שש בערב, יום שישי. בדרך כלל זמן להתכנס לארוחת ערב חמימה בחיק המשפחה. אבל אני בחוץ, הטמפרטורה היא מינוס חמש מעלות פחות או יותר (סביר שפחות), וסביבי כמה מאות פינים עטופים היטב, התופסים עמדות עידוד לצד מעקות ברזל ארעיים. על הפרק: התחרות השנתית של איילי הצפון בעיר רובניימי בפינלנד, סמוך לחוג הקוטב הצפוני (קו רוחב 66.5 מעלות צפון, התוחם בתוכו גם חלקים מגרינלנד, מקנדה ומאלסקה). העיר שרויה באווירת קרנבל ארקטי, ומסלול השלג הדחוס שהודק במרץ בשעות האחרונות נמצא ברחוב הראשי שלה. סנטה קלאוס ניגש אליי, ואנו מחליפים כמה מילים. "אבוא לישראל בחנוכה", הוא מחייך ומפציר לתמונה משותפת. "תביא שלום כשאתה מגיע", תורי לספר בדיחה, ואנחנו נפרדים כידידים.
ברובניימי לא צריך להמתין עד חג המולד כדי לפגוש את הקדוש השמנמן בחליפה האדומה והזקן הלבנבן, שלפי המסורת גר בקוטב הצפוני. העיר, שממוקמת לא רחוק מהחוג הארקטי, ניכסה לעצמה את סנטה קלאוס במהלך מיתוגי מבריק, ומציגה קילומטרים ספורים ממנה את "הבית שלו", בדיוק על החוג הארקטי. מלכודת תיירים מושלמת, שבה ניתן לפגוש בסנטה בכל עת שתחפצו, להשאיר מכתב עם בקשה למתנה לקראת השנה החדשה בסניף הדואר שבמקום, וכמובן לרכוש מזכרות. המון מזכרות.
האיילים והעיר הגדולה
הקור מתחיל לחדור את מעטפת הפליז ואת שכבת הביגוד התרמי שמתחתיה, וההמתנה ליריית הזינוק של המירוץ הופכת למצמררת, וביותר ממובן אחד. ברקע כרוז רעשן, שמשגר מדי פעם איזו מילה באנגלית רצוצה; מצלמות הטלוויזיה של הערוץ המקומי מתמקמות בזוויות אחדות לאורך המסלול, מוכנות לשידור הישיר; ממול דוכן רחוב מעלה אדים עם תבשיל בשר איילים, תפוחי אדמה לוהטים ודגיגונים מוקפצים, לצדו דוכן למכירת דגים קפואים; והנה יוצא המקצה הראשון אל הדרך. המתח בשיאו, והאדרנלין מרחיב את כלי הדם.
שני איילים דוהרים בעוצמה במעלה הרחוב, מושכים כל אחד מזחלת שעליה רוכב צנום בחליפת סקי צמודה, ויש לנו מנצח בפוטו-פיניש. סיבוב אחר סיבוב דוהרים האיילים במלוא העוצמה, העלטה גוברת, הטמפרטורות אט-אט צונחות (כבר מינוס 10), ואנחנו במקצי חצאי הגמר. הכרוז מכריז על הפסקה קצרה להתרעננות, ואני מנצל את הזמן כדי להפשיר את כרטיס האשראי בחנות ה-H&M שמעבר לפינה. כאן אין תורים, צעקות או מעיכות, ואפשר לרכוש סריגים בשלווה, לפני שיצא לדרך מקצה הגמר, והרוכבת הצעירה - עם הלחיים הסמוקות, החליפה השחורה והפסים הזוהרים שעליה - תוכתר לאלופת איילי הצפון של השנה.
זה אמנם נשמע כמו פרק מסיפור אגדה כמו נילס הולגרסן ומסע הפלאים שלו עם אווזי הבר, אבל זוהי לפלנד, אגדה בשר ודם - חבל ארץ הנפרס בצפון הרחוק של אירופה, על שטחיהן של פינלנד, שוודיה, רוסיה ונורבגיה. רובניימי היא בירתה של לפלנד הפינית. רובניימי, אם לא ידעתם (ואין מה להתבייש, מדובר בטריוויה למקצוענים), היא העיר הגדולה באירופה מבחינה השטח המוניציפלי שהיא חולשת עליו - כ-8,000 קילומטרים רבועים, שזה פי שבעה מפריז ופי חמישה מלונדון. ועדיין, עם שישים אלף תושבים (בשבוע שבו כולם-כולם כאן), היא מזכירה יותר מועצה מקומית משודרגת בישראל מאשר "העיר הגדולה באירופה". יש בה מלונות אחדים סבירים, כמה ברים לא רעים בכלל, היכל תרבות מעוצב היטב, ספרייה עירונית פעילה, קצת שופינג לא מאוד זול, המקדונלד'ס הצפוני ביותר בעולם, ו-H&M כבר אמרנו; אבל זהו, פחות או יותר, מבחינה אורבנית.
