כשנחתנו בשדה התעופה הקטנטן של יואנינה, אחרי טיסה כמעט ישירה (למעט עצירה קצרה בלרנקה), העיר היוונית והלא מוכרת הזאת הייתה כל מה שלא ציפינו לו: הרים ירוקים ענקיים, אוויר טרי ורענן, וסתיו באמצע הקיץ. נכון, התחזית הזהירה אותנו, אבל לא באמת האמנו לה שיירד גשם ביולי. זה היה הרמז הראשון לזה שטיול ביואנינה אומר לשכוח את כל מה שאנחנו יודעים על יוון. נחתנו בגן עדן.
לעוד עדכונים היכנסו לעמוד הפייסבוק של mako חופש
יואנינה, בירת מחוז אפירוס, היא עיר עם היסטוריה ארוכה ומגוונת, וקשה היה לפספס את זה כשבכל רחבי העיר ליווה אותנו מראה החומות הגבוהות של העיר העתיקה. בגלגול הנוכחי שלה יואנינה היא עיר סטודנטים, שאחוז גדול מתושביה לומדים באוניברסיטה שבעיר. בעצם היא קצת כמו סטודנט בעצמה – בפינות מסוימות נמרצת, באחרות נינוחה ועצלה יותר, וכשיורד החושך, היא נהיית בליינית לא קטנה, אבל גם רומנטית. כנראה שככה זה עם כל הערים ששוכנות על אגם.
היום הראשון: יואנינה
את היום הראשון שלנו בעיר התחלנו בשכונה הכי מיוחדת, שיש לה בעצם חיים משלה. במחיר של 2 יורו יצאנו להפלגה של עשר דקות במעבורת לאי שבלב האגם. יש משהו קצת מכושף באגם הזה, שגם כשהשמש זורחת נראה מעט אפל, במיוחד כשברקע אפשר לראות את צריחי הכנסיות מבצבצים מתוך העיר העתיקה. כשהתקרבנו, מבעד לקנים הארוכים נחשפו שלל סירות קטנות, שהן בעצם הדרך היחידה להגיע לאי.
בירידה מהמעבורת התפתלנו אל תוך מעמקי האי בסמטת אבן קסומה, חלק ממבוך של סמטאות שחוצות את האי, ובצדי הרחובות ניצבו עצי דולב עצומים, כאלו שצריך כמה אנשים כדי להקיף את הגזע שלהם, בתים עם חצרות מתוקות, כנסייה יפהפייה ואינספור חנויות מזכרות, מאלו שעושות חשק לקנות הכל. אנחנו הסתפקנו במטרייה, כי הגשם לא הפסיק לרדת, ולמען האמת, זה רק הפך את החוויה להרבה יותר מיוחדת.
הסמטה שלנו הובילה אותנו לקצה האי, שבו חיכה לנו מוזיאון קטנטן שמוקדש לעלי פאשה, ששלט באזור לפני 300 שנה. מומלץ לבקר כאן ולו רק בשביל הקומה התחתונה, שבה נמצא אוסף יפהפה של תלבושות אותנטיות של בני המחוזות השונים באזור. לפני שחזרנו לעיר עצמה, נתנו לעצמנו ללכת לאיבוד קצת בין הסמטאות, וכשהגענו בחזרה למעבורת כבר היינו מוקסמים לחלוטין.
התחנה הבאה שלנו הייתה הרובע היהודי. יהודי יואנינה נפגעו באופן מיוחד בידי הנאצים, והיום הרובע עצמו כבר לא יהודי יותר, אבל הבתים בו יפהפיים ומומלץ מאוד להסתובב ברגל ולבדוק כמה מגני דוד אתם מצליחים לזהות על הבתים. הסיפור של הקהילה היהודית ביואנינה מרתק, כי היא למעשה הולכת ונכחדת: היא כוללת פחות מ- 50 אנשים, רובם קשישים, וכולם, חוץ משניים, מתגוררים יחד בבניין אחד. אין בקהילה הזאת אפילו מספיק גברים למניין, ובן הארבע שהוא הצעיר ביותר בקהילה היום זוכה כאן לכבוד שגובל בהערצה, בתור הסיכוי האחרון של הקהילה היהודית ביואנינה להישרדות.
