כמו אותו חייל שהגיע לפני שעתיים לבקו"ם וכבר מעניק טיפים מלאי ניסיון לצעירים שנכנסו בשערי הבסיס, כך דיברתי בביטחון עצמי גלוי על מצב השלג ושימושיו השונים בדרך הארוכה לוואל טורנס - לאס וגאס של אתרי הסקי. ניתחתי בדייקנות של מדריך סקי ותיק את מצב האוף פיסט, את מזג האוויר השמשי מדי והסופה ההיא בנובמבר שרק בזכותה מישהו מצליח לגלוש, ואת ההבדלים הדקים בין גולש הסקי לגולש הסנובורד.
למציאות, כדרכה, יש דרכים כואבות להזכיר לך את האמת. וכך, 12 שעות בלבד אחרי הניתוח החד-כתער שלי, מצאתי את עצמי בדרכי אל המרפאה המקומית, תוהה אם אזדקק לניתוח בעצמי. שילוב קטלני של עודף ביטחון עצמי, שלג וכוח הכבידה הוביל לשנייה של ריחוף באוויר שהסתיימה בנחיתה קשה. או לפחות, קשה לשעתה. הכאב ביד היה בלתי נסבל.
אולם גם ברגעים האלה, ואל טורנס יודעת להחזיר אותך לפרופורציות. ייתכן שברגעים של סערות שלג שסוגרות אותך בבית קשה להתרשם מהמקום. אולם אני, תודות למזל או להתחממות הגלובלית, זכיתי לשמיים בהירים – כחול נהדר ביום וירח שמאיר את הרי האלפים בלילה. האם משהו יכול להיות באמת רע בחיים האלה כשאתה רואה את השלג על ההרים לאור הירח? לא באמת. לא עם הירח הזה, ולא עם ההרים האלה.
כמו ילד שהולך לרופא שיניים, הכרחתי את עינב, המלווה מטעם סקידיל, להגיע איתי למרפאה ולהאזין לרשימה מפורטת של תלונות וחרדות. לזכותה ייאמר שהיא עשתה זאת בסבלנות ראויה לציון. הרופא עצמו, שראה מקרים קשים יותר, היה משועשע מהעניין. "בוא נראה אם צריך לכרות לך את האגודל", אמר בחיוך, רגע לפני שהעביר אותי לבדיקה אצל מתמחה צעירה. גם כאן, כמו ביותר מדי מקומות, הגבר הוא שמנהל את העניינים, והאישה עושה את העבודה השחורה. ואולי יש כאן תקווה מסוימת, שיום אחד יתהפכו היוצרות, ואותה מתמחה שמיהרה לחדר אחר כדי לקבל אישור על ממצאיה, תהיה יום אחד זו שמתבדחת על כריתת איברים ואז תעביר את הבדיקה למתמחה צעיר שחרד שמא יצלם את העצם הלא נכונה.
למדתי שיעור בצניעות
בסופו של דבר, מלווה בכדורים, בהתקן שעווה סקסי למדי ליד ובשיעור על חשיבותו העצומה של הביטוח הרפואי, שוחררתי להמשיך את מסעותיי במורד ההר. צנוע יותר, הבנתי שצריך לבדוק את השאלה הקריטית: האם באמת כדאי להיות בין המקדימים? האם שווה להגיע ולגלוש ממש אחרי אותה סופה ראשונה?
בקצרה, התשובה היא חיובית. אמנם, השלג אינו השלג המושלם. השלג במרץ עמוק יותר ומגיע לכל המקומות שראוי לו להגיע. כך גם כל חובבי האוף פיסט (גלישה מחוץ למסלולים המסומנים), יתאכזבו מדצמבר, שמזמן להם בעיקר סלעים מסוכנים לעומת גלישה חופשית ומאושרת אל הלא נודע בחודשים שמבשרים את בוא האביב.
השלג של דצמבר קרחוני יותר, ויש לזה מחיר. אבל, וזה אבל משמעותי בהחלט, היכולת לגלוש במסלולים הבלתי נגמרים של ואל טורנס בלי שיתנגש בך גולש סנובורד חצוף היא נהדרת כל כך, שאפשר לסבול עבורה הכל. מכל עבר שמעתי סיפורים על גולשי סנובורד שדורסים גולשים תמימים וממשיכים בדרכם. הגדיל לעשות גולש אחד שגלגל גולשת אחרת על השלג, ובעודה מנסה להבין אם כל איבריה נשארו במקום אמר: "איזה מזל שאת ישראלית, אחרת הייתי מתפדח". קצת נימוס, חברים. ואולי שליטה על הגלישה שלכם. כשאני נפלתי (ומעדתי, והתרסקתי), לא לקחתי אף אחד איתי.
