"זה הפלא השמיני של העולם" מסביר לי סוניל הנהג, בעוד אנחנו יורדים מן הגבעות לעבר המישור המרכזי של סרי לנקה. קשה לדעת למה לצפות אחרי הכרזה כזאת. מצד אחד, פלא שמיני הוא פלא שלא נכלל בשביעיה האקסקלוסיבית הפותחת. מצד שני, סרי לנקה היא מסוג המקומות שנוטים להתעלם מהם כשעורכים רשימות של פלאי עולם, בעיקר במערב, ובמהלך השבוע הראשון שלי כאן ראיתי לא כמה כאלה: העיר הקולוניאליסטית המבוצרת בגולה (Galle), המקדש ההינדי העצום במאטאלה (Matale), מטעי התה הנהדרים ברום ההרים וחיוכים סרי לנקיים שהיו פלא עולם כשלעצמו.
אז מה כבר יכול להיות הפלא הבא? סוניל מספר לי בקיצור את סיפורו של סלע סיגיריה. הסלע עצמו הוא "פקק מגמה" גוש של סלע וולקני קשה שסתם פעם הר געש. ההר עצמו נעלם עם השנים והפקק נותר, קירותיו מתנשאים בניצב מוחלט לפני השטח.
מצדה הסרי לנקית
על גבי ה"פקק" הזה התרחש סיפור היסטורי מרתק: במאה החמישית הנסיך קָסְיַאפַּה רצח את אביו וגזל את כתר סרי לנקה מאחיו, יורש העצר מוֹגַלָנַה. האח מוגלנה יצא להודו לאסוף לו צבא נגד אחיו וכששב מצא את עצמו ניצב בפני מצדה הסרי לנקית: מבצר בראש צור אימתני, מוקף בגנים נהדרים, שהקים לו קסיאפה על הסיגיריה כהגנה מפני אויביו. שער המבצר היה עשוי כפיו של אריה ענק והדרך היחידה לבוא לתוכו היתה לפסוע אל בין הניבים. קשה להאמין, אבל מוגלנה ניצח. קסיאפה המית את עצמו כאשר צבאותיו נטשו אותו במהלך הקרב. האח לא החזיק במבצר זמן רב והוא עבר לידיהם של נזירים בודהיסטיים.
נשים בנות 1600 שנה
הנזירים מצאו על דפנות הסלע מאות ציורי נשים ערומות יפהפיות. הם מחקו את רובם והותירו רק חמישה. אני מטפס מעלה בין קופים מקפצים, במעלה מדרגות המתכת המקילות את החדירה לארמון, ואז עוצר ומביט בהן משתאה. הציורים הללו צויירו במאה החמישית לספירה והנשים שבהם מושכות גם היום. אלה נשים בנות 1600 שנה, אני מזכיר לעצמי, איך נראו נשים ביצירות אמנות מן המערב בנות אותה תקופה? מריות דו מימדיות, לבושות עד חנק. אולי בכל זאת ראוי להכניס את האתר הזה למקום קצת יותר גבוה ברשימה, בתור הפלא השביעי או השישי?
פיוטים של חוליגנים
לאחר המערה הקטנה בה מצויים ציורי הפרסקו מתמשך לאורך השביל קיר עשוי מעין חרסית, שלוטש במיומנות כה רבה עד כי הוא משקף בעדינות את פניו של המבקר. זהו "קיר המראה" ובימיו של קסיאפה היה כנראה משקף את המלך באופן מושלם שעה שהיה מטייל לאורכו. מאז הושחת הקיר – אלפי מבקרים חרטו בו גרפיטי, אלא שהמסורת היתה מאז ומעולם לחרוט בו דברי שירה. חלק מן החוליגנזים בוצע במאה השמינית והוא עשוי פיוט בן הימים ההם.
מה כבר יכול להפתיע אחרי דברים כאלה? מה אם לא האריה. הגעתי אל כתף הסלע. עד כאן היו מטפסים פעם בסולמות של חבלים, גם מכאן והלאה עוד נותר טיפוס ארוך. דווקא פה מוקם השער, שממנו נותר טלף ענק אחד של אבן – גבוה יותר מראשי. טלף אחר שוחזר כנגדו, ונותר רק לדמיין את ראש האריה זקור הניבים שביניהם. השער הזה באמצע הדרך הותיר בוודאי רושם שלא יאמן על מבקרים בימי קדם. כל פיתול היה מפגיש אותם עם מכשול חדש, עם הפתעה. החדירה לארמון דומה להליכה במבוך מאיים ומפתה, אירוטי בקישוטיו ומסוייט במכשוליו. יאללה, פלא חמישי מינימום.
ירוק מכל עבר
מדרגות המתכת הממשיכות מעלה מכאן אמנם קבועות בפני הסלע, אבל זה לא ממש שווה הרבה בהתחשב בתלילותו. במבט למטה מתגלים עוד ועוד מן המרחבים של לב האי. היער כאן ירוק בהיר, ומתפרש לכל עבר: כלפי הרים אדירים בדרום, לעבר החבלים למודי מלחמת האזרחים הכואבת שבצפון, ומערבה, אל עבר גבעות רכות בהן שוכנת העיר המלכותית קנדי (Kandi), שבמקדשה שמורה אחת משיניו של הבודהה. פסל ענק של הבודהה עצמו בוקע מתוך המרחבים, פילים מטיילים בחורש הסמיך שסביבו. פלא רביעי, אני מתנשף עם כל עוד מטר שנכבש, פלא שלישי, פלא שני.
והנה הפסגה, והנה הארמון, הכולל בריכת שחיה עצומה שעודה אוגרת מי גשמים. הנה תלי אבן חומה, המתנשאים כמו פירמידות אצטקיות נוכח ההרים הפיראמידליים שבמרחק. רוח רכה וחמה מטיילת על פני השטח, מושכת את הרגליים אל שולי המצוק, להביט מטה בשיא הזהירות, בגני הסלעים שלמרגלות הסלע ממש, שם מטיילים תלמידי בית ספר שקודם חלפו על פני והם נראים זעירים כל כך. הגנים הסימטריים על חומותיהם ובריכותיהם המאורכות נמתחים אל המרחק, שם מפרידים שני חפירים עמוקים בינם לבין שאר המציאות המוכרת. הפלא הראשון של העולם? לפחות כשנמצאים בו, זוהי התחושה.
כמה קטנות לסיום
איפה: בלב ליבה של סרי לנקה, במחוז מטאלה.
מה עוד בסביבה: זהו אזור גידול התבלינים של האי. כיף לבקר בגני התבלינים ולראות איך נראים קרי, וניל, קינמון ופלפל שחור כצמחים חיים. העיירות שבאזור מגוונות מאוד ומלונות המצויים בלב החורש מציעים מפגשים בלתי נשכחים עם הטבע.
באיזה ראש לבוא: פנוי להתפעם, מוכן להכל ותאב מאכלי קארי.