כשהערב ירד, הצטרפנו לתפילה בבית הכנסת של הקהילה. כל הקירות שלו מכוסים בשמות בני הקהילה שנספו בשואה, תזכורת מתמדת לאסון שקרה כאן, וארון הקודש שלו מקושט בקישוטים מתכת ייחודיים ליהודי יואנינה. זה רק אחד משלל המנהגים הייחודיים להם, שכוללים גם הגייה משלהם לשם העיר, ומאותו הרגע החלפנו גם אנחנו את ההגייה שלנו מ"יואנינה" ל"יאנינה".
בסוף אותו יום עלינו לארוחת ערב במסעדת המלון Frontzu Politia, שנמצא על גבעה גבוהה מחוץ לעיר. זכינו כאן להכרות עם שניים מהמאכלים שהם מושגי חובה באזור – הראשון הוא פשטידה ממולאת בשלל סוגי עשבי בר, שמכונה בפשטות פיתה. השני הוא הציפורו, משקה יווני חזק במיוחד, שהוא המקבילה המקומית לערק. מדובר במשקה ששותים כאן בכל בר, והוא מגיע בכוסית צ'ייסר קטנטנה לצד שלל מאזטים – אחד לכל לגימה. לנו באופן אישי לא היה קל להתמודד איתו, ולכן העדפנו ללגום יין אדום, שבכל מקום כאן היה משובח.
כשסיימנו ויצאנו למרפסת, נפרש בפנינו הרחק למטה מרבד מדהים של אורות קטנים. "יאנינה בנויה כמו נשר", הסבירו לנו שם, ומשני צידי העיר יכולנו לראות את הכנפיים שלה נפרשות יחד עם התוכניות שלנו לימים הקרובים: בכנף אחת חבל זגוריה, שאליו ניסע מחר, ובשנייה חבל צומרקה, שאליו נגיע ביום שלאחר מכן.
היום השני: זגוריה
את הטיול שלנו בנינו בצורת כוכב, כשבכל יום נסענו למקום אחר וחזרנו לישון במלון Hotel du lac בעיר. כשהתעוררנו למחרת, היה ברור לנו שזו הייתה ההחלטה הנכונה: מלון חמשת הכוכבים הזה פרוש ממש על האגם, ואנחנו זכינו להשתכן באגף שמשקיף היישר אליו ולבריכה ביחד. העיצוב במלון הוא שילוב מדליק של כפרי, מודרני והיפסטרי, כשבמסדרונות פזורים זה לצד זה מצלמה עתיקה, מנורות קריסטלים, לוח שש בש, קיר אדום משובץ בשלל כובעים שחורים וכורסאות קטיפה. בחדר עצמו חיכתה לנו מיטה ענקית ועמוסה בכריות, שנתנה לו מראה של חדר מלכות. ארוחת הבוקר הייתה די סטנדרטית, אבל מה שלא יכולנו לפספס היה צוות העובדים המקסים כאן, שזכרו אין בדיוק אני שותה את הקפה שלי, כבר מהיום הראשון.
את היום השני שלנו התחלנו בנסיעה מיואנינה לכיוון חבל זגוריה, אוסף של 45 כפרים שפזורים בהרים שמצפון לעיר. לאחר נסיעה במעלה כבישים תלולים הגענו לפסגה. משמעות השם "זגוריה" היא מעבר להרים, והמראה המדהים שנחשף מלמעלה אכן נראה כמו ארץ לא נודעת. כשנסענו על קצה ההר, הרבה מעל העננים, מחלון האוטו נשקפו לנו נופים הרריים מטריפים ואינסוף קימורי גבעות מיוערות, שנראו כאילו כל הנוף עשוי מנוזל ירוק כהה מבעבע. היינו על פסגת העולם.
