המסע למזרח גרמניה הוא כבר לא מסע בזמן כפי שהיה לפני 20 שנה, אבל קסמי החבל עדיין מרתקים ומציעים ערי נמל מסתוריות ועיירות ציוריות, שהמערב פשוט לא מצליח להתחרות בהן
“שנתיים, עשר שנים / והנוסעים שואלים את הכרטיסן: / מהו המקום הזה? איפה אנחנו עכשיו? / אני העשב, תנו לי לעבוד" – כך תיאר המשורר האמריקני קרל סנדברג את העשב הצומח על הכל ומכסה את ההיסטוריה במזרח גרמניה. פעם, לפני פחות מעשרים שנה, היה ברור מאוד לנוסעים ולכרטיסן שהם נכנסים ל"רפובליקה הדמוקרטית הגרמנית", חוצים את מסך הברזל אל תחומה של ברית ורשה. היה מגדל שמירה, היו אנשי צבא ושטאזי מאיימים, היו תחקורים ומתח ופחד מריגול ובצד השני – עולם אחר.
גם לפני עשר שנים עדיין היה המעבר מובהק. רחובות הכפרים היו מרוצפים באבן ולצידם חסרו החנויות הנוצצות של ערי המערב, עשן אמיתי היתמר מן הארובות. התחושה במעבר למזרח גרמניה היתה של תחושה של מסע אחורה בזמן. אמנם, בעבר המתינו תקופות קשות, אבל עצם תחושת המסע היתה מרגשת – המכוניות הישנות, אופן הלבוש, המבט בעיני האנשים. המזרח היה תלוש מן הזמן הממשי ומלא זכרונות מדברים שאבדו מן העולם – הבגאז' בחזית המכונית, ממחטות אף עשויות מבד, עגלה עם סוסה.
היום, העשב צמח וכיסה את הזמן. סופרמרקטים חדישים התייצבו בלב הערים הישנות, הכל התמלא זכוכית ופלדה. אך המזרח עדיין שונה, הוא עני יותר ומנופח פחות מן המערב וחיה בו רוח אחרת. הטיפוס המזרחי, המכונה Ossie (מלשון Ost – מזרח), שונה במנטליות שלו מאחיו ה-Wessie. קשה אפילו לדמיין איך כשנפלה החומה התחברו בני החצאים האלה לתרבות שהכילה את שיערם המנופח של חברי להקת "מודרן טוקינג".
שטראלזונד. צלופח הוא המעדן המקומי | צילום:
istockphoto
מסתורין וערפל ים
המערביים באותו הזמן חדרו למזרח בדאגה. מבחינתם הוא היה בית משוגעים, מלא בנשמות פצועות. ראיתי אותם בשנות ה-90 יורדים ממכוניות מרצדס יקרות בין מכוניות טרבאנד מזרח גרמניות עשויות דיקט. מגרש החניה היה מצוי בראש הצוקים הלבנים הנהדרים של האי רוגן (Rügen), אותם צייר קספר דויד פרידריך במהלך המאה ה-19, שנים ארוכות לפני מלחמת העולם בעקבותיה פוצלה גרמניה לשניים. בזכות ציורו הדרמטי והמסתורי כיכבו הצוקים בחלומותיהם של גרמנים מהמזרח ומהמערב כאחד, והנה באו כולם בטרטור מנועים לחזות בהם.
ולא רק בהם. פומרניה, החבל הגובל בים הבלטי ושבו כלול האי רוגן, הוא מרחב שטוח ונהדר של סוד ועדינות. בעיר יפת המגדלים שטראלזונד (Stralsund) שליד הגשר המוביל לאי, מוליכות סמטאות צרות אל מסעדות בהן מוגשות מנות צלופח ים, המעדן המקומי, לפני קינוחי רברבר ופירות יער. המסתורין וערפל הים האופפים את העיר השכנה ויסמאר היוו תפאורה מושלמת לסרט האימה הנושן והידוע נוספראטו. שתי הערים הן ערי הנזה, הן משתייכות לקבוצה של ערים ימיות בצפון אירופה שכרתו ביניהן ברית כלכלית בעבר הרחוק. ערי הנזה הן תמיד ערי תרנים ומפרשים, סיפורי מסעות ומרקי דגים. אי אפשר לפספס בהן.
