הכתובת הייתה על הקיר: אנחנו לא הולכים להספיק לטיסה הזאת. קונקשן תוך שעה היה יכול להיות אפשרי, חשבתי לעצמי, אם היינו ממריאים ממדינה מסודרת, משוויץ למשל. אבל הטיסה שלנו יצאה מקטמנדו שבנפאל, והסיכוי שהיא תמריא בזמן, תנחת בזמן ותביא אותנו בזמן לטיסת ההמשך שלנו לעמאן היה דומה לסיכוי למצוא מלון בקטמנדו בו הטוש של המקלחת לא מרטיב את האסלה של השירותים.
לא המראנו בזמן. נחתנו באיחור של ארבעים דקות, וגילינו שטיסת ההמשך שלנו כבר עזבה. מה עושה אדם שמאחר את הקונקשן שלו באשמתה הבלעדית של חברת התעופה? צוהל על המלון בחינם בו הוא עומד להעביר את הלילה, וצהלתו רמה במיוחד אם מדובר בלילה ברומא או בפריז. אלא שאנחנו היינו בשדה התעופה של דוחה, בירת קטאר, והיו לנו דרכונים ישראלים. עד כמה שהיה ידוע לנו, אסור היה לנו לעבור את ביקורת הגבולות ולהיכנס לאמירות המוסלמית במפרץ הפרסי.
היינו עשרה צעירים וצעירות, ישראלים יהודים, שלא הכירו זה את זה קודם. נציג החברה איתה טסנו, עובד זר מקניה (כולם בקטאר הם עובדים זרים – אבל על כך בהמשך), מיהר אלינו עם כרטיסים חלופיים שהכין עבורנו ובישר לנו בשמחה שבעוד כשעה נמריא לביירות, משם נחליף טיסה לעמאן. "אנחנו לא יכולים לנחות בבירות", הסברנו לו נרגשים. אחד מהחבר'ה סיפר ששמע על מקרה בו ישראלים החמיצו טיסה בדוחה - בדיוק כמונו - והעבירו את הלילה במלון בעיר. כלומר, עיבדתי לעצמי את הנתונים החדשים, הם יצאו משטח שדה התעופה ולא אונה להם כל רע. בכל זאת, כנראה שיש הבדל קל בין בירת לבנון לבירת קטאר. ביקשנו מהקנייתי שיסדר לנו מלון, ואת מקומה של הבאסה התחילה לתפוס התרגשות של הרפתקה.
העיניים שהציצו אלי מבעד לרעלה של הפקידה בביקורת הדרכונים הסתכלו בתימהון על הדרכון שלי, והשפתיים שלא יכולתי לראות קראו לממונה. לא הבנתי מה היא אמרה, אבל הבנתי את השם של הלאום שלי, נהגה בטון שהיה נשמע לי כמו של שטנה. אחר כך ראיתי את הממונה – שלא תטעו, הוא לא לבש חליפה אלא גלאביה לבנה וחבש כאפיה - לוקח את הדרכון שלי, הולך לאן שהולך, מברר מה שמברר וחוזר - תודה לאל – אל הפקידה, שהחתימה לי בלאקוניות אשרת כניסה למדינתה העוינת. אני בעיר שאף אחד ממכרי לא היה בה וכנראה שגם לא יהיה בה לעולם – התרגשתי כמו ילדה בת ארבע, וייתכן ששילבתי בשמחתי גם כמה קפיצות במקום.
מחוץ לשדה התעופה היו בעיקר גברים בגלאביות ובכאפיות. הסתכלתי עליהם טוב-טוב מאחורה, וגיליתי שממש אין מצב לראות להם את התחתונים. מעבר לשמלות האטומות-להכעיס שלהם הייתה עיר מודרנית מטורפת, עמוסת גורדי שחקים, כבישים מהירים ומרומזרים, מרכזי קניות מהודרים ורחובות מטופחים, ומעבר לה היה מדבר. רק מדבר, עד אין קץ.
