רצה הגורל ולא רק שלרגל השקת הקו החדש של אל על לניס זכו הטסים בטיסת הבכורה לשלל קוקטיילים ופינוקים, התברר גם שהדיילת היחידה שאני מכירה בעולם נמצאת על המטוס. ולכן, לקראת הנחיתה, הובלתי לאחר כבוד לתא הטייס. ושם, נרגשת מהמעמד ומוקפת עשרות אלפי כפתורים ומתגים וגם שני טייסים נאים ולבביים שהיטיבו להסביר את המתרחש, צפיתי בנוף הפנורמי שלתוכו החליק המטוס שלנו באלגנטיות - היישר אל מסלול הנחיתה שנמצא ממש על חוף הים בבוקר שטוף שמש וכחול שמים. ורי נייס, כלומר ניס.

תצפית בניס (צילום: איתן אטיאס)
נוחתים ממש על הים. ניס | צילום: איתן אטיאס

מחפשים לאן לטוס? הכנסו למדריך היעדים של mako חופש

לא צריך יותר מרגע כדי להתאהב בעיר הנופש שבריביירה הצרפתית. בייחוד אם ברגע הזה נמצאים על הטיילת הרחבה שלה, שעושה חשק להפוך לאדם שקם לרוץ בבקרים. מין שילוב של תל אביב, צרפת ואיטליה. ים כחול עד האופק מצד אחד, סמטאות מרוצפות עם שיק אירופי מהצד השני, וגבעות הרי האלפים תוחמות את כולה. אמנם היוונים הם שהקימו אותה, אבל האיטלקים, שהסתובבו שם בימי הביניים, בהחלט השאירו חותם. ולכן היא מלאה פיאצות ופיצות, שני דברים שחביבים עלי מאוד. למעשה, בנוהל הרגיל, כבר בדקתי אופציות הגירה, ולפי המדריכה המקומית, מחיר השכירות של דירת שלושה חדרים ברמה גבוהה הוא בסביבות 800 יורו, פחות מחצי מבתל אביב.  

דברים שכיף לעשות בניס

לטפס במדרגות האבן המוקפות ירוק אל La Colline du Château (יש גם מעלית לעצלנים ולנזקקים) כדי להשקיף על העיר ועל מפרץ המלאכים מלמעלה, ולהציץ על תושביה במהלך התעמלות הבוקר שלהם בפארק הרחב שתמצאו שם.

להסתובב בגני הפופ-אפ שהוקמו בעיר לפסטיבל הגנים Côte d’Azur Garden Festival. אנחנו ראינו שם גן מתוק להפליא בהשראת "הנסיך הקטן", שיצורים דמויי מדוזות מרחפים בו בעזרת חוטים בלתי נראים, וגם עולם קטן שנוצר בתוך סבך במבוק, ועוד מיני חממות ופרחים לרוב.

גני הפופ אפ בניס (צילום: איתן אטיאס)
גני הפופ אפ בניס | צילום: איתן אטיאס

פארק בניס (צילום: איתן אטיאס)
הפריחה מוסיפה לאווירה | צילום: איתן אטיאס

לטעום ולהריח מה שמזדמן בשוק הירקות והפרחים המקסים ב-Cours Saleya. אל תפספסו את הסוקה (socca), מאכל מסורתי שהוא מעין לאפה עשויה קמח חומוס הנאפית על פלטה עגולה מיוחדת כמו פיתה דרוזית. על גבינות, נקניקים, תבלינים, יין ומוצרי לבנדר אין מה להרחיב, כן? אתם נמצאים בצרפת. כל מה שתקנו בקטגוריה יהיה טעים.

להיבהל ב-12 בצהריים. בדיוק בחצות היום מפלח את האוויר בום מטלטל – יריית תותח בודדת. מתברר שמדובר במסורת עירונית תמוהה, המבוססת על כך שב-1861 התיישב ספן סקוטי בשם סר תומס קובנטרי בעיר העתיקה, ומכיוון שאשתו היתה נוהגת לטייל לה בעיר ומתמהמהת לחזור להכין לו את ארוחת הצהריים, מצא דרך מרעננת להזכיר לה לשוב – התקין תותח בטירתו.

