צו האופנה הוא צו האופנה. כך נראה גיל 13, וכמה טוב שעברנו את זה. השיחה בקרוואן מרתקת.
שתי הבלונדות הקטנות נרגשות מאוד לשמוע שאנחנו מגיעות מלונדון. "בלונדון יש הארי פוטר. כבר קראתן את החדש?", שואלת בלונדינית א'. אנחנו עונות "לא" סתמי ובלונדינית ב' ממשיכה, בלי לוותר: "מה, זה לא יצא עכשיו?". "אין לי מושג" אני עונה בסתמיות, בלי לדעת שהתשובה השלילית שלנו תפיל אותן מהכיסא. "אבל זה דבר גדול מאוד באנגליה", אומרת האם וממשיכה בכמה מלמולים בגרמנית שמשקיטים את הבנות.
המשך הדרך עובר בשתיקה ארוכה, עד שבסוף הנסיעה אנחנו מקבלות במתנה שוקולד גרמני. אולי למזכרת, או שאולי העובדה שאנחנו לא בקיאות בעלילות המשקפופר, הופכת אותנו למעוררות רחמים.
הטרמפ הבא גם הוא בקרוואן, הפעם של משפחה צ'כית (ללא בגדים תואמים ובנות 13). עוד פעם קמפינג, הפעם באיטליה. לנו אין עדיין נקודת יעד. אנחנו חושבות על מילנו משום שחברה משותפת מתגוררת שם. אך כל הטרמפים – כולם – לועגים ומקללים את העיר בעוז רוח. "מילנו, איכס. לא הייתי נוגע בה עם מקל".
21:00, תחנה בקרבת ונציה: מילנו לא באה בחשבון
טרמפ קצר מכניס אותנו פנימה במהירות האור (או לפחות קרוב לזה - משהו כמו 210 קמ"ש). והנה אנחנו על הגשר הראשון, מעל המים, לא מפסיקות להתפעם. זה הרבה יותר יפה ממה שחשבנו. היכן נישן? אולי בסירה הזו, או באחרת, והנה אני רואה שם סירה ריקה שלישית. כל כך הרבה בתים פוטנציאלים, אנחנו בנסיכות הסקווטים המשייטים.
"היי, הבחור הזה מקאוץ' סרפין", טל צועקת ללא הכנה מוקדמת. בחור שחרחר ומתולתל שיער חולף על פנינו עם חברתו, ועולה על הגשר שממנו באנו. "קאוץ' סרפין? את בטוחה?", אני לא מסתירה את פליאתי, "איך את יכולה לזהות מישהו מקאוץ' סרפין, בחיים לא ראית אותו!". "זה בטוח הוא. יש תמונה שלו באתר", מתעקשת טל. אנחנו מתחילות לרוץ אחריו. עשר שניות אחר כך, והחברה כביכול של גו'ליו, אותו קורבן רדיפה מסכן, אומרת לו שלום ולא להתראות. יתכן שזה באשמתנו. מתברר שהלה אכן חבר בקהילת המארחים המדוברת. מתברר שהוא גם ענה למייל של טל ואמר שהוא עסוק ושיש לו הרבה אורחים ולכן לא יכול לארח אותנו (כפי שטל נזכרה לדווח כמה דקות מאוחר יותר, והוסיפה בזלזול: "אורחים, בטח. תירוץ מוכר"). אך כשהוא מבין שהחלופה לרצפת ביתו תהיה סירה תועה, הוא לא מהסס ומזמין אותנו.
אנו מחפשות ספסל פנוי להימרח עליו, אך כולם מלאים. על אחד מהם יושב אותו שותף, תומס. משני צידיו שכובות שתי נערות חביבות מראה, מלטפות את כתפיו, צווארו ולחייו, בעוד הוא ממשש אחת מהן קלות. כעבור שעה קלה וכמה שיחות מבדרות אנחנו מחליטים ללכת הביתה. "אנחנו עולים על הסירה כדי לתפוס את האוטובוס!", צועק תום, ואנחנו לא מבינות למי. מתברר שכל יושבי הספסלים האחרים, 13 במספר, גם הם אורחים של תומס וג'וליו. ווואלה, יש אנשים שעובדים קשה כדי להרים תירוץ טוב.
היום ה- 23 למסע: שיטוטים ומסיבות
את הימים הספורים בוונציה מעבירים בהליכות צפופות באווירה איטלקית ומסיבות ביתיות לרוב – פעם מסיבה אמריקאית, פעם מסיבה היספאנית, פעם אוקראינית. תלוי באורח המארגן. הבית של ג'וליו ותומס – דירת שלושה חדרים קטנה – מאכלס את כולנו, איכשהו, באושר, גם אם בצפיפות קלה. הווניציאנים מתבררים כנחמדים מאוד – לפעמים קצת יותר מדי, אבל אי אפשר להאשים אותם. אחרי הכל, הם חיים בסכנת טביעה תמידית. וחוץ מזה, יש גם משהו חמים בהתנהגות הזאת, שאחרי זמן רב כה בארצות הקור מזכיר את הפורטרט היפה של ישראל, אי שם בתוך כל הבלגן הזה.
סוגרת חשבון
1. כמה דיירים יש בוונציה, וכמה תיירים? כ- 62 אלף דיירים (בירידה מתמדת) ו- 50 אלף תיירים ביום.
2. מתוכם, כמה התארחו בבית של ג'וליו ותום? 15, כולל חמישה קוריאנים, אם ובת רוסיות, שתי אמריקאיות, ארבעה איטלקים ואנחנו.
2. כמה שנים התחזיות צופות לוונציה לפני שכל ה- 50 אלף יצטרכו לצלול כדי לבקר בה? עד 2050, קובעים מחקרים וונציאנים, העיר תשקע ב- 20 עד 50 סנטימטרים, ואחרים אומרים שעד סוף המאה היא תשקע כליל.