יכול להיות שהיה פה סוג של התעללות, בדיחה אכזרית לכל הפחות. לשלוח אותי, עיתונאי, סוציאליסט, דרוויש, בן למשפחת פועלים ופקידים בדרג בינוני ואחד שהמחיר הגבוה ביותר שהוא שילם על לילה במלון היה 159 אירו, לארבעה ימים של מלונות יוקרה בכרתים, כאורח של חברת WTC המתמחה בטיולים ובנופשונים לאלפיון, לראות איך חי החצי השני.
ואכן, זו לא הייתה חוויה קלה. לישון בחדרים של 1,500 ו-2,500 אירו ללילה זה דבר שיכול לפעור פצע בנשמתו של אדם. חזרתי חולה. לעולם לא אוכל לצאת שוב לחופשה במלונות של האנשים הרגילים, לעולם לא אוכל לישון בסוויטות שאין להן מנחת מסוקים צמוד, כביש גישה פרטי, שף און-דימנד וחדר לאו-פר. לעולם לא אוכל להירדם בחדרים שבהם אין תפריט מיוחד לבחירה בין תשעה סוגים של כריות. בחיי. תשעה סוגים של כריות, וכל כרית - מלמיליאן. יש אחת המתאימה יותר לתנומה קלה, אחת שתומכת היטב בצוואר אם תרצה לרבוץ מול הטלוויזיה, אחת רכה, אחת קשה ואחת שאינה יודעת לשאול.
שאלו אותי מה כבר ההבדל שעושה חדר ב-2,500 אירו. מה, האסלה מזהב? ובכן, האסלה לא מזהב, לצערי, אבל ההבדל העיקרי הוא רמת המזרנים והכריות, בחיי. אתה ישן שם כמו שלא ישנת מאז הרחם. החדרנית מסבירה באריכות על המזרן, כאילו היה מטוס סילון. אפשר לכוונן אותו איך שרוצים וכל מיני כאלה.
תתפלאו, יש ישראלים שיכולים להרשות לעצמם
חזרתי חולה. יותר מדי פאר, עיסויים, ארוחות גורמה וקוקטיילים יכולים לעשות את זה לבן אדם.
אפשר להתרגל לזה, אני לא אומר שלא, לפאר ולהדר קל מאוד להתרגל, בטח יותר מאשר לעוני ולחולי. אבל בדיוק כאן קבור הכלב - ככל שתתרגל לזה יותר מהר, כך יכאב לך יותר כשהכול ייגמר. שלא תעז להתרגל, אני מתרה בעצמי בעודי צף עירום בבריכה הפרטית שלי, עם כוס קמפרי תפוזים בידי. אתה לא שייך הנה, זה לא המקום שלך, אתה רק מציץ לרגע, אל תיפגע.
האנשים האלה שצפים בבריכות הפרטיות הם לא אנשים כמוך. אלה אנשים שבאים במטוסים פרטיים (ארקיע מספקת את השירות הנחמד הזה. עניין של כמה עשרות אלפי דולרים שווים לכל נפש, ואתם לא צריכים להצטופף עם העם), שמשלמים עשרת אלפים שקלים ללינה ולארוחת בוקר, לא תגידו פול-בורד, והם באים לשלושה שבועות בלי בעיה. כי הבעיות שלהם הן לא הבעיות שלך, חביבי.
ואם שאלתם את עצמכם, אז כן - יש שם גם ישראלים. ולא מעט. בחדר האוכל אתה שומע עברית, גם בבריכה. בווילות שלמעלה, לוחש הצוות, מתגורר כבר חודש אוליגרך יהודי ממוצא רוסי שאיש לא ראה את פניו, ושדרש שהחלונות בחדריו יהיו חסיני ירי. ב-WTC שמחים להיענות לכל גחמה. זה אחד מהיתרונות הבולטים בלהיות עשיר - הקפריזה שלך היא אתגר של מישהו אחר.
אני שואל את הישראלים בבריכה מי הם ומאיפה הם באים. הם לא כל-כך רוצים לענות. אשתו של אחד מהם, גברת שנראית כמו מגרש האימונים של יותר מדי מנתחים פלסטיים, אומרת שבעלה בכיר באחת מקרנות הפנסיה. ישראלי אחר מסרב גם הוא לומר במה הוא עוסק, אבל מציע לסכם בשבילי את החוויה כולה. אני שולף את המחברת. "בשתי מילים", הוא אומר, "ליגה". ליגה זו רק מילה אחת, אני אומר. "אז תרשום ליגה-ליגה", אומר הישראלי, ולא שוכח לבקש שלא אכתוב על המקום הזה או עליו בשום פנים ואופן. הוא לא רוצה שיבואו הנה מלא ישראלים ויהרסו לו את האווירה. אל תדאג, אני מנסה להרגיע אותו, אין הרבה ישראלים שיכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס הזה. תתפלא, הוא אומר. ואני באמת מתפלא.