העיר העתיקה בניס (צילום: איתן אטיאס)
הרחובות עמוסים בכל טוב. העיר העתיקה | צילום: איתן אטיאס

לשוטט בעיר העתיקה. הבתים, כפי שהוחלט מטעמים אסתטיים, צבועים כולם בצהוב, גוון מסוים של אדום, בז' וירוק. הכיכרות, כאמור, רחבות ומרשימות (אל תוותרו על כיכר גריבלדי המקסימה). הסמטאות מרובות חנויות, מסעדות, בתי קפה, גלידריות ודוכנים.

לשתות רוזה. ובכל הזדמנות. אתם יכולים גם יין לבן או אדום, אבל לאחר בחינה מעמיקה ומדוקדקת הגענו למסקנה שהיין הסמוק הכי מתאים לעיר הזאת בפרט ולסביבתה בכלל. קליל, ורדרד, מדגדג את החך ואת היום, מתאים היטב לדגים ופירות הים, ולסלט הניסואז – שמגיע ממש מכאן.

תצפית על ניס (צילום: איתן אטיאס)
היין המומלץ לאווירה הוא רוזה | צילום: איתן אטיאס
 

להרגיש תרבותיים באחד מהמוזיאונים הרבים בעיר. אנחנו ביקרנו במוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית המרשים, MAMAC, שנפתח בשנת 1990 ולו שלוש קומות גדושות תערוכות קבועות ומתחלפות. אבל באמת שלא חסרה אמנות בעיר הזאת, שהיתה מקום מושבם של אמנים כמו מאטיס ושאגאל, שלשניהם כמובן מוזיאונים המוקדשים רק להם.   

לעשות שופינג. יש מה. בשדרת Jean Médecin תמצאו את כל הזארה, מנגו, H&M וכל השאר, וברחובות הקטנים הסמוכים לה בוטיקים קטנים ושווים, וכמובן חנויות מזכרות תיירותיות בעיר העתיקה. שוות במיוחד – חנויות למוצרי קש בעבודת יד, מתיקים וסלים ועד סלסילות וכיסאות, שתוכלו לראות בהן את בעל החנות מייצר את כל אלה ממש מול העיניים. 

בהרים בדרך לפארק המקורה (צילום: קליה מור)
הנופים מחוץ לניס | צילום: קליה מור

הפארק המקורה (צילום: קליה מור)
הפארק המקורה | צילום: קליה מור

לבקר בפארק Vesubia Mountain. במרחק כשעה וחצי נסיעה אל ההרים, בנוף באמת מטריף, מחכה לכם פארק מקורה שופע פעילויות. טיפוס הרים מלאכותיים וקפיצה אל מעיינות, קירות טיפוס מגוונים ועוד שעשועי גובה לילדים, וגם בריכה אולימפית מחוממת המשקיפה על סביבתה, לצד חמאם וסאונות. ילדים ישמחו כאן במיוחד, אבל גם אני, שוויתרתי על כל פעילויות האקסטרים הדורשות קסדה, סרבלים וחבלים (אתם רק צריכים להביא בגד ים, כל שאר הציוד כלול במחיר), התענגתי על שחייה ארוכה מול הנוף ועל תה הצמחים שאחריה.

בגבוה: מונקו

לכל אורך הטיול שלנו, שנמשך כחמישה ימים, ובו דילגנו בין ערים ולוקיישני בריביירה, היה מפליא לגלות עד כמה אפשרי תקציבית הטיול הזה. מובן שאפשר למצוא מלונות ומסעדות יוקרה, אבל גם בטווח הסביר יש שפע של מבחר ראוי. ובכן, מונקו היא סיפור אחר. ולאו דווקא בגלל המחירים בה. אלא כי ברגע שדורכים בה מרגישים מעט בלתי ראויים. כל מכונית היא מכונית פאר. כל בית הוא ארמון. כל בן אנוש הוא מיליארדר מלוקק ומגונדר שהלוואי שהיה קרוב מדרגה ראשונה.

