קודם כל, תרגיל מחשבתי: על מה אתם חושבים כשאתם שומעים "טיול לטורקיה"? סל האסוציאציות הישראלי הוא די קבוע: שווארמה, קבב, קפה, שופינג באיסטנבול, מלונות באנטליה, השתלות שיער, מוכרים בשוק שצועקים "מה נשמע שלום איתך" בעברית כי אתם בערך הישראלי ה-700 שחלף על פניהם היום עם בורקס תרד ביד ושקית ניילון מלאה בסניקרס מזוייפים. טורקיה היא אחד היעדים הכי מוכרים לישראלים, אין הרבה מה לחדש להם בתחום הזה, הם מכירים את נמל איסטנבול כמו את כף ידו של הדורמן בהילטון שהתיידד איתם בטיול הקודם ומסר ד"ש לסבתא שלהם שתחייה.
אין ספק: איסטנבול היא יעד השנה של 2022
זה היה גם סל האסוציאציות הקבוע שלי על טורקיה, לכן די הופתעתי למצוא בלו"ז של הטיול שלנו אטרקציות כמו סקי וכדור פורח. סקי וכדור פורח בטורקיה? לא תיפול לנו ככה הנרגילה? זה נשמע יותר כמו הלו"ז בארץ דובוני אכפת לי מאשר במדינה של ארדואן, מאיפה זה צץ פתאום?
אז תכירו, קפדוקיה (Cappadocia). חבל ארץ אקזוטי באסיה הקטנה שבטורקיה, ופחות מוכר למטיילים הישראליים. האזור אמנם מצטיין בעיקר בטבע המרהיב שלו ובאתרים ההיסטוריים, אבל תעשיית התיירות שם בחרה לשווק את עצמה בעיקר דרך אטרקציית הכדור הפורח שלה. תגגלו "קפדוקיה" ואלפי תמונות צבעוניות של כדורים פורחים ייפרשו בפניכם כמו לוח שנה יפיפה. גם בקפדוקיה עצמה דוחפים את האימג' הזה - כל דוכן מזכרות מוכר כדורים פורחים על חולצות וספלים, כל בית קפה נקרא "הכדור הפורח", לוגו של סל ובלון מוטבע כמעט על כל מוסד תיירותי. הם ממש, אבל ממש ממש רוצים שתעופו אצלם בכדור פורח. אז מה, לא נעוף?
באזורים הגבוהים יותר של קפדוקיה מחכה לכם הסקי, על ההרים המושלגים של העיר קייסרי, ומסביב - נופים עצומים ונדירים של ההרים הקפדוקיים, שנראים כמו תפאורה מסרט פנטזיה, ובתוכם חצובות מערות עתיקות. אלה שלוש נקודות המשיכה העיקריות של קפדוקיה: כדור פורח, סקי, מערות. ועל פי השילוש הקדוש הזה נבנה לנו הטיול.
הכל כאן קורה בתוך מערות
התחלנו עם ההרים והמערות. בעצם, התחלנו איתם כבר מחלון הרכב שהסיע אותנו משדה התעופה בקייסרי (Kayseri): מתוך המישור השטוח התחילו להתרומם שפיצים מחודדים, כמו מצנפות קוסמים ענקיות בשלל צורות קיפול. קשה להאמין, אבל אלו ההרים האורגינליים באזור: פעילויות געשיות בשילוב עם משקעים שונים עיצבו את הצורות הבלתי אפשריות האלה לאורך השנים. חלקם נראים כמו חרוטים, חלקם כמו מגדלים דקיקים עם שפיץ (שכן קוראים להם "ארובות פיות"), חלקם כמו מערכת סבוכה של תלי נמלים מפלצתיים שיצאו מפרופורציה. ובין שרשרת הרים זו לאחרת - מישורים מדבריים רחבים, סלעיים, קצת כמו במערב הפרוע. ובאמת, כל כמה קילומטרים אפשר להיתקל בחוות סוסים מקומית שמציעה לשלב התבוננות בנוף עם רכיבה, או עם דהרה על שיירת ג'יפים.