כרתים האחרת
אני אוהב את כרתים. זו לא הפעם הראשונה שלי שם. אבל מתברר שיש כרתים אחרת, והיא אחרת לחלוטין. זוהי לא כרתים של הרקליון והרסוניסוס, לא כרתים של מלונות הכול-כלול עם חמש מאות חדרים, לא כרתים של צעירים חוגגים, לא כרתים של טברנות קטנות וכפרים ציוריים, לא כרתים של אוזו, זיתים דפוקים וזקנות צפודות לבושות בשחור הפוסעות דומם בין עצי הזית. לא. זוהי כרתים של מעלה. בצד השני שלה, המזרחי, מול אי המצורעים, ספינלוגנה, שהפך ללהיט אמיתי מאז הספר "האי של סופייה". גם ליידי גאגא בנתה שם בית לא קטן המשקיף על האי. שם, בחלק הזה של כרתים, נמצאים מלונות הבוטיק עם המפרצים הפרטיים, מלונות שהחדר הכי זול בהם עולה 500 אירו ללילה. ישנתי גם באחד כזה, אלליי. חור אמיתי, מה אומר לכם. לא הייתי מלין בו פליט סודני.
זוהי כרתים הסמויה מן העין, ולו רק בשל העובדה שאין לך שום סיבה לראות אותה. למה בכלל לצאת מהמלון? זוהי כרתים, אבל באותה המידה היינו יכולים להיות בכל מקום אחר על הגלובוס. וזה בדיוק העניין. בארקיע וב-WTC ארגנו את הנסיעה הזו בשביל לומר לכל אלה שיכולים להרשות לעצמם: זה בדיוק כמו בקריביים, רק קרוב יותר, אז למה לנסוע רחוק?
זוהי כרתים הסמויה מן העין, כי בעוד שאנחנו מתפנקים על החוף עם איזה בלאדי מרי, יוון נאנקת, נלחצת, סובלת, עומדת בפני קריסה. מאחורי הנוף הציורי מסתתר סבל גדול, אבל אותו אסור לראות, שלא יקלקל את האווירה, ועליו איש לא שש לדבר. ובכל זאת, יש דברים שקצת קשה להסתיר. בנסיעה מפה לשם אתה יכול לראות את זה: הרבה חנויות סגורות, הרבה מבנים שנתקעו באמצע השיפוץ, מרכזי קניות נטושים, ואנשים שלא יודעים מה יביא המחר. אתה יכול לראות את זה גם באי סנטוריני, שאליו נסענו ליום אחד.
סנטוריני: מלכודת תיירים יפה ודביקה
הו, סנטוריני! אי יפה הרבה יותר מכל גלויה. אתה עומד מול הנוף והעיניים לא שבעות. ממול, האי הצעיר ביותר בים התיכון, פיסת אדמה רכה ומבעבעת בת 400 שנה. זה מרגש לראות.
עשו לנו שם סיבוב בין מלונות בוטיק שחצובים בתוך הסלע מול הנוף, המחירים שם באותו קנה מידה. הנוף מרהיב, כאמור, אבל לא הייתי ממליץ על סנטוריני וזאת מהסיבות הבאות: מאחר שהמלונות חצובים בצוק זה מעל זה, אין שום פרטיות. למה לשלם לפחות 1,000 אירו ללילה עבור חדר עם בריכה פרטית כשכל מי שעובר או דר מעליך יכול לראות כל מה שאתה עושה?
מלבד זאת, מדובר באי לאמריקאים עשירים בירח דבש. או בירח דבש שני. או שלישי. המקום כל-כך משתדל לתת אווירה רומנטית, כל-כך רומנטית, עד שאתה מרגיש שאתה נדבק לקירות מרוב קיטש. זה לא מקום בשבילנו, הישראלים, אף שיכול להיות ממש טוב לבוא הנה ליום אחד, לראות את הדבר הזה. אומרים גם שבסנטוריני ישנן השקיעות הכי יפות בים התיכון. יכול להיות, אני לא ראיתי. שקיעות יפות זה יתרון, אבל גם חיסרון - בכל אחר צהריים עוגנות לא מעט ספינות תיירות ענקיות מול האי ומציפות אותו בעוד אמריקאים.
סנטוריני, לסיכום, הוא מלכודת תיירים יפה ודביקה. שווה מאוד לראות. מצד שני, אולי זה הסנטוריני שהראו לי. יכול להיות שיש עוד סנטוריני שלא פגשתי - אי אותנטי שתושביו מסבירי פנים ומחיריו הגיוניים.