מונקו (צילום: איתן אטיאס)
ברגע שדורכים בה מרגישים מעט בלתי ראויים. מונקו | צילום: איתן אטיאס

קזינו מונטה קרלו המפורסם, למשל, הוא היפוכם המוחלט של בתי הקזינו בלאס וגאס, על הזיוף המלאכותי הנוצץ בטעם רע שלהם. אולם המופעים עתיר הפסלים והתבליטים שנמצא במתחם, שלבמתו עולים מיטב זמרי האופרה, מכיל רק 524 מושבים (מרופדים קטיפה סגולה ונוחים כל כך), אבל נראה שאוצר בתוכו את כל הזהב בעולם. גם בלובי המהודר ובאולם ההימורים לא חסרים חלונות ויטראז' וסלסולים, אבל לא משנה עד כמה גדול הפאר, ועד כמה לבושים האורחים בחליפות יקרות ובשמלות ערב, לי זה עדיין עצוב לראות אנשים, בעיקר קשישים וקשישות, בוהים בפירות טיפשיים במכונת מזל. אני מעדיפה את אולם האופרה בכל יום בשבוע.

קזינו מונטה קרלו במונקו (צילום: משרד התיירות מונקו)
הכי שונה מלאס וגאס. הקזינו במונטה קרלו | צילום: משרד התיירות מונקו

ממש צמוד לקזינו שוכן לו Hôtel de Paris. מלון שהסוויטה בו גובה מחיר צנוע של 70 אלף יורו ללילה, דלתות המעלית המוזהבות הן יצירת אמנות, שדרת דקלים נטועה בתוכו, ומהמרפסת העצומה אפשר להשקיף היישר על היאכטות העצומות של אוליגרכי העולם. ושם, במרומי הגג, סעדנו במסעדת Le Grill בעלת כוכב מישלן. מה אגיד לכם, בהחלט אפשר להתרגל לזה. היה שם מוס אפונה שמחליק בגרון, ניוקי פטריות אלוהי, דג נהדר מלווה בתפוחי אדמה פריכים ומנופחים, ויין מושלם. רק הסופלה בסיום, שבו ממש מתגאים שם בשל עתיקותו ומגישים בשלושה טעמים (אחד עתיר אלכוהול), היה די נורא. אם אתם שם, הסתפקו בלחזות בו מוגש לשולחנות האחרים ואכלו קינוח מוצלח (יש הרבה כאלה שם, טעמנו גם אותם). 

סינמה סיטי: קאן

הכוכבת של הריביירה הצרפתית התגלתה כמקום מתוק להפליא, שממש יש מה לעשות בו בלי קשר לפסטיבל הסרטים המפורסם. אמנם מתעקשים להזכיר אותו בדמויות קרטון חסרות ראש מסרטים, הממתינות לצילום בכל פינה, ובשטיח האדום הבוהק, ובטביעות האצבעות של הסלבריטיס, אבל אם מתעלמים מכל אלה, מגלים פשוט עיירה שלווה ונעימה וכלל לא יקרה, מלאה בתי קפה ומסעדות וטיילת חמודה וחנויות מעצבים וגם סתם חנויות. וגם עיר עתיקה עם לא מעט עליות, ונופים יפים יפים.

הטיילת בקאן (צילום: איתן אטיאס)
יש מה לעשות בעיירה חוץ מפסטיבל הסרטים. הטיילת בקאן | צילום: איתן אטיאס

אי הנזירים ליד קאן (צילום: איתן אטיאס)
שליו ויפהפה. האי הונוראט | צילום: איתן אטיאס

כמה דקות שיט משם מצויים שלושה איים. באחד מהם - Île Ste-Marguerite - המוזיאון הימי ומבנה ששימש בית כלא ובו שהה האסיר המפורסם ועם זאת האלמוני המכונה האיש בעל מסכת הברזל. אנחנו, לעומת זאת, ביקרנו דווקא באי הקטן הונוראט (Honorat), השייך לחבורת נזירים המגדלת שם יינות וגם שמן זית. זה שליו ויפהפה בדיוק כמו שזה נשמע. אין מקום ללון באי הזעיר הזה, ולפי הסיפורים, הנזירים מוכנים לארח ללילה רק אנשים שממש מתחננים להגיע ומצויים בדיכאון עמוק. ואכן, טיול בוקר שם מחזיר את האמון באנושות.

