לערים שמזוהות עם מזג אוויר חם, כדאי להגיע אליהן דווקא בעונת החורף - כדי להיות מופתעים מהן, כדי להתאהב בהן באמת. קחו את איסטנבול. איזה כיף לנחות בה ביום סוער, לנסוע משדה התעופה העירה לאורך ים השיש האפור שמאות אוניות עוגנות בו, ממתינות לפרוק את מרכולתן בנמל שבצד האסייתי ולדמיין את חמימות מגורי המלחים שעל הסיפון. פעילות המנועים משמשת לאוניות מערכת הסקה נפלאה ומחממת היטב גם את המים שבמקלחות. אחרי שיעברו בבוספורוס וירחיקו אל הים השחור ואל אודסה, למשל, ייהנו המלחים מן החימום עוד יותר. אבל גם איסטנבול קודרת כראוי. היא מזמינה חיבוק וקערה מהבילה של מעדן איסקנדר. החרוטים הדקיקים, שבקצות צריחי מסגדיה, מבקעים שמים אפורים. גשם יורד על מבנים ורודים כחולים וצהובים ברובע התיירים סולטנאהמט. כאן טוב לפרוק את המזוודות, לכרוך את הצעיף סביב הצוואר ולצאת אל היופי וההמולה.
ריחות תבלינים ומשחקי ילדות
השער האמיתי לעיר הוא רציף אמינונו (Eminönü) שבצפונה של העיר העתיקה. אני עומד עליו, נבוך מול דחיסות המבנים מעבר מפרץ קרן הזהב. מגדל עגלגל מבצבץ מביניהם: מגדל גלאטה שהקימו הוונציאנים. בגבי מתנשא קו הרקיע המסעיר, המפורסם, של כיפות וצריחים המקיפים את הבזאר המקורה הענק. מימיני ניצב מבנהו רב הרושם של שוק התבלינים המצרי, וממש בקצהו של חצי האי ניבט אלי סבך הצמחייה המקיף את ארמון טופקאפי, ארמון הסולטנים.
אבל מה שבאמת יפה בתמונה הוא החורף. המונים בז'קטים כהים נדחסים אל תוך המעבורות או מגיחים מתוכן. עשן גחלים, העולה מדוכנים המציעים כריכי דגים, מתאבך מעל גשר גלאטה. וזה עוד כלום: בכניסה לשכונת הפועלים פאטי (Fatih) מקיפים אותי ריחות עשן אחים מלאות בעץ. אני רואה נשים במטפחות ראש מבקעות את הגזעים במבואות בתיהן, למרגלות חומותיה של קונסטנטינופול. ברחוב קטן מרוצף באבן אני רואה ילדים מתלכלכים מבוץ של גשם טרי תוך כדי מרדף אחרי גולות מתגלגלות. איפה בעולם ילדים עוד משחקים בגולות?
כשפאב וחמאם נפגשים לסלט טורקי
החורפיות העזה של איסטנבול היא עבורי הפתעה, והפתעות הן בדיוק מה שמאפיין את העיר הזאת. קודם כול היא מפתיעה בגודלה. בין 12 ל- 15 מיליון בני אדם חיים על שני גדותיהם של מצרי הבוספורוס. הם אחראים למגוון עצום של מרחבים עירוניים שלכאורה אין ביניהם שום קשר.
המפגש בין נוף עירוני כזה לבין החמאמים העתיקים בהם ממתינים בלנים משופמים לכיפוף עצמותיהם של הלקוחות, הוא התנגשות חזיתית. הקיצוניות שניתן ללכת אליה לכל כיוון היא מוחלטת. מצד אחד קחו לדוגמה את הקניון ושמו "קניון". הוא שוכן ברובע לבאנט רם צריחי הפלדה, בנוי כאמפיתיאטרון של יוקרה והדר אדריכלי נוצץ. מצד שני קברו של איופ המצרי, נושא כליו של מוחמד: מקדש המצוי בתוך מרחב מהמם של כיפות שיש עתיקות. מעליו מתנשאים על הגבעות שכונות עוני צפופות וססגוניות של צוענים. איזה סלט טורקי!
המתח בין הישן לחדש
כמובן שהתנגשויות חזיתיות כאלה לא חסרות לנו, הישראלים, שמוצאים את עצמנו נעים בין כיכר המדינה לשכונת עג'מי שביפו. בין בתי הדירות של מודיעין לבתי הכנסת הקדומים של צפת. המתח הקיים בין המודרניות והשמרנות, בין הדתיות לחילוניות, בין המזרח למערב דומה למאוד לזה הקיים אצלנו. בלילי האחרון באיסטנבול מתלווה אלי בחור טורקי בשם קאזים, אותו פגשתי באוטובוס. קאזים גילה חוסר סובלנות מוחלט כלפי האסלאם וכל מה שקשור בו. הוא הרבה לדבר על טורקיה כארץ דו-תרבותית, שבה מורשת המנהיג כמאל אטאטורק נלחמת ללא הפסק במסורות קדומות יותר. התנגשות חזיתית כבר אמרתי?
המיזוג הזה מפתיע אותי, אבל לא ההפתעה. הרי ידוע שאיסטנבול היא מומחית בהפתעות. היא מפתיעה בניגודים שלה ובמיזוגים שלה. היא מפתיעה ברחובותיה התלולים, המובילים מאסיה לאירופה, מאלכסנדריה לבודפשט, מאיספהן לברצלונה, היא מפתיעה בקברי הסולטנים עטורי הטורבנים הנושקים לגורדי השחקים ולמסעדות הסושי, בימיה הקפואים והלוהטים, בכל מה שעושה אותה כל כך מטריפה.
כמה קטנות לסיום:
איפה: בשערו של הבוספורוס ובמרחק שעתיים טיסה מהבית ובהשקעה כספית מינימלית.
מה יש בסביבה: מצרי הבוספורוס שמרתק להפליג לאורכם, מרמרה – טורקיה האירופית ובה העיר אדירנה שבה נמצאים המסגד הנחשב לאחד היפים בעולם, יערות סבוכים, חופים, הרים, אלפי שנות היסטוריה, אדריכלות ואמנות.
באיזה ראש להגיע: עם תיאבון לכול: לידע, לאוכל ולקסם.