כשנפרדנו משפת ההר והעמקנו אל בין ההרים, התפתלנו עם הכביש בין יערות משובצים בכפרים קטנים ומתוקים, מלאים בבתים עם רעפים שעשויים מאבן אפורה ככה – סימן הזיהוי של כפרי זגוריה. לאורך כל הדרך ביצבצו מתוך העצים עמודי סלע יפהפיים שנראו כמו מגדלים של אבנים חדות. הסלעים האלו ייחודיים לאזור, ואפשר אפילו לצאת כאן לטיול שלם רק סביבם, ביער האבנים שליד הכפר מונודנדרי.
התחנה הראשונה שלנו בזגוריה הפגישה אותנו עם אחד המראות שהכי מאפיינים את האזור – גשרי אבן מקושתים שמתקמרים מעל לנחלים. כשעלינו על אחד מהם והסתכלנו הלאה, כל מה שראינו זה גשר אחרי גשר אחרי גשר, כמו קשת בתוך קשת, כשמתחתינו רק מי טורקיז ומעלינו יער ירוק, שנראה קסום בגשם. ליד הגשר עמד בדוכן קטנטן ומאולתר מוכר עם תרמוס, שמילא לנו כוסות קטנות של תה חם. כשהגשם התחזק יותר מדי, נאלצנו לעזוב אותו ונמלטנו לתוך האוטו.
הטבע המדהים של זגוריה מזמן למבקרים כאן אינספור טיולים רגליים של יום אחד או יותר בטבע המדהים, אבל יש נקודה אחת שאסור בשום אופן לפספס – השמורה הקטנה והמקסימה שנמצאת ליד אותו כפר מונודנדרי. הכניסה חינם, והשלט בפתח המסלולון בישר לנו שיש כאן נשרים, שלל סוגי פרפרים ויונקים ואפילו דובים, אבל כל אלו לא הראו שום סימן והשאירו לנו את הטבע לעצמנו. מהכביש ירד אל תוך היער שביל אבן מסודר והעיניים שלנו התמלאו בירוק של טבע. כשיצאנו ממנו אחרי 5 דקות, חיכה לנו בקצה מראה שלא יכולנו לחזות: נקודת תצפית בשם OXIA, עם נוף עוצר נשימה אל קניון ויקוס המפורסם – הקניון העמוק הצר ביותר בעולם. לאלו מכם שתוהים איך בדיוק זה יכול להיות, נסביר שהגרנד קניון בארצות הברית אמנם עמוק ממנו, אבל ויקוס צר יותר. בקרקעית הקניון זרם נחל, ועננים קטנים נכלאו בין הקירות של הקניון הענקי הזה, שנמשך עד האופק. לא יכולנו להפסיק להצטלם כאן, ובסוד נגלה לכם שזה המקום שממנו שלחנו הכי הרבה תמונות לחברים שהלכו לעבודה כרגיל – ואתם הרי יודעים שגם זה חלק חשוב מהטיול.
לקראת ארוחת הצהריים שלנו התחלנו להתקדם לכיוון הכפר מיקרו פפיגו. הכפר הזה כל כך קטן שרכבים לא יכולים להיכנס אליו, ולכן יצאנו לטיול רגלי קצרצר. אבני הרעפים האפורות נותנות לכפר הזה מראה מעט מורבידי, אבל הדלתות הצבעוניות והאדניות מלאות הפרחים שבחלונות מחזירות אותו לחיים. בקצה עלייה תלולה שגרמה לנו להתנשף חיכה הפרס שלנו – מלון הספא 1700 (1700 hotel), ששוכן בבית אבן עתיק. את ארוחת הצהריים שהרווחנו בכבוד אכלנו במסעדת המלון, על מרפסת עם נוף פנורמי מדהים, שממנו יכולנו לראות הרחק מתחתנו את הכפר כולו, שהוכרז כאתר מורשת של אונסק"ו. עבור אלו שירצו ללון בחבל זגוריה עצמה, מדובר באפשרות נוחה ודי מפוארת, בטח יחסית למחיר.