תחנת העצירה הראשונה שלנו משדה התעופה הייתה נקודת תצפית על הר בעמק דברנט (Devrent). השם העממי שלו הוא "עמק הדמיון", זה קטע כזה עם השמות בקפדוקיה, "ארובות הפיות", "עמק הדמיון", כולם שואבים השראה מעולם האגדות. ואפשר להבין אותם: זו התחושה שעולה כשמתהלכים בין הסלעים המשוגעים של דברנט. כל סלע נראה כמו טירה קטנה, או כמו יצור פנטסטי שתיכף ירים יד ויכפכף אותך מאחורה. תחושת נוכחות מוזרה שורה בכל, למרות הדממה, ההרים נראים חיים, כמו ששרה מריה פון טראפ בזמנו.
מול נקודת התצפית פרושים כמה דוכני מזכרות וקיוסקים, שם תוכלו לקנות - כמובן - כדור פורח צעצוע, או כדור פורח על חולצה או כדור פורח על ספל כי להזכירכם בקפדוקיה ממש רוצים שתעופו בכדור פורח. מה שמעניין יותר זה לטפס על ההר עצמו - שביל העלייה שלו מאוד נוח לטיפוס - ואז לטייל במבוך הסלעים שעל פסגתו. כשמגיעים לצד השני שלו, זה שלא פונה לדוכני המזכרות ושיירות האוטובוסים, נפרש בפניכם הנוף המשונן כולו, משולשי הרים עד האופק, השיניים הרעבתניות של קפדוקיה. איזה כיף להיבלע בהן.
משם נסענו למוזיאון הפתוח ליד העיירה גורמה (Göreme). מחיר כניסה: 150 לירות. אם בדברנט קיבלנו את ההקדמה לסיפור ההררי של המקום, עם הנוף שיד אדם לא נגעה בו, כאן כבר התקדמנו לפרק ההיסטורי האנושי שלו: המערות. הנוצרים המוקדמים שביקשו להסתתר מפני הרדיפות, וגם סתם נזירים שביקשו להתבודד, חצבו בהרים ובסלעים מערות בגדלים שונים למטרות שונות: מגורים, אחסון מזון או תפילה. במוזיאון האוויר הפתוח אפשר לבקר בתוך המערות האלה, חלקן מכילות בתוכן פרסקאות מדהימים של הנצרות המאוחרת יותר, שקשה להאמין כמה טוב הם השתמרו. אחת מהכנסיות המאולתרות האלה היא ה-"Dark Church" והכניסה אליה היא בתוספת תשלום (50 לירות) ומוגבלת בזמן ביקור - אבל אל תוותרו עליה. אחרי שהתרגשתם מציורי הקיר הפזורים פה ושם במערות הקטנות, אתם תתעלפו ממש מכמות הציורים המטורפת, הצפופה והססגונית שבתוך כנסיית החושך. אסור לצלם שם, אז תצטרכו פשוט להאמין לי: זה כמו ליפול לתוך באר של היסטוריה עם הפנים למטה והעיניים פקוחות. שווה את כל הטיול.
אבל גם מחוץ למוזיאון או לנקודות תצפית מיוחדות, קפדוקיה מלאה מערות. נראה שכל מי שחי כאן מתישהו חצב לעצמו איזו מערונת, כנראה בגלל האיכות הרכה והנוחה לחציבה של הסלעים כאן, סלעי טוף שנוצרו מאפר געשי. תעשיית התיירות הקפדוקית נשענה לתוך הסלעים האלה וחצבה את עצמה פנימה - תמצאו כאן לא מעט מסעדות, מלונות וסתם בתי מגורים שנבנו בתוך מערות או שילבו את עצמם לתוך מערות קיימות, מה שגורם לאזור להיראות קצת כמו שכונה של הפלינסטונס.
גם הלינה היא בתוך מערות
המלון שבו שהינו הוא אחד כזה - מלון Yunak Elveri שבעיירה אורגופ (Ürgüp), שחלק ממנו שוכן ממש בתוך ההר, כשפתחי המערות העתיקים וחורי הסלעים העגולים משמשים לו חלונות ודלתות. זו חווייה מדהימה לישון במקום כזה, כמו לחזור אחורה בזמן. הבעיה היא שהחזרה הזאת בזמן לפעמים קצת מעיקה: בחדר שבו אני ישנתי, למשל, אין חלונות בכלל, והעובדה שהוא טמון במעמקי הסלע מנעה ממני לקבל קליטה לטלפון או לאינטרנט. בשאר החדרים יש קליטה, אבל גם היא מקרטעת. אז תהיו מוכנים לנוח במלון אחרי יום טיולים מפרך בלי להיות מסוגלים לבדוק את הווטסאפ שלכם או לסמס למדריך מתי יורדים לאכול. אתם יודעים, כמו הנזירים בימי קדם.
