האלטרנטיבה לאילת וטורקיה? עקבה מאיימת להפוך ללהיט התיירותי של הקיץ
רגע לפני תחילת הטיסות הסדירות מישראל לעקבה, נסע כתב G לשכנה הירדנית שעלולה להפך לסיוט הגדול של אילת. המסקנה: החששות של הישראלים מופרכים; החששות של עסקני התיירות של ישראל מוצדקים. יומן מסע
אנחנו לגמרי לבד במעבר הגבול על-שם רבין באילת, בדרך לעקבה. משלמים 98 שקל כדי לצאת מישראל. בצד הירדני זה רק אנחנו. קבוצת תיירים גרמנים שהגיעה לפנינו ישבה בצל של חנות המזכרות בעוד המדריך שלהם מטפל בדרכונים. אנחנו, שאין מי שיטפל בנו, עוברים מחלון לחלון, פה מגישים את הדרכון, שם מחתימים אותו, בשלישי מקבלים אותו חזרה. כל הסיפור לקח לא יותר מרבע שעה, ואנחנו בירדן.
זה משהו כמו 6 דקות נסיעה במונית ממסוף הגבול למרכז העיר עקבה. המחיר: 4 דינרים (דינר שווה בין 5 ל-6 שקלים, תלוי בחלפן). למוחמד, נהג המונית, יש מכשיר עם מספר ישראלי והוא מציע לנו את שירותיו. קח אותנו לכפר הירח הבדואי ((Bedouin Moon Village, אני מבקש ממנו. זה המלון שבחיפושיי ברשת נראה לי הכי נחמד. אחלה מלון, אומר מוחמד, אבל הוא משהו כמו 20 קילומטר מחוץ לעיר, לכיוון הגבול עם סעודיה. אז תוריד אותנו במרכז, אנחנו מבקשים, ותמליץ לנו איפה כדאי לאכול כי אנחנו שני ישראלים רעבים לאללה. מוחמד ממליץ על מסעדת שאמי במרכז העיר, אבל מזהיר: זו לא מסעדה של תיירים, שם אוכלים רק מקומיים. איפה זה? ברחוב ראג'אדאן במרכז העיר, ליד מסעדת עלי באבא. ואגב - אין מי שלא יודע איפה מסעדת עלי באבא, מהמסעדות הוותיקות והמוכרות בעיר. אם אתם רוצים לקבוע עם מישהו בעקבה, ליד עלי באבא זה יופי של נקודת ציון.
מוחמד מוריד אותנו במרכז, ליד עלי באבא. איך שאני יורד מהמונית אני כבר מרגיש בבית. עקבה, עיר ערבית כמו שאנחנו מכירים; תערובת חיננית, צפופה ורועשת של עכו, נצרת, חיפה ויפו. הכול נורא מוכר, אבל גם חדש וזר. קל להתאהב. אנחנו מוצאים בלי בעיה את מסעדת שאמי - מאורת חומוס קטנה וצפופה השוכנת בצמוד לעוד כמה מאורות חומוס קטנות וצפופות - ומזמינים את כל מה שיש בתפריט: חומוס, פול, מסבחה, פלאפל, חמוצים, פיתות וקפה לקינוח. טעים וזול, אבל לא הרבה יותר טעים וזול מרוב מאורות החומוס שאכלנו בהן, ולא הפסקנו לאכול חומוס. הידעתם? ערבים טובים בחומוס.
בחומוס אני גם מוצא תשובה לשאלה שתמיד הטרידה אותי: איך אוכלת אישה עם בורקה? היא פשוט משחילה את הפיתה מתחת לבורקה. לבי יוצא אל הנשים המדוכאות האלה, ואל תגידו לי שהן מגשימות את עצמן או שלמות עם עצמן. בורקה שחורה בחום הזה זו התעללות לשמה.