את האוכל החלטנו להוריד עם טיול קצרצר בבריכות rogovo הטבעיות שנמצאות בסמוך לכפר. אמנם יש בזגוריה אינספור אפשרויות לטיולים ואטרקציות, אבל על זאת פשוט אסור לוותר. ממש מהכביש יוצאת סדרת בריכות טבעיות, שהמים שזורמים לתוכן מההר שחקו את הסלעים שתחתיהן לצורות מדהימות. מדובר במסלול קצר וקל של חצי שעה הלוך ושוב, שידרוש מכם לקפץ בין גדות הבריכות עד שתגיעו לעומק היער, שם מחכה מפל יפהפה. בשש מילים: מעולם לא נהנינו ככה במים קפואים.
את היום קינחנו בעצירה מתחת לאחד מגשרי האבן על נהר הוידומאטיס (Voidomatis). לא תכננו לעצור כאן, אבל באור הדמדומים, הבחנו פתאום שמעל לנחל עולים אדי מים שיוצרים מעליו ערפל קסום. ביחד עם מי הטורקיז (לא הצלחנו להתרגל לפלא הזה עד סוף הטיול), הפינה הזאת נראתה כאילו היא נלקחה מתוך אגדה.
היום השלישי: צומרקה
ביום השלישי שלנו ציפה לנו מפגש עם האח הקטן והפחות מוכר של חבל זגוריה – חבל צומרקה, שנמצא מדרום ליואנינה. כאן הנוף נראה אחרת – ג'ונגלי יותר, פראי יותר, כאילו הטבע בכבודו כבש אותו. האזור הזה יפהפה, ואפשר למצוא כאן שלל טיולים רגליים, סנפלינג וקניונינג, טיולי ג'יפים ואופניים, אבל אנחנו היינו בדרך לרפטינג על נהר ארכטוס, שחוצה את כל צומרקה בלב קניון עמוק, ונחשב לאחד מיעדי הרפטינג המומלצים ביוון.
מעל הנחל, על גשר אבן קטן כמובן, חיכה לנו צוות הרפטינג. לבשנו חליפת הצלה וחבשנו קסדות, הצטיידנו במשוטים, ואחרי תדריך שלא היה מבייש יחידת קומנדו קטנה, יצאנו לדרך בהרגשה שאין מקום שלא נוכל לנווט אליו את הסירה שלנו. מהר מאוד הבנו שלמרות כל הרצון הטוב, את כל העבודה עושה למעשה המדריך שלנו, אדוניס, ושאנחנו לא כל כך טובים בלתאם בינינו את תנועת המשוטים. מצד שני, אנחנו לא אלו שקרואים על שם אל יווני.
בחלקו העליון של הנחל הרפטינג בדרגה 5, אבל אנחנו יצאנו לרפטינג בדרגה 3 בחלק המרכזי והמתון יותר, שדווקא סיפק לנו כמה וכמה רגעים פרועים. אמנם אף אחד לא נפל מהסירה כמו שתרגלנו בתדריך, אבל הסירה הקטנה שלנו צללה אל בין גלים ואבנים גדולות, התנגשה בקירות סלע ענקיים, עברה במעברים צרים ומתחת למפלונים קפואים. אחד החלקים הכי יפים היו כשירדנו מהסירה ונכנסנו לתוך סבך מדהים, שמאחוריו חיכה לנו מפל עם עוצמה מטורפת, בין שרכים ועלים ענקיים, שנראו כמו תפאורה של גו'נגל בסרט. טיפ שלנו: אל תשכחו להרים את העיניים לשמיים וליהנות מהעוצמה המשוגעת של הקניון הזה. מדהים להסתכל כלפי למעלה ולהבין כמה עמוק למטה אתם מצאים.
