15:00, היום ה-11 למסע, גבול גרמניה-צ'כיה, חוויה גרמנית
הנסיעה בתוך צ'כיה מדהימה ביופיה. אבל רגע! אני מקדימה את המאוחר.
אנחנו עדיין על הגבול. המדים של המשטרה הגרמנית מצליחים להיראות יותר כמו מדים של שומרי יערות מאשר של קציני מחנות ריכוז – עניין של שינוי תדמית, אני מניחה – ועל כן הם מהבהבים בירוק ובז', כמו ריינג'רים מכבי שריפות ומצילי במביים. אבל על הגבול הגרמני שום דבר כבר לא יכול להסתיר את התחפושת הכוזבת.
"אני לא מאמין שהם עדיין מתנהגים ככה", ממלמל הנהג הצ'כי שנתן לנו טרמפ ישיר מדרזדן לפראג, וכרגע עומד תקוע איתנו, כבר כמעט שעה, באותו גבול עמוס. ומדוע בודקים אותנו? מתברר שהם אינם בטוחים כמה זמן אנחנו כבר משוטטות בגרמניה – הרי אין לנו תאריך הגעה, ולא החתמנו את דרכוננו בשום מקום. ייתכן, טכנית, שהצלחנו לשרוד כאן את המלחמה. כל ניסיון להסביר שחצינו את הים בטרמפים ועל כן לא הוחתמנו בכניסה וביציאה עולה בתוהו.
הדרכונים מעוכבים, האוטו מתייבש בשמש והנהג שלנו מתחיל לרכל על הגזע הארי כמו קומוניסט טוב. בסופו של דבר הוא מוצא פיתרון: "יש לכן איזו קבלה או משהו מלונדון? משהו שמוכיח שהייתן באנגליה לפני פחות מחודש?". אנחנו מפשפשות בתיק, ובפעם הראשונה בחיי – ידעתי שהיום הזה יגיע – נמצאת תועלת בשמירת כל פיסת נייר שבה נתקלתי אי פעם. אני מוצאת קבלה משיט באגם בצפון אנגליה, ומושיטה אותה לשוטרת.
18:50, בגטו הצ'כי, חוויה יהודית
אנשים נחמדים, בירה וקרונות. אלה שלושת העניינים הבולטים בפראג, מתברר, ואת זה אנחנו מגלות עוד לפני שהגענו למרכז העיר. השמש מתחילה לרדת, אנחנו מאושרות מאין כמונו – הגענו, ניצלנו מהמכלאה הגרמנית, וכולם מחייכים אלינו. הדרכון שלנו שוחרר מחזקת שומרי היערות, והנסיעה בתוך צ'כיה מדהימה. הכתם היחיד שנשאר הוא עמוד שלם בדרכון שבו כתוב הסבר בגרמנית על כך שמחזיקותיו "חצו את הגבול בין בריטניה לצרפת, כנראה בתאריך זה וזה, אולי בטרמפים".
במפגש עם בית קפקא, ליד כנסיית סיינט ניקולאס, טל מציעה שנעצור לצילום עם אותו דרכון, במסגרת הסיפור הקפקאי שלנו. טרם הספקנו להרים את הפלאש, ובחור חביב ניגש אלינו ושואל בעברית: "רוצות לבוא לבית הכנסת?". אנחנו מסתכלות זו על זו וסורקות בלבביות את הבחור. חולצה ירוקה ופשוטה ומכנסי ג'ינס, שיער ג'ינג'י. אין כיפה."מי אתה?", אנחנו שואלות ללא בושה, והוא ממלמל משהו על להיוולד בצ'כיה ולהיות יהודי וכמה זה מוזר. אני עונה שבית הכנסת היחידי שמתחשק לי לראות זה ההוא עם עליית הגג והסיפור של הגולם. הג'ינג'י מסכים.
אלטנוישול, בית הכנסת הפעיל העתיק ביותר באירופה (הוקם ב-1270) כבר מכניס את אחרוני הבאים לתפילת שישי. בכניסה פונה אלינו קצין נחמד ושואל מי אנחנו ומה אנחנו עושות פה עם התיקים הענקיים האלה. העברית שלו צחה למרות שהפרצוף שלו נראה כשל מי שמעולם לא חווה חום של יותר מ-28 מעלות בצל. "גם אתה מישראל?", אני שואלת בהפתעה, והוא עונה לי שמה פתאום, למה שיהיה. אחר כך מחייך ומכניס אותנו פנימה. "אתה, חכה כאן", פוקד על ג'ינג'י, שלא עבר את הוראות הבטיחות כנראה.
