בהתחשב בכך שיותר מ-3 מיליארד אנשים בעולם טסים ממקום למקום מדי שנה, סביר להניח סטטיסטית שמישהו, מתישהו, איפשהו בעולם, יחזיר את נשמתו לבורא בזמן שהוא בין עננים. כתב העת New England Journal of Medicine ערך מחקר בקרב 5 חברות תעופה ובדק 11,900 מקרי חירום שהתרחשו בין השנים 2008 ל-2010. 36 מהם הסתיימו במוות של נוסעים במטוס. ובהתחשב בכך שאין באמת הגבלת גיל מקסימלית בטיסות, קצת מפתיע שאין יותר מקרים כאלה.
מה שבטוח הוא שאם מישהו מת על המטוס, זו בהחלט טיסה בלתי נשכחת, לא רק מבחינת הנוסעים אלא גם מבחינת הדיילים ואנשי הצוות. איך מתמודדים עם סיטואציה כזו? בעוד שלכל חברה נוהלי חירום שונים משל עצמה, זה בדרך כלל מה שקורה:
בשלב הראשון צוות המטוס, בשיתוף עם פקחי האוויר והקרקע, צריכים לקבל החלטה: האם להמשיך בטיסה או לנחות. זאת בהתאם לפרמטרים שונים כמו המיקום הנוכחי, סיבת המוות של הנוסע וכן הלאה. אם מדובר במקרה חירום רפואי, חלק מחברות התעופה מאפשרות לדיילות לתקשר ישירות עם מומחים רפואיים על הקרקע, בעוד אחרות מתעקשות שכל תקשורת כזו תבוצע באמצעות הטייסים.
במקביל, אם ניתן להזיז את הגופה, היא מאוחסנת באחד מהשורות הפנויות או במחלקה הראשונה. אם המטוס מלא לחלוטין, משאירים את הגופה במקומה ופשוט קושרים אותה ומכסים אותה, או שמניחים אותה על הרצפה בחלק האחורי של המטוס. בשנת 2004 למשל השיקה חברת סינגפור איירליינס מטוס חדש בצי המטוסים שלה, מסוג איירבוס A340-500, והתגאתה בכך שבחלק האחורי של המטוסים, ליד יציאות החירום, יש תא מיוחד שגדול מספיק כדי לאחסן בו גופה בגודל בינוני, אשר היה ידוע בכינויו "Corpse Cupboard" – ארון הגופות. במטוסי חברות הלואוקוסט מהצד השני, שם המקום מוגבל ביותר, יבצעו ברוב המקרים נחיתת חירום או יחזור לשדה התעופה ממנו יצאנו. כך בדיוק נוהגים בחברת רינאייר.
מדוע הגופה לא מאוחסנת בשירותים, אתם אולי תוהים? בגלל החשש שמא הגופה תיפול על הרצפה ותחסום את דלת הכניסה לשירותים כל שלא יהיה אפשר להוציא אותה משם, לפחות לא בצורה מכובדת.
באופן חוקי, לא ניתן לקבוע שהאדם אכן מת ולהכריז על זמן המוות שלו עד אשר נוחתים על הקרקע, רק רופא מקצועי יכול לקבוע זאת לאחר שהמטוס נוחת. ברוב המקרים, הנוסעים כלל לא מורשים לזוז ממקומם או לפתוח את חגורות הבטיחות עד שצוות רפואי עולה למטוס ומפנה משם את הגופה. כיף, כבר אמרנו?