ישבתי עם הפנים דבוקות לחלון הרכב, ובהיתי בפה פעור אל העולם החדש שזכיתי להציץ אליו. הדיסונאנס בין חברה מסורתית לקידמה ריתק אותי – בקטאר הוא מתיישב כאילו אין סתירה. כאילו מודרניזציה הולכת יד ביד עם כאפיה ובורקה, שהיא התלבושת השחורה המכסה את הנשים המוסלמיות מכף רגל ועד ראש, מותירה להן חריר ראיה צר באזור העיניים. כאילו אין חיבור טבעי יותר מגלאביה עם אייפון בכיס.
המלון בו התאכסנו היה מן הסתם אחד מהסטנדרטיים בעיר, אבל בשבילנו, השבים מהמזרח הרחוק, הוא היה המפואר והמפנק ביותר אליו יכולנו לקוות. מעל הפקידים בקבלה מוסגרו תמונות של שייחים ידועים על נשקם ושפמם, וליד דלת הכניסה המתינה פינת קפה שחור עם התמרים הטעימים ביותר שאכלתי בחיי.
איכשהו היה ברור לנו, שאם אנחנו כבר פה אנחנו הולכים עם זה עד הסוף: ביקשנו מפקידת הקבלה להזמין לנו סיור מודרך בעיר, ותוך זמן קצר היינו עשרה ישראלים בתוך מיניבוס ממוזג, נוחים וזמינים מאוד לחטיפה, נוסעים ברחובות ומקשיבים להסבריו של נימש, מדריך התיירים שלנו.
נימש הוא עובד זר מסרי לנקה, והנתון הראשון שהוא נתן לנו על קטאר הוא שיש בה 2 מיליון תושבים, 20 אחוזים בלבד מתוכם הם קטארים. היתר - יותר ממיליון וחצי בני אדם - הינם עובדים זרים: רובם אסיאתיים ממדינות כמו נפאל והפיליפינים, ומיעוטם אירופאים ואמריקאים המועסקים בחברות הגז. האחרונים מתיישבים בדוחה עם משפחותיהם, שולחים את ילדיהם לבתי ספר אמריקאים ולמעשה מקיימים בתוך העיר קהילה מערבית לכל דבר - ומטשטשים את הנוכחות הבלונדינית וחשופת הכתפיים שלנו, עד כדי שהיא הופכת לבלתי מורגשת כלל.
מה יש לראות בקטאר? לא כל כך הרבה. זו לא מדינה לתיירים; רוב שטחה הוא מדבר לא מיושב, והעיר המרכזית, דוחה, נבנתה בשלושים השנה האחרונות, מאז קיבלה האמירות את עצמאותה מהמנדט הבריטי בתחילת שנות השבעים. הכל חדש, מטופח, נקי ויוקרתי – מאחרון השיכונים ועד הקניונים המפוארים. נימש לקח אותנו לעיר הספורט, שעתידה אולי לארח את משחקי גביע העולם בכדורגל 2022 (אם יתגשם חלומם של הקטארים); הוא הראה לנו את האי המלאכותי שבונים בדוחה, שמטרתו להוכיח את דובאי ולהראות שקטאר עשירה יותר, ולקח אותנו לשוק המקומי, שהזכיר לי את שדרות ממילא בירושלים או את מתחם סי-אנד-סאן בצפון תל אביב.
כולנו התאהבנו בדוחה, אין איך לסכם את הסיפור הזה אחרת. איך אפשר שלא לאהוב מקום מתוקתק, שופע ומאובזר, ובמיוחד כשזוכים להתארח בו במלון בחינם? אז נכון שאין להם שם בחירות דמוקרטיות, ונכון שיש להם עוד לאן להתפתח בכל הנושא הזה של זכויות האישה. אבל לא הייתי מחליפה את 24 השעות שביליתי בקטאר בלילה ברומא או בפריז בעד שום הון שבעולם, והייתי ממליצה לכם לעשות כל מה שאתם יכולים כדי להחמיץ קונקשן בשדה התעופה של דוחה. חפשו את עובד החברה הקנייתי, והגידו לו שאתם יודעים שישראלים יכולים להיכנס לעיר. מובטחת לכם יממה בגן עדן.