צילום:
istockphoto
בית הקפה הוותיק בעולם המערבי
הלאה דרומה משתפלות להן שש המדינות שהיוו פעם את מזרח גרמניה והיום הן פשוט מזרחה של גרמניה. מקלנברג וורפומראנץ, ברנדנבורג, זאכסן אנהאלט, תורינגן, זאכסן וכמובן מדינת ברלין, או לפחות חציה. נתעלם ממנה הפעם, כי מגיעה לה היקסמות משלה, ויתר המזרח רב קסמים ידועים פחות שכיף לפטפט עליהם.
קחו את לייפציג, עיר שכמעט לא מגיעים אליה סתם כך, לא כדי לראות את הכנסיה בה היה מנגן יוהאן סבסטיאן באך בעוגב, או את תחנת הרכבת הענקית ביותר באירופה כולה, או את המצבת לזכר “קרב העמים” בו השתתף צבאו של נפוליאון והוא אחד ממבני האבן המשונים והמרשימים ביותר בעולם. גם לא כדי לשתות קפה ב”קפה באום" בית הקפה הותיק ביותר בעולם המערבי, ולא כדי לבקר בעיירות הקסומות הפזורות מסביב לעיר.
ויימאר. עירם של המשוררים | צילום:
Nikada, Istock
קצפת אדריכלית של פאר ופרטים
קחו את דרזדן, עיר שהיתה פעם אחת היפות באירופה כולה. העיר הוחרבה לחלוטין בהפגזה לילית אחת של בעלות הברית במלחמת העולם השניה, וברבות השנים קמה לתחייה על מגדלי האבן וחזיתות בנייניה – קצפת אדריכלית של פאר ופרטים. המשפצים השתמשו באבנים שנותרו מפוזרות על מדרכותיה לאחר ההפצצה. כאן נולד הסופר אריך קסטנר ושכונת נוישטאט (Neustadt), בה גדל אמיל, בלשו הצעיר, היא היום רובע חיי לילה שמסוגל לגרום לערים גדולות בהרבה להסמיק. דרזדן היא גם שער לאחד מרכסי ההרים היפים והמיוחדים באירופה. האזור מכונה "שווייץ הסכסונית”, אבל מאפיינות אותו דווקא תצורות סלעים מרשימות ומיוחדות שמזכירות את הרי הפירנאים הרבה יותר מאשר את האלפים השוייצריים.
צילום:
istockphoto
ויש את דסאו (Dessau), עיר הולדתו של סגנון הבאוהאוס, ויימאר (Weimar), עירם של המשוררים גתה ושילר ובירת גרמניה בתקופה שבין המלחמות, ואת אייזנאך (Eisenach), שטירה חולשת עליה מראש הר גבוה. כולן שוכנות בליבה של מדינת תורינגן היפה והמיוערת, שנקניקיית הבראטוורסט המקומית היא הטובה בגרמניה כולה ואחד המאכלים היחידים בעולם שמצליחים להיות טעימים ממש למרות שהם מכילים קימל.
החדירה מזרחה, אל מעבר למסך הברזל הלא קיים, היא מסע אל משהו יוצא דופן. עם כל הכבוד ל"ווסים", שום פרנקפורט תמירת גורדי שחקים לא תצליח לעולם להיות נסתרת ומיוחדת ומורכבת כל כך.
כמה קטנות לסיום
איפה: השם מדבר בעד עצמו. אבל הגבולות באמת מטושטשים ולמטיילים בגרמניה כדאי להצטייד במפה שניכרים בה הגבולות בין המדינות (Bundes), לחצות מזרחה ברכבת או בכבישים צרים ולא בכבישים המהירים, ולחפש הבדלים דקים. מה עוד יש בסביבה: כדאי מאוד לשלב את החבלים האלה בביקור בצ'כיה, בפולין או אפילו בסקנדינביה, (מעבורת מובילה מטרלבורג בדרום שבדיה אל שטראלזונד) שלא לדבר על מערב גרמניה או ברלין. באיזה ראש לבוא: קשוב להיסטוריה, סקרן ופתוח.