שף לכל ילד: מוז'אן

בפרברי קאן – כ-15 דקות נסיעה ממנה – נמצא הכפר המפעים מוז'אן (Mougins) מהמאה ה-15 שבמרכזו מזרקה וגינה ובתי קפה וכולו סמטאות משופעות גלריות אמנות ופסלים. כנראה שיפו העתיקה ונווה צדק יעלו לכם בראש כשתשוטטו שם. נחמד לקפוץ למוזיאון הקטן אך עשיר לאמנות קלאסית MACM, שם אספן האמנות כריסטיאן לבט חולק את האוסף הפרטי המפואר שלו עם העולם, וכך מוצגים להם שם מטבעות ופסלים וכדים רומיים ויוונים, לצד סרקופגים ממצרים העתיקה וציורים של פיקאסו, מאטיס ושאגאל.

מוז'אן (צילום: יחצ)
כפר מהמאה ה-15. מוז'אן | צילום: יחצ

קשה לראות כל כך הרבה אמנות על קיבה ריקה, ולכן שמחנו לשמוע שהמסעדה הנודעת של השף רוז'ה ורז'ה מצויה במקום, ובעקבותיה הגיעו שפים רבים לכפר, וכעת מתחולל שם מדי שנה פסטיבל גסטרונומי בינלאומי - La Brigade des Etoiles de Mougins. התמזל מזלנו ובמקרה נערכה באותו ערב שבו הגענו למקום גאלה שהשיקה את הפסטיבל, בנוכחות ראש העיר, כל אותם השפים והרבה מתאבנים מרהיבים, וסיפקה סוף סוף תירוץ לנעלי העקב שחשבתי שלא יינעלו לעולם.

המוזיאון במוז'אן (צילום: יחצ)
מוזיאון MACM | צילום: יחצ

את כל אלה, מבחינתי, ניצח המלון שלנו לאותו לילה. Hôtel de Mougins – פנינת חמד בפאתי הכפר, שבכל אחד מ-51 חדריו המעוצבים בטוב טעם הייתי מוכנה להישאר לנצח. מרפסת קטנה משקיפה על הבריכה. רצפת אבן יפהפייה. רהיטים עתיקים אך לא מוגזמים. וכל פרט ופרט מושלם - ממעקה המדרגות המובילות לחדרים, דרך ידיות הדלתות ועד לגינה המקיפה את הבריכה. רק עציצי פלסטיק זעירים ברוח מקס-סטוק על שולחנות חדר האוכל היכו אותנו בתדהמה. יפוטר רוכש עציצוני הפלסטיק לאלתר.

זוהי אנטיב, ילדה

למעשה, אנטיב היתה העיר הראשונה שבה ביקרנו בטיול. הרכב שאסף אותנו בשדה התעופה פרק אותנו, מטושטשים מחוסר שינה, בשוק המקומי שנמכר בו כל מה שצריך (מזון, מלבושים, אקססוריז ותמרוקים) המוקף מסעדות קטנות ושוקקות חיים. במקום להתרווח עם כוס יין וצדפות, התחזקנו בכוס קפה ויצאנו לסייר לאורך הים ובעיר העתיקה, הקשבנו לסיפורי העבר הרומי של העיר, ואפילו – אחרי ארוחת צהריים מפתיעה לטובה – קפצנו הלומי יין למוזיאון פיקאסו, המציג את עבודות האמן וגם אמנים נוספים בני זמננו. המוזיאון שוכן בארמון שבאחד מאולמותיו עבד האמן במשך חצי שנה ב-1946 (Château Grimaldi), ולכן השאיר שם לא מעט ציורים ורישומים. מה שיפה עוד יותר מעבודותיו הוא הנוף הנשקף מהחלונות ומעבר לחומה בחצר – ים ועוד ים. שמים כחולים של דרום צרפת. הטיול שלי רק מתחיל עכשיו. הרבה כוסות רוזה עוד יימזגו פה.

אנטיב (צילום: איתן אטיאס)
חוף הים באנטיב | צילום: איתן אטיאס

השוק באנטיב (צילום: איתן אטיאס)
השוק באנטיב | צילום: איתן אטיאס

הכותבת הייתה אורחת מטעם חברת אל על ומשרד התיירות וקידום צרפת ATOUT france.