בפנים דוחפים אותנו אל מתחם הנשים, אשר משקיף באמצעות צריחים קטנים אל תוך החלק המרכזי, הזכרי. דווקא נחמד לי לערוך קבלת שבת חביבה שכזו, אבל אני מאוד לא מתחברת להפרדות מגדריות, בוודאי כאלה שמפריעות לי להיות בחדר של החבר'ה המגניבים - ואחרי עשר דקות של חציצה מלאכותית, אנחנו מניחות את הספרים וזוחלות את דרכנו החוצה. השומר בכניסה מוסר לנו שהג'ינג'י ביקש שנפגוש אותו בקומה השלישית של הבניין הצמוד, שם יש כנס לנוער יהודי לקראת שבת. שיהיה. אנחנו נכנסות לבניין, וקצינים חדשים פותחים לנו את הדלת, כאילו קיבלו מידע מודיעיני על הגיענו. לפתע עטה לכיווננו דמות שחרחרה מגרם המדרגות, נעצרת ושואלת אותנו: "מה אתן עושות פה?". "באנו למפגש", אנחנו מחייכות, והוא מיד אומר, "לא, זה לא בשבילכן. בואו, תתלוו אלי". "לאן?", אנו מנסות לשאול, אך הלה כבר בדרך החוצה. "למקום יותר טוב בשבילכן. אבל אם אתן באות, אתן חייבות לרוץ!". אמר ויצא.
19:05, חוויה בלתי אפשרית
בדיקה קלה עם השומרים מעלה שהלה הוא הרב דושינסקי, ויש לו תעודה. אנחנו מחליטות לסמוך על הבטחתו ומתחילות לרוץ. אוחז בתיק שחור ענק מעל ראשו, הרב שלנו כבר מרחיק עד קצה הרחוב, והנה הוא עומד להיעלם מעבר לפינה.
אנחנו לא כל כך מבינות למה באנו ומה החמצנו, אך הולכות אחריו עד לאותו בית כנסת, "ירושלים" שמו, שנמצא מעט מחוץ לרובע היהודי. המקום - גם בית מגוריו של הרב - נראה כמו משהו שנפתח כשאומרים "Open Sesame" - בית אלאדין צבעוני ומהודר.
לאחר בירור קצר בפנים, הרב דושינסקי מתנצל על שהתפילה בבית הכנסת כבר הסתיימה ומושיב אותנו לשיחה במקום. בשלב מסוים, כשמתחיל לרדת החושך, אנחנו מחליטות שדי לחגיגה היהודית והגיע הזמן למזוג קצת בירה צ'כית ולמצוא חברים גויים שדוברים את השפה הקשה בעולם.
היום ה-13 למסע, אל וינה רבותיי
היציאה מפראג קלה מאין כמוה. התאמנו, חקרנו והתוצאות ברורות: תוך שעתיים אנחנו כבר ביציאה הנכונה לאוטוסטראדה – דרך ברנו (Brno). הזמן בפראג לא הספיק, ולא כל כך ברור מדוע יש בי דחף להמשיך מבלי להירגע קצת, לעצור ולנוח. אני יודעת שרבים וטובים מעדיפים להגיע לנקודה ולנוח בה, ומסכימה עם הרעיון לחלוטין. לוגית, אקולוגית ופיזית עדיף להישאר במקום אחד ולהכיר אותו לאורכו ולרוחבו ולעומקו, להיות ישות פרודוקטיבית במקום כזו שנתלית בטרמפים ומרחבים. ברור שנהדר לדעת כל פינה, להיות אורח קבוע בשוק המקומי וללמוד את שפת הבריות. אני רוצה, באמת, אך לא מסוגלת.
ברגע שרגליי נעמדות על קרקע אחת, מיד אני מביטה לצדדים ומתחילה לתכנן כיצד אגיע לאחרת – למרות שתמיד אוהב גם את קודמתה. אני לא יודעת אם לשייך את התכונה הזו לחוסר סבלנות, ליכולת ריכוז נמוכה, תזזיתיות או כולן יחד. אני רק יודעת שעלי להמשיך לנוע, והמקום שאליו אגיע הינו רק פרט שולי ונשכח.
סוגרת חשבון
1) הבירה הכי זולה שקנינו: 14.59 קורונות (כשלושה שקלים).
2) כמה בירה הצ'כים שותים? 281 פיינט (כ-160 ליטר) לאדם לשנה.
3) שזה בעצם 146 ליטר יותר מאשר בישראל, וגם יותר מכל מקום אחר בעולם (!).