כאילו הטבע עדיין לא הוכיח את עצמו מספיק ליום אחד, כשסיימנו את הרפטינג החלטנו להמריא בחזרה למעלה, למקום שאליו כיוונו את העיניים כל הזמן. ליד הכפר קטראקטיס חיכה לנו עוד פלא טבע מבית היוצר של צומרקה – שני מפלים מרהיבים וגבוהים במיוחד. בשלב הזה השמש נכנסה בחזרה אל תוך העננים, הגשם הפך למבול אמיתי, ואנחנו עמדנו שם ומילמלנו "יולי ביוון", כשאנחנו מסתכלים איך הטיפות הענקיות צוללות מתחברות למים של המפלים.
כדי לקנח את החוויה הזו היינו חייבים משהו חמים, ואחרי נסיעה קצרה הגענו למקום הכי חמים שיש – אנוואסי (Anavasi Mountain Resort), מלון ספא משפחתי קסום בכפר טסופלה. מדובר בבית עץ ענק עם רהיטי עץ כבדים, שמזכיר עיירת סקי מבודדות, עם חלונות זכוכית ענקיים שפונים אל נוף שכולו עצי אשוח, הרים ענקיים ועננים שמשייטים לידם. בזמן שטיפות הגשם זלגו על הזגוגיות, השולחן שלנו התמלא בקציצות קישוא שעד היום אנחנו מנסים לשחזר בבית, גבינת חלומי מהטובות שאכלנו ועוד שלל מאכלים ביתיים מעולים. זו הייתה כנראה הארוחה הכי פשוטה שאכלנו בכל הטיול, אבל כולנו הסכמנו פה מלא אחד שהיא הייתה הטעימה מכולן.
כשסיימנו לאכול והפנינו את המבט שלנו בחזרה החוצה, גילינו להפתעתנו שוב את אותו גן עדן מהנחיתה. את הכפר כולו כיסה ענן כמו שמיכה לבנה ענקית, וההבנה שככה נראים החיים פה כל יום הייתה מדהימה. כשהגיע הזמן ללכת קצת הצטערנו שאנחנו לא נשארים כאן לפחות לעוד יום, ונשבענו לעצמנו שבפעם הבאה נחזור לכאן כדי לבלות כאן ימים שלמים מול הנוף, בלי לזוז.
יום אחרון: חוזרים לעיר
את היום האחרון שלנו בעיר, כל אחד החליט לבלות קצת אחרת. חלק מאיתנו החליטו לנצל את השעות האחרונות שלנו כאן עד הסוף ולנסוע למערת הנטיפים יפהפייה 'פראמה' שנמצאת במרחק עשרים דקות נסיעה מהעיר, אבל אנחנו החלטנו לשוטט קצת ברחובות העיר – הניסוח העדין שלנו לשופינג ובית קפה. במדרחוב אוקטובריו שליד כיכר הרפובליקה וברחובות שמסתעפים ממנו חיכו לנו זארה, H&M וברשקה, לצד שלל רשתות מקומיות, בוטיקים קטנים ומעוצבים (אהבנו במיוחד את חנות בגדי הים שמגיעים בצנצנות), וגם חנות יד שנייה שהעיצוב שלה השאיר אותנו פעורי פה.
בין כל אלו היו פזורים שלל מאפיות ובתי קפה מתוקים, ולבסוף התאחדנו באחד מהם עם אנשי המערה והחלטנו לבלות את מה שנשאר עד הטיסה עם אייס קפה משובח שנטחן במקום ממש מולנו בבית הקפה Batler, שממוקם בהצטלבות של שני מדרחובים – מיקום מושלם כדי לתצפת על העוברים והשבים (רחוב sakka 11).
הרחובות היו שטופי שמש, אבל כשמשכנו את המזוודות שלנו אל נמל התעופה, השמיים התקדרו, כאילו יואנינה נותנת לנו תזכורת אחרונה לקיץ ההפכפך פה, שיש לו מצברוח משל עצמו. כשחזרנו לארץ, החברים לא הפסיקו לשאול אותנו איפה השיזוף. "אתם לא מאמינים", אמרנו עם חיוך ענק של סיפוק, "לא הפסיק לרדת עלינו גשם".
* הכתבת הייתה אורחת של עיריית יואנינה, TUS Airways ו-Alpine Zone