המטרה הייתה לברוח. לא באמת משנה לאן. החופש הגדול עם שלושה ילדים ותקופת החגים (עם אותם שלושה ילדים. הם לא הולכים לשום מקום?!?!) היו 2 סיבות ממש ממש טובות לברוח ומהר. ומצאנו עוד שלושה תירוצים מעולים למכור את הזאטוטים לסבא וסבתא בעבור שירותי בייביסיטר+מקלחות+הזנה+השכבה: יום הולדת שלי, יום הולדת שלו, יום נישואים של שנינו. מי יכול עלינו?
מחפשים לאן לטוס? הכנסו למדריך היעדים של mako
היעד, כאמור, לא היה משנה. מה שחשוב זה שהוא יהיה זול, קרוב ומותאם לתאריכים מאוד לא גמישים. אה, ושזה יהיה מחוץ לגבולות ישראל, במקום בו יש צורך להפעיל את נדידת הנתונים. כי להתנתק במלון ירושלים זה כמו לנסוע עם רכב לעבודה אבל להיות בפקק של נתיב פלוס: זה מרגיש כמו פאן אבל בסוף הכי תקוע בארץ שיש.
וכך הגענו לבוקרשט. בירת רומניה. זו שעומר אדם כתב עליה שיר וערימות של גברים טסים אליה כדי "להתגבש" ולחזור עם מינוס בעו"ש. ובכל זאת, לכולם שיווקתי שאנחנו טסים לפריז של מזרח אירופה. למה? כי כתבו את זה איפשהו ואימצתי את המוטו. בהיעדר מגדל אייפל, לפחות אזכה בפרסטיג' ובתהילה.
אז סגרנו על תאריך יום הנישואים שלנו. שלושה ימים נטו לבד. החלטנו (החלטתי) שאם בחרנו (בחרתי) ביעד פושר, לפחות שהמלון יהיה לוהט וישנו באחד המלונות המבוקשים בעיר: אינטרקונטיננטל, קרוב לעיר העתיקה ועם ארוחת בוקר מצוינת.
בעוד שבטיולים משפחתיים אנחנו מסתדרים מעולה בדירות (עם וויפי), הפעם רצינו את הכי ביוקר שיש. וקיבלנו. קומה 12, עם נוף לעיר, אמבטיה מפנקת ו.. 2 מיטות יחיד. מופרדות. מצד אחד, אין נוח מזה. אין מי שייקח לך את השמיכה או יגנוב לך פינה משנת האלכסון שלך. מצד שני, אלו מיטות יחיד. מופרדות. ובפעם האחרונה שבדקתי, אני לא בת 16 בבית הוריי, מנסה להשקיט רעשים ותזוזות חריגות. מצד שלישי, אחרי 20 שנים ביחד – נסתדר גם עם זה. זה כמו זוג בפרק ב' שעושים הכול רק לא חולקים דירה ביחד. ובכל זאת, אם אתם לא יכולים בלי המיטה הזוגית, מומלץ לוודא זאת בזמן ההזמנה.
"אז מה עושים היום?", הוא שואל אותי בזמן ארוחת הבוקר המפנקת, בסבב השלישי של הבופה. אחרי הכול, הוא לא אחראי לטיול הזה בשום צורה. הוא רק נתן את ההוראה. או במקרה שלו: את ההנהון. זה כל מה שהייתי צריכה כדי לקדם עניינים. "בגדול יש כמה קניונים שווים, אפשר לרכוב על אופניים באחד הפארקים ואפשר ללכת לטרמה. וזהו בעצם", הסברתי בשצף שנקטע מהר מאוד.
וזה בדיוק מה שעשינו במשך שלושה ימים. ותשמעו, זה היה הנופש הכי זוגי ואיכותי שהיה לנו מזה זמן רב. הפעם האחרונה שעשינו משהו דומה לזה היה לפני כ-15 שנים, כשהיינו זוג רווקים נטול ילדים וסגרנו קוויקי לוורנה. היה קריר כדי להיכנס לבריכה ולעיר המיושנת של אז לא היה מה להציע בכלל. כל מה שעשינו באותו נופש היה לקנות שש בש ולשחק בחדר. וזה היה מעולה אבל העיר הייתה סתמית וחזרנו עם תחושת פספוס והחמצה.
מאז היינו בשלל יעדים אירופאים עתירי אטרקציות, היסטוריה, מוזיאונים, אנדרטאות ורשימות TO DO LIST ארוכות במיוחד. בכל יעד כזה התחושה היא שצריך להספיק. לסמן "וי", כי הרי מי נוסע לברלין ולא מבקר באנדרטת השואה או מוזיאון החומה? ומי טס לפריז ולא נותן כיף לאייפל? ומה עם התערוכה החדשה דנדשה בניו יורק, והפסל הקטן ההוא שכולם זורקים לו מטבעות, והמדרגות ברומא ומה לא? מעייף.
אז בבוקרשט אין רשימה כזאת באמת. היא כן שופעת קניונים, מסעדות זולות ופארקים ירוקים. ויש כמובן קזינו. אבל חוץ מזה - צריך מאוד להתאמץ כדי לבקר במשהו מאוד מאוד חשוב שאסור לפספס בעיר. כך, בשלושה ימים היינו בשני קניוני ענק (AFI ו-Baneasa), השכרנו קורקינט חשמלי בפארק הרסטראו, אכלנו במסעדת שף של יוסף חדד במשך שעתיים וחצי (זמן שיא) ובילינו בטרמה (המושלמת). ובעיקר לקחנו את הזמן בכל מקום, בלי לרדוף ובלי למהר ובלי להאיץ ובלי לפחד שאנחנו מפספסים את הדבר הגדול הבא. אפילו היה שנ"צ. בהשאלה מעולמות המיינדפולנס: פשוט היינו נוכחים ברגע.
בין לבין, דיברנו ובהינו. כמו שאלוהי הזוגיות רצה. לא כיבסנו, לא קיפלנו, לא ניקינו, לא פינינו, לא צעקנו, לא התעצבנו, לא חינכנו. לא שמענו "אמא, תביאי לי; אמא, תכיני לי; אמא, תנגבי לי; אבא, תקפיץ אותי; אבא, תראה!". שמענו צרצרים רומנים, וזה היה מושלם.
רוצה לומר: מי שרוצה נופש זוגי איכותי באמת בלי לעשות יותר מדי – סעו ליעד שלא צריך לראות בו כלום. חפשו בקבוצת הפייסבוק את הקבוצה שעדיין אין לה שם, לכו למקום שאין בו מה לעשות ותנצחו אותו כמו גדולים. בוקרשט הייתה נפלאה עבורנו ומיצינו אותה עד תום בשלושה ימים. יעד מושלם לחובבי הקוויקי (או נטולי סידורי בייביסיטר ליותר מ-72 שעות): היינו, כבשנו, חזרנו. יאללה בלגרד, צפי פגיעה.