גם לקלסטרופובים לא מומלץ לישון במלון כזה - המחסור בחלונות, התקרה הנמוכה, התחושה של משקל עצום של טונות סלעים שיושב לכם מעל המיטה, הריח הטחוב והלח ששורר בחדר - זה לא לכל אחד. ועדיין, לבקוע בבוקר כמו תולעת מהחור בסלע שלכם כמו היישר לנוף אינסופי של תהום הררית ופראית - טוב, זה משהו אחר. ברגעים כאלה את אומרת לעצמך, הווטסאפ יחכה. מחיר המלון: החל מ-600 שקלים ללילה כולל ארוחת בוקר.
גם למחרת חיכה לנו סיור מערות - הפעם לעיר התת-קרקעית קאימקלי (Kaymakli). מחיר 100 לירות. עיר שלמה שהמקומיים חצבו לתוך האדמה במאה ה-8 לפני הספירה כדי להסתתר מחיות טרף ופגעי מזג האוויר, ושנמשכת מטה במשך שמונה קומות זו מתחת זו (רק ארבע מהן פתוחות כיום לקהל, אבל בנקודה מסוימת במסלול יש פתח שדרכו אפשר לראות את כל הקומות עד לקרקעית). חששתי שאתחרפן, לרדת כל כך נמוך במנהרה כל כך צרה, אבל לא, המקום מרגיש מאוד מאוורר ונעים. מדובר בכחצי שעה של מסלול, מודרך על ידי שלטי חצים שמובילים אתכם פנימה והחוצה במעגל, מה שמאפשר להתרשם עד כמה ענקית וסבוכה החפירה הזאת.
אבל לא רק המערות מרהיבות בקפדוקיה, יש משהו בנוף כולו, שעשוי שעטנז של טבע ומעשה ידי אדם. כאמור, חנויות ומלונות נבנים לצד ובתוך סלעים, ומשולבים בתוך ההר עצמו שמתוכו הם צומחים. ברחובות קפדוקיה המיושבים יש משהו קצת ירושלמי - העליות והמורדות, הבנייה באבן מסורתית, הבתים שפזורים אלכסונית על צלע הר. תצפית טובה במיוחד על כל היופי הזה תוכלו למצוא ב-Levante Cafe, בית קפה שנמצא ממש על קצה הצוק שמשקיף על העיירה אורתהיזאר (Ortahisar) הבנויה מסביבו ובמורדו של סלע ענק. במזג אוויר יפה זה פשוט מושלם לשבת על סף התהום עם ספל קפה וכמה שוקולדים ולשתות לאט מול הנוף האינסטגרמי.
השטחים המיושבים של קפדוקיה הרבה פחות מעניינים מהטבע שלה. כשלקחו אותנו לטיול בכפר התיירותי מוסטפפסה בנבסהיר, הוא התגלה כדי משעמם, בתי קפה וחנויות מזכרות, למקרה שעדיין לא הספקתם לקנות את התיק-בד-כדור-פורח שלכם כי כזכור מאוד חשוב שתעופו בכדור פורח. העיר קייסרי קצת יותר סואנת, וקצת יותר מזכירה את איסטנבול, וגם בה יש בזאר מקורה ענקי עם חיקויי מותגים למי שמחפש אתנחתת-שופינג קלה, ליד טירת קייסרי במרכז העיר. תמיד נחמד לטייל בשווקים, הלירה הטורקית בשפל ואפשר לרכוש בשוק לא מעט מציאות: סניקרס אופנתיים ב-300 לירה טורקית (כ-60 שקל), מעיל חם ב-600 לירה טורקית, והכול בר-מיקוח כמובן. אחת המזכרות הפופולריות בקפדוקיה, שתמצאו הרבה ממנה בשווקים, היא קישוט קרמיקה מצויר - אם זו קערה, קנקן יין עגול או סתם פסלונים של צבים, במחירים שנעים בין 50 שקל לכמה מאות לאגרטלי ענק. תעשיית הקרמיקה מאוד משגשגת באזור, בגלל שפע החול שנחצב מההרים הרבים בסביבה שמתאים ליצירת חימר, והתפתחו מסורות שונות סביב סגנון הקישוט שלה - כמו ציור "עץ המשפחה" שמככב על הרבה צלחות קרמיקה, או דוגמה של פרחי צבעוני, הסמל הלאומי.