כאן הטבע הוא שמדבר, והוא עושה זאת בקול צלול ומרהיב, מציג לראווה ירוק עד של המחטיים - עצי האורן והאשוחית - שנמתח על-פני יערות עוצרי נשימה המכוסים פתיתים לבנים, נוצצים כיהלומים לליטוף קרני השמש. לצדם הנהרות והאגמים שקפאו ומאפשרים לאופנועי השלג לחרוש עליהם בקצב מסחרר, ולגולשי הקרוס קנטרי במגלשי סקי לעשות זאת בקצב מסחרר מעט פחות. ומעל הכול, אלה הם בעלי החיים הארקטיים - מכלבי ההסקי דרך הינשופים ונשרי הענק, ועד לאיילי הצפון בעלי הקרניים המלכותיות - החותמים אקורד נפלא על תפאורה מנצחת.
הכי רחוק מישראל
פינלנד וישראל חולקות את אותו אזור זמן, וגם הדגל של שתיהן בצבעי כחול ולבן, אבל פה בערך נגמר הדמיון. בסך-הכול חמש שעות טיסה צפונה, ותמונת ראי הפוכה להוויה הישראלית ולתרבותה נגלית על כל צעד ושעל. 35 מעלות מיוזעות הותרנו מאחור בשרב הפתאומי שנכפה על ארצנו במארס החולף, לטובת טמפרטורות שצונחות עמוק אל מתחת לאפס, וקשה להאמין שאנחנו על אותה הפלנטה בכלל. סבטלנה, שבמקור נולדה בחלקה הרוסי של לפלנד, וכיום מתגוררת בטריטוריה הפינית, מזדעזעת לשמע הטמפרטורות בישראל. אנחנו פוסעים בשמורת הטבע הקסומה ואטונקי. "זה בטח נורא", היא מלינה. אני מנסה להתגונן שגם כאן זה לא פיקניק, אבל היא לא משתכנעת ושולפת ג'וקר: "לנו יש סאונה כדי להתמודד עם הקור. אין כמו להיכנס לסאונה מהבילה - זה מחיה את הגוף ואת הנפש". "על מזגן שמעת?", אני נחוש לנצח בדו-קרב הקטבים, אבל המחשבה קופאת לה באיבה. 1.6 מיליון סאונות יש בפינלנד, אלה הנתונים הרשמיים, על אוכלוסייה של מעט יותר מחמישה מיליון איש, וסבטלנה מספרת שאפילו כשהייתה סטודנטית ושכרה דירת סטודיו בגודל ארבעים מטרים רבועים, על סאונה בדירה היא לא ויתרה.
האמת, מה רע. לא הייתי מתנגד לקפיצה קטנה לסאונה עת שאנו פוסעים ביער המושלג ואני חושב על אצבעות רגליי שהולכות ומאבדות תחושה. אבל הנוף כה שובה לב והאוויר כל-כך צלול, שכל שאיפה מעלה את חום הגוף. גשר ארעי, המכוסה שכבה עבה של שלג, מחבר אותנו אל צדו השני של היער, מתחת נהר המתחבר לאגם שקפא כולו, והנה אני מזהה זרזיף מים שבכל זאת הצליח להפשיר בו ומנסה לפרוץ את הקרח כלפי מעלה ולהתחמצן קלות. נטיפי קרח, עדות למים שלא צלחו את החזרה מטה, ניצבים לצדו של הזרזיף, שנבלע אל מתחת לשכבת הקרח העבה מטרים ספורים לאחר מכן.
אנו חוצים את הגשר ונתקלים בבני משפחה מקומית המציתה אש בפינה המוסדרת למטרה זו. האב צולה נקניקיות בלב היער, גור ההסקי משתובב לצדם, מזנק אל תוך השלג העמוק, מעיר את העצים מן התרדמת שאליה נקלעו, ותחושת חמימות ממלאת את הגוף. אני מנסה לדמיין כיצד היה נראה היער הזה לולא נפתחה בו פינת מנגל ישראלית, ושוב קר לי. הפעם מן הבושה. הכבוד הזה של הפיניים לטבע מעורר קנאה. כחלק מחוק זכות המעבר החופשי, בפינלנד ובסקנדינביה כולה, יכול אדם לנוע בכל שטח שבו הוא חפץ, לקטוף פטריות וגם לקמזץ נקניקיות באין מפריע. הטבע לא רשום בטאבו על-שמו של מינהל המקרקעין המסואב או על-שמו של בעל ההון התורן - הטבע הוא של כולם: אין גדרות, אין חומות, ואפילו כבלי החשמל עוברים מתחת לאדמה (פרט לדרכים הראשיות, שם הם תלויים לצד הכבישים). גם את הג'יפים ואת שאר מפלצות הסטטוס המזהמות אפשר להשאיר בבית - הכניסה בליווי מנוע אסורה.