המחיר, רגע לפני החגים שמביאים את הגל ההמוני הראשון של הגולשים אל המקום, גם הוא נוח יותר מבשאר חודשי הגלישה. תיירות היא שם המשחק כאן, אבל נדמה שבתחילתה של העונה, אפשר לשמוע הרבה יותר צרפתית מכל שפה אחרת באתר. אז תשמעו כאן עברית, אבל הרבה פחות. עם הרבה פחות סיכויים לסופות שלגים שיסגרו אתכם במלון, והרבה פחות גולשים שיטרידו אתכם במעליות ובמסלולים, קל היה יותר להרגיש בחופש.
כולם, מהשוטר בתחנה ועד למוכר בחנות, זמניים כאן. ויבו, מדריך הסקי הנהדר שהחזיר אותי מעמד של פצוע סקי לגולש אלגנטי, הצביע על ואל טורנס כשריחפנו מעליה באחת המעליות ושאל: "כמה אנשים אתה חושב שיש כאן? עכשיו, כשעדיין המקום הזה ריק יחסית, יש 30 אלף תיירים ועוד 5,000 עובדים. כמה את חושב שיש בקיץ? אולי 500 איש, שמתקנים את מה שצריך לקראת החורף".
בזמן שהעיירה הסמוכה והנמוכה יותר עדיין משוועת לשלג, ואל טורנס כבר לבנה וצוהלת, ומנערת מעצמה את אבק הקיץ. כולם עדיין מחממים מנועים. מוכרת הגבינות הצעירה בשוק הקטנטן עדיין לא למדה לענות באנגלית. המלצרית במסעדת לה קבאן (לטעמי, המשובחת במסעדות הכלולות בחבילה בה נסעתי), עדיין לא למדה עד הסוף מה צריך להגיש ומתי ובמלון שבו שהיתי (Le Val Thornes) מציעים חוויה נעימה וכיפית, אבל עדיין מתלבטים מה הזמן המתאים לנקות את החדר. בוקר? קצת מוקדם. אולי אחר הצהריים מתאים יותר? מצד שני, ההקפדה להגיד "בון סואר" ו"בון ז'ור" בכל רגע שבו אתה חולף על פני אחד מעובדי המלון מפצה על הכל. שלא לדבר על ההברקה הארכיטקטונית במסגרתה השירותים בחדר נפרדים מהמקלחת. הגיע הזמן שעוד מלונות ילמדו מהמלון הזה.
לקנא במדריכים
ויבו עצמו, שמדריך סקי באתר כבר 16 שנה ("רק פעמיים במהלך השנים האלה הייתי צריך לקרוא לחילוץ למישהו מהקבוצה שלי"), מנהל חיים כפולים. בחודשי החורף הוא מדריך בסבלנות את הגולשים. בחודשי הקיץ הוא חוזר לביתו בהולנד, שם הוא משמש כפקח של מס הכנסה. לא הבנתי איך עובד בדיוק הסידור הזה עם הרשויות, אבל נדמה שוויבו מצא את האיזון הנכון בין האפרוריות של מתן קנסות למעלימי מס ובין החיים הכאוטיים משהו של מדריך סקי. אי אפשר היה שלא לקנא בו על החופש שבו נדמה שמתנהלים החיים שלו.
הוא מכיר באופן אינטימי את כל המסלולים בוואל טורנס, ובמהלך הימים שגלשתי איתו, לא בזבז זמן על מה שנדמה שהוא המהות של הסקי – לגלוש קצת, ואז לעצור ולשתות משהו. מסלול אחר מסלול גלשנו וגלשנו ונזכרנו מה פירוש המושג "חופשת ספורט". היינו אני וחבורת רופאי שיניים לעתיד שלומדים בדבלין, וחבורה של וטרינרים לעתיד שלומדים בליברפול ומסיבה לא ברורה מטפלים לעתים גם בסוסים של המלכה. אבל למי היה זמן לדבר על הדברים האלה? צריך לגלוש. קדימה, למעלית.
בהתחלה, ברגעים בהם הרגליים זועקות חמס, זה נדמה חסר טעם. אבל, כמו תמיד, מגיעים הרגעים שבהם הגוף מתרגל, מתארגן, מתכוון ומתחיל לעבוד בכיוון הנכון. "חופשת הסקי האידיאלית היא בכלל שבועיים", מסכים איתי ויבו, "חמישה ימים להתרגל לגלישה. לנוח יומיים, ואז לגלוש בכיף".