בערב הלכנו לראות את הקסם הזה קורה, במפעל קרמיקה מקומי ששוכן - ניחשתם נכון - בתוך מערה. מדובר במפעל המשפחתי "אלאדין" (אין קשר לבחור מאגרבה) שבעיירה נבסהיר (Nevşehir), אשר גם מייצר ומעצב קישוטי קרמיקה למכירה בסביבה וגם מציג אותם בגלריה ותערוכות מתחלפות. ניתן לצפות ברוב תהליך הייצור, שנעשה כולו בעבודת יד, כולל הנקודות הכי זעירות שמצוירות על אבקני הפרחים באגרטל. די מדהים לראות את זה, במיוחד אחרי שראינו כל כך הרבה יצירות קרמיקה מוצגות למכירה בערימות בשווקים. בזמן שביקרנו ישבו שלושה פועלים עם מכחול ועט וקישטו לאיטם קערת ענק בפרוצדורה שנראתה שתימשך שנים, רק כדי שאחר כך הרוכל בשוק יוכל לצעוק אליכם "פיפטי יורו? פורטי יורו? איי גיב יו דיס פור טוונטי יורו קאש!" ולעטוף לכם את הקערה בשקית ניילון של פיצוציה.
מה אוכלים בקפדוקיה?
מעבר לקבב המסורתי, תמצאו בהרבה מסעדות את הגרסה הטורקית לגולאש - קדירת ירקות מבושלים עם נתחי בקר, שמוגשים לצד אורז לבן או בורגול. בדרך כלל תתלווה להם הצגה פומפוזית של הצתת כלי החימר שבו מאוכסן התבשיל, שלאחריה שוברים את מכסה הכלי עם פטיש או אבן. הרבה בלגן בשביל גולאש פשוט, אבל עושה את העבודה.
עוד מאכלים מסורתיים מקומיים שזכינו לטעום הם קרצף מבורך מטוגן - סוג של קוץ שהקפדוקיים החליטו לטגן עם פירורי לחם כי כל דבר טעים כשהוא מטוגן עם פירורי לחם, וסוג של קובנייה מוזרה שמוגשת בין המנות מגולגלת בעלה חסה כמו חרוסת בפסח. בין הקינוחים המסורתיים טעמנו קינוח שנקרא נבזין (Nevzine) - מין עוגה לחה ונהדרת שעשויה מטחינה ואגוזים, וסימולינה - כדור סולת בטעם חול ממולא יוגורט או גלידה שפחות אהבתי. כל ארוחה שלנו נפתחה כמעט תמיד במרק עדשים ופלח לימון - רעיון מצוין.
תוכלו למצוא בקפדוקיה מסעדות שף מפונפנות שמציעות הרבה מנות זעירות ומעניינות במחיר סביר לגמרי יחסית לז'אנר, כמו מסעדת REVITHIA באורגופ, שם ארוחה של 8 מנות שף מחומרי גלם מקומיים + יין תעלה לכם כ-200 שקלים לסועד. אם אתם פחות מחפשים את חוויית השף, יש גם מסעדות קצת יותר פושטיות, אבל לא פחות טעימות - כמו מסעדת Dede Efendi בנבסהיר, מסעדת פועלים שבנויה כמו חדר אוכל ענקי ותתן לכם ארוחה מסורתית משביעה בלא יותר מ-60 שקל לסועד. אבל הכי מומלצת היא מסעדת Çemens Gurme בקייסרי, מסעדה שהיא גם מעדנייה, ששם תוכלו להזמין את עוגת הרביולי המפורסמת שלהם - קערה ענקית שבתוכה מסודרים מאות כיסונים קטנטנים במעגלים, כל אחד מהם ממולא בבשר או גבינה לבחירתכם. שאר המנות ב-Çemens גם הן גדולות להפתיע וזולות יחסית מסעדה כל כך מושקעת, שארוחה זוגית רבת-מנות בה תעלה לכם בסביבות 100-150 שקל. ואם אחת המנות מצאה חן בעיניכם - אפשר לרדת קומה למטה למעדנייה ולרכוש גרסה ביתית שלה לפריזר. ואל תשכחו לקנח בנבזין.