לונה פארק למבוגרים
שמיים בהירים זומנו לנו בלפלנד, ותחתיהם שטחים אין-סופיים של יערות מחטיים עטופים שמיכה לבנה. גבעות או הרים תלולים אין בנמצא, וקו האופק נצפה למרחוק. מן האוויר נראה חבל הארץ המרוחק קר, מנוכר, ואף מאיים, אבל על הקרקע נגלית תמונה אחרת לגמרי. שלל אטרקציות למגוון גילאים מזמנת לפלנד למבקריה להשתובב בהן. אפשר להצטרף למזחלות כלבי ההסקי טובי המזג או לאיילי הצפון הקסומים, ולנווט אותם בין היערות; לדוג בנהרות הקפואים באמצעות טכניקה מיוחדת והרבה סבלנות; לצפות בדובי קוטב מתגפפים ובנמרי שלג טורפים בגן החיות הפראי הממוקם ברנואה, כמאה קילומטרים דרומית לרובניימי; לבקר במוזיאון הארטיקום ברובניימי, הפורס את תרבות הקוטב לפרטי פרטים מרתקים; ללגום ספל קפה מחוזק במנת אלכוהול בארמון הקרח לומינילה המוקם מדי חורף בעיר הנמל קאמי שעל גדות המפרץ הבוטני; להפליג בשוברת קרח אימתנית מן הנמל אל המפרץ הקפוא שמוביל אל קווי המסחר והאספקה של הים הבלטי, לעגון בלב ים ולקפוץ למים הקפואים בחליפת ציפה מיוחדת; להצטרף לספארי אופנועי שלג אקסטרימי ביום או בלילה: וזו רשימה חלקית בלבד.
על אופנועי השלג, חוויה מומלצת לכל הדעות ולכל הגילאים, ניתן ליהנות מנהיגה במהירות מופרזת על נהר הקאמי רחב הממדים מתחת לגשר האבוקות היפה שמאיר את רובניימי בלילה, ולתמרן בסיבובים חדים בין העצים בעת הכניסה ליערות במסלולים המיועדים לכך. לרוכבים בלילה נותר לקוות לשמיים נטולי עננים ורוויים באין-סוף כוכבים, ואולי-אולי גם לטמפרטורות נמוכות דיין שיאפשרו לחזות ב"זנב השועל" של הזוהר הצפוני שיצבע את השמיים בצבעי הקשת.
עוד קודם לארוחת הערב - שכללה לרוב דגי סלמון מעולים, מרק פטריות יער סמיך ומשובח ויין אוכמניות מתקתק - קינחנו את הימים באתר הסקי הסמוך לרובניימי, שגם מואר בערב. לא מדובר באתר דוגמת אלה שמציעים האלפים באיטליה, בשווייץ, באוסטריה או בצרפת, אין לטפח תקוות שווא; אבל לחובבי הז'אנר שמעוניינים לחלץ עצמות ולשמור על כשירות, מדובר בצ'ופר לא מבוטל "על הדרך".
לחובבי האקסטרים מציע אתר הסקי המקומי שתי אטרקציות ראויות למדי - רמפת שעשועים איכותית לגולשי הסנובורד, ומקפצות בגבהים משתנים לדאייה מרהיבה באוויר. זה עתה הסתיימה לה אולימפיאדת החורף המרתקת בוונקובר ובה קרבות האוויר-אוויר בין הקופצים היפנים לבין עמיתיהם האמריקאים והצפון אירופים, והנה נגלית הזדמנות לראות איך הכול מתחיל. כיצד ילד בן 5 עולה למקפצה בגובה עשרים מטרים ללא כל מורא. איך אחותו בת ה-10 כבר עולה למקפצה החצי אולימפית ודואה כמה עשרות מטרים באוויר, בדרך אל הנחיתה המושלמת. המילים נעתקות.
גם טיולי "עבודת רגליים" ניתן למצוא בלפלנד. אחד כזה הוא הירידה אל עבר המפלים הקפואים בשמורת הטבע קורומה, הממוקמת קצת יותר ממאה קילומטרים דרומית מזרחית לרובניימי. המפלים, כשמם כן הם, קפאו בעת זרימתם מטה, ומאפשרים תמונה מרהיבה של טבע דומם. הם גם מאפשרים לקבוצה של ארבעה מטפסים מיומנים לשלוף את היתדות ואת החבלים ולטפס עליהם בזריזות, עשרות מטרים מעלה.
קשה להירדם בלפלנד. לא בגלל הלילות הלבנים. אלה יגיעו רק בקיץ. זו הציפייה שמשאירה את העיניים פקוחות. כך, מדי לילה מיקמתי את מיטתי אל מול החלון והמתנתי. חיכיתי בסבלנות שהוא יבוא - הזוהר הצפוני. איזו הזדמנות נוספת תהיה לנו להיפגש, פיללתי, הוא חייב להגיע, חייב. אולי זה קרה באותם הימים בחודש מארס, אבל אני בכל זאת נרדמתי, לאגור כוחות ליום הבא, כשמחשבה מאחדת בין פינלנד לישראל בכל זאת עולה במוחי. כאן, כמו בארץ, זוהר הוא המלך. כל מקום והזוהר שלו.