ובכל זאת, לפעמים צריך לעצור. לא לגלוש למטה במהירות, אלא להסתכל על ההרים האלה. כל רגע נדמה שמישהו יגלה לך שמדובר בתפאורה בלבד, כי המציאות לא יכולה להיות יפה כל כך. אבל היא יכולה. וביום שמש בהיר, בגובה של 3,200 מטר מעל פני הים, אפשר לעמוד בנקודת תצפית על אחת הפסגות (עם כוס בירה מהמסעדה הקטנה שליד, כמובן) ולראות הרים בלי סוף –מהמון בלאן ועד אלוהים יודע איפה בשוויץ ובצרפת. החיים, זה ברור, נראים ראויים הרבה יותר לחיות אותם ברגעים האלה.
סנופי דיסקו
אבל ואל טורנס ידועה לא רק בסקי, אלא במה שאחריו. אמנם לא הצלחתי להביא את עצמי לגלוש שיכור בחזרה למלון אחרי אפרה סקי סוער ב"לה פולי דוס", אבל עשיתי ניסיון הירואי להצטרף לדור הצעיר (ממני) לסיבוב פאבים. לפרקים זו הייתה המסיבה הטובה בעולם, ולפרקים חשתי כמו בימים הטובים בפאב בקיבוץ. על אף העובדה שמבוגרים בהרבה ממני עמדו ואף הניעו את הישבן (בעדינות ובטקט), חשתי מבוגר מדי ללילה פראי, בעיקר כשהשיחות סביבי התמקדו בשירות הצבאי ובמעלותיו השונות.
העדפתי להעביר ערבים נעימים במסעדות שמעניקים הקופונים שמחלקת סקידיל לאורחיה. בלה קבאן סעדתי עם גומל המפורסמים ואחיו הארכיטקט שהגיעו סוף סוף לעשות קצת סקי בלי המשפחה. מנת הבשר שהם הזמינו נראתה כה משובחת, שהיא רק גרמה לי להעריך יותר את המאמץ שהושקע במנה הטבעונית המאולתרת משהו שהוגשה לי במקום.
בדיוק באמצע של הכל, קרה המקרה וחגגתי יום הולדת. חברי הקבוצה שלי לא נתנו לאירוע לעבור בשקט, ולקחו אותי לערב של שכרות ואוכל בלה גראנז', שאמנם נופלת מעט מלה קבאן באוכל, אבל מפצה על כך ביין שזרם חופשי מצד המארח, ובצלילי השירים של עדן בן זקן שליוו את האירוע כולו. אין לי עדויות חותכות, אבל כנראה שעבור אוזניים צרפתיות מדובר במוזיקת עולם אקזוטית. לא הכל ברור באותו הערב, אבל מישהו אמר "אתה כיפי יותר כשאתה שותה", ושלח אותי לחשבון נפש עמוק אל תוך הלילה, שהסתיים רק עם כאב הראש של הבוקר.
שעות מעטות לאחר מכן כבר ניתנה לי הזדמנות להוכיח את זה במסיבה שנערכה מכל המקומות באמצע מסלול הגלישה, עם DJ גיבור שעמד שעות ארוכות בקור. זה התחיל קטן, ומוזר, אבל נגמר עם חבורה של אנשים בדרגות שונות של שכרות שצוחקים ורוקדים בשלג, ופתאום זה נראה הדבר ההגיוני ביותר בעולם.
כשחג המולד המתקרב, עם שלל הגולשים שהוא מביא עמו, התחיל להתקרב, אני כבר הייתי בדרך חזרה לז'נבה, והביתה. השלג עדיין סרב לרדת. "אומרים שתהיה סופה ביום שני", אמר גיא בתקווה. הירח זרח שוב מעל ההרים כשירדנו אל העמק, ואני ניסיתי להיזכר שוב מה בדיוק כאב לי כל כך בתחילת השבוע, אבל לא הצלחתי. אולי זה השלג, ואולי זו הבירה מהמסיבה.
מחירים
היוצאים לחופשת סקי באתר ואל טורנס נהנים מטיסות ישירות לעיירה גרנובל השוכנת מרחק קצר מאתר הסקי. החופשה בת לשבוע וניתן לצאת בימי חמישי, שישי ושבת. מחיר: החל מ-1,199 יורו לאדם, הכולל טיסה העברות, 7 לילות במלון, ארוחת בוקר וערב במסעדות בעיירה, 6 ימי סקי פס ומלווה ישראלי צמוד לאורך כל החופשה.
* הכותב היה אורח של חברת SkiDeal