הטוויסט בעלילה
אז הנה זה קורה - היום השלישי בקפדוקיה הפציע על מערת השינה שלי, והגיע הזמן לעשת סוף סוף את מה שקפדוקיה לחצה עליי לעשות מהיום הראשון: פאקינג לעוף כבר בכדור פורח. לבשתי את חולצת הכדור פורח שלי, חבשתי את כובע הכדור פורח וחגרתי את תיק הכדור פורח כמו גרופית ממושמעת. ברגע שיצאתי מחדר המערה, חזרה אליי הקליטה בטלפון והתקבל הווטסאפ: הכדור פורח בוטל. סורי.
איזה אנטיקליימקס. כל הטיול הזה דעתי הייתה מוסחת בגלל הציפייה לכדור פורח, על כל הר הסתכלתי במבט של "טוב, הוא בטח ייראה יותר טוב מכדור פורח", כל ביקור במערה הסתכם ב"זה נחמד, אבל זה לא כדור פורח…." איך אפשר לעשות לי את זה?!
מתברר שזה קורה לא מעט: כדור פורח זה עסק שדורש תנאי מזג אוויר מאוד ספציפיים, וכל שינוי קל בתחזית יכול לבטל לכם את הלו"ז. במיוחד אם טסתם בדצמבר, שזה לא מזג אוויר מבטיח לכדורים פורחים. אולי יותר בקיץ.
אז אטרקציה אחת מתוך שלוש נפלה, נשארה עוד אחת - לפחות נצא עכשיו לסקי? בזזזזט, מגיע עוד ווטסאפ: גם הסקי בוטל, אין מספיק שלג. סקי זה עסק שדורש תנאי מזג אוויר מאוד ספציפיים, במיוחד אם טסתם בדצמבר, שזה לא מזג אוויר מבטיח לסקי. אולי יותר בחורף.
כאן טמון הקאץ' בטיול לקפדוקיה: שתיים מתוך שלוש האטרקציות המרכזיות שלה, על פי רוב לא יכולות להתקיים בכפיפה אחת. בשביל סקי צריך הרבה מדי שלג, בשביל כדור פורח צריך קצת מדי משקעים, ושניהם יהיו במיטבם בתקופות שונות של השנה. זה מרגיז, בעיקר כי האטרקציה השלישית של קפדוקיה יכלה לעמוד יפה מאוד בפני עצמה: הייתי נהנית מאוד מהטיול במערות ובהרים ובמרחבים האקזוטיים של המקום, אילולא חיכיתי כל הזמן לפואנטה מדומיינת בדמות בלון ויקטוריאני נפוח עם סל. עם כל הטיזינג שעשו לי לכדור הפורח, על החולצות והספלים והשלטים והתמונות בגוגל, בסוף כמעט פספסתי את קפדוקיה עצמה.
בכלל, לא ברור למה קפדוקיה ניכסה דווקא את הכדור הפורח: האיכות שלה הרבה יותר עתיקה, מדברית, אוריינטלית. היא לא צריכה את הפירוטכניקה של הקוסם מארץ עוץ בצבעי גלידה זרחניים, היה עדיף אם הייתה משווקת את עצמה כמו שהיא, וככזאת כדאי שתיגשו אליה: בלי ציפיות לכדורים פורחים (כי סיכוי גבוה שיתבטל) או סקי (יש בעולם מקומות עם סקי הרבה יותר מובטח סטטיסטית). אלא עם מוכנות להתמסר לנופים הייחודיים ולאווירה האגדתית שבה, עם היכולת לרדת עמוק לתוכה, לפחות ארבע קומות למטה באדמה. ואם דחוף לכם להוסיף כדור פורח ללו"ז, תכוונו את הנסיעה לחודשי הקיץ ותתפללו לטוב. או פשוט תקנו חולצה.
* הכתבת היתה אורחת של משרד התיירות הטורקי