מתים שם על ישראלים
בסך-הכול ישנתי בשני מלונות. הראשון היה דומס אוף אלונדה (Domes of Elounda), מלון בוטיק מפנק שבו כשמונים חדרים, חמש מסעדות, שלושה ברים, חוף פרטי ונוף נהדר לאי המצורעים. מה שאהבתי שם הייתה החלוקה, שלא לומר ההפרדה, בין משפחות עם ילדים לבין מבוגרים בלי ילדים, שזה די גאוני כשזה עובד. חופים נפרדים, מסעדות נפרדות, מרפסות נפרדות, בריכות נפרדות. שהרי אין דבר שהורס את הרומנטיקה כמו ילדים צורחים ומנוזלים שמתרוצצים לך בין הרגליים. לא תמיד ההפרדה הזו עובדת פיקס, אבל בדרך כלל זה בסדר.
בדומס אתה מזמין מין רכב גולף שייקח אותך ממקום למקום. בדומס, כמו בשאר המלונות שהייתי בהם, יש כלל פשוט: אתה יכול לבחור בין מסעדות - אסייתית, איטלקית או צרפתית - אבל בסוף הכי טעים יהיה לך בטברנה היוונית של המלון. בדומס יש מנהל בשם מאנוס. הוא ואני הפכנו לחברים בנפש; חברות עזה, עמוקה, חד-פעמית וקצרת מועד. אלה החברויות שאני הכי אוהב. לילות ארוכים של שתייה ודיבורים, בקרים של חמרמורת קלה שעוברת אחרי קפיצה קטנה לים.
הדומס מעוצב בהשראה טורקית, אם איני טועה. כיפות מעל כל חדר וצבע חמרה נעים לעין. כאמור, יש גם חדרים לא רעים בכלל ב-500 אירו ללילה, ויש מה לדבר על מבצעים ועל הנחות. הם מתים שם על ישראלים. לכו לשם ותהרסו לישראלי ההוא את החופשה. מקום ליגה; סליחה - ליגה-ליגה.
מלון שני שהייתי בו היה Blue Palace, הממוקם ממש מעבר לפינה. הפאלאס הוא מלון גדול בהרבה. 300 חדרים. האוריינטציה אמריקאית יותר ואין פה ישראלים בכלל. הנוף? נוף. הסוויטה? סוויטה. הבריכה? פרטית. המיני-בר? אקסטרה לארג'. האוכל? יאסו. כל הדברים האלה שאפשר להתרגל אליהם. החוף טיפה יותר רחוק, ויורדים אליו במין רכבל איטי, אבל מצד שני הוא יפה לא פחות מזה של הדומס.
אהבתי במיוחד את הספא. ספא? אני מדבר אתכם על מתחם של אלפיים מטרים רבועים. יש שם מין בריכה ענקית שהיא מעין מסלול מכשולי-ספא שכזה: אתה הולך בה והיא מעסה את כולך מכף רגל ועד קצה קודקוד. לא רע בכלל.
יש עשירים, ויש עשירים יותר
עוד מלון שביקרתי בו, בלי לינה, היה ה-Gran Melia. אחד המלונות הכי יפים שהייתי בהם בחיים. מלאכת מחשבת. פשוט מקום עוצר נשימה, מהרגע שבו אתה מגיע לדלפק הקבלה וכל הדרך למטה, אל החוף הפרטי, שהוא אולי קטן יחסית לחופים הפרטיים האחרים שראיתי, אבל מלבד זאת - יצירת אמנות. גם כאן יש חדרים שתמורתם תשלמו מ-500 ועד ל-2,500 אירו ללילה.
בגראן מליה מצאו תכסיס פשוט ושטני להבדיל בין העניים של ה-500 אירו ללילה לבין העשירים של ה-2,500. לאלה המיוחסים יש מסלולים מיוחדים, צבועים באדום, חדרי לאונג' ייעודיים, אדומים, עם דיילות מיוחדות, לבושות באדום, ברים מיוחדים, אדומים. הבנתם את הרעיון. עכשיו, כל היופי זה שזה ככה, בגלוי, כמעט בפרצוף.
כי זה מה שלמדתי מכל הפאר וההדר והפינוקים שהורעפו עליי. העשירים אוהבים להראות את עושרם לעשירים פחות. הם רוצים שתרגישו שיש להם מה שלכם אין. זה מה שעושה להם טוב. הגראן מליה פשוט שכלל את הטריק. מלחמת המעמדות אף פעם לא נגמרת, אנשים תמיד ירצו להראות מה יש להם, ואנשים תמיד ירצו את מה שאין להם. אתה ישן בחדר של 500 אירו ללילה - טונה של כסף, רק להזכיר - וכל מה שהמלון עושה זה לדחוף לך אצבע בעין: תראה, תראה את ההוא, יש לו חדר ב-1,700, ב-2,500. זהו האדם וזה טבעו, בכרתים כמו בכל מקום אחר.