תחנה שנייה: דאון טאון עקבה
מובלים על-ידי ריח הקפה בבטן מלאה אנחנו הולכים על רחוב המלך חוסיין - הרחוב המרכזי של דאון טאון עקבה, לאורך החוף, ומחפשים מלון. מחפשים זה תיאור קצת מוגזם, למעשה אנחנו נכנסים למלון הראשון שאנחנו רואים, מלון סטאר, שהדבר היחיד שאפשר לומר לטובתו הוא שהוא ממש, אבל ממש, באמצע העיר. אנחנו משלמים 15 דינרים לאדם, אני בודק את הטלוויזיה - קולטים ערוץ 2. גם הסלולרי קולט עדיין את הרשתות הישראליות. אנחנו שמים את התיקים, מחליפים לכפכפים ויורדים לים, קונים כוס מיץ קר ברבע דינר ויושבים לשתות אותו בצל.
על החוף לא רואים את מחזות העירום שאנחנו רגילים אליהם בחופים שלנו. כולם נורא לבושים, גם אלה שבמים. החוף מלא באנשים ובהתרחשויות, אבל הכול די רגוע. אנחנו מעבירים איזה חצי שעה בחיפוש חינני אחר הטוריסט אינפורמיישן, כשכל אחד שולח אותנו למקום אחר, ובסוף מוצאים אותו ברחוב אל-טוניסיה, שני מטרים מהמקום שבו הורידה אותנו המונית. אם אתם בעיר, זו צריכה להיות התחנה הראשונה. מחלקים שם מפות וחומרים, ועונים על כל השאלות בחביבות.
עכשיו, כשיש לנו מפה ומלון, אנחנו מרגישים ממש רגועים לצאת ולסרוק את העיר. השעה שעת צהריים מוקדמת אבל מתחיל להיות די חם. אנחנו בשוק במרכז העיר. יש פה המון דברים שאתם לא צריכים, כמו שמיכות קטיפה ענקיות עם הדפסים של נמרים ומבחר מטורלל לחלוטין של קנקני קפה ותה ומזכרות תיירים. אבל מה, כיף. בעיקר כי אנחנו נישאים, כמו בסרטים המצוירים, על-גבי גלי הריח של קפה משובח. הקפה הוא זה שמוביל אותנו ממקום למקום, ובכל מקום כמעט אנחנו עוצרים לקטנה. המחיר בין רבע דינר לדינר וחצי, תלוי במיקום ובמצב הרוח של המוכר. אבל הוא תמיד חזק וטעים. הידעתם? ערבים טובים בקפה.
בכלל, חזק הריח בדאון טאון עקבה, וטוב. מלבד ריח הקפה, יש ברחובות המון דוכני בושם קטנים שהמוכרים בהם מכינים את התערובת על המקום, מאפיות עם ריח עז של פיתות טריות, מסעדות דגים, חנויות טבק, ומעל הכול ריח התפוחים הממסטל שעולה ממיליון נרגילות המעושנות בבת אחת. אולי מפני שאין הרבה מה לראות במרכז העיר - צריך להודות שלא מדובר באיזו יצירת מופת ארכיטקטונית, מדובר יותר בגיבוב בלתי אפשרי, גם אם חינני, של חנויות, מסעדות ודוכנים. וגם הבחורות, כאמור, מכוסות עד למאוד - וחוש השמיעה גם הוא מאותגר, בעיקר על-ידי צפירות מכוניות וקריאות מואזין. כל אלה מותירים את הבכורה לחוש הריח. ממש אפשר לראות ולמשש את הריחות.
ובכל פינה, כמובן, מתנוסס דיוקנו של המלך עבדאללה במגוון מטורף של פוזות - במדים, על אזרחי, עם שפם, על סוס, מחייך, משקיף אל האופק, רכוב על סוס, עוטה גלבייה. לאן שלא תפנה את מבטך תיתקל בו.
חבורת ילדים חמודים עם טייפ קטן ועם דרבוקה נצמדת אלינו. מאיפה אתם, הם שואלים - טורקיש? גריק? יו מוסלם? אנחנו מאיסראיל, אני אומר, והם מלווים אותנו כברת דרך לא קצרה בשירה ובמחיאות כפיים, חלקם מבקשים לגעת לי בשיער; אני לא מת על זה, אבל מה לא עושים בשביל להתחבב על השכנים. אחרי כמה זמן זה מתחיל קצת להימאס. יאללה יא שאבאב, אני אומר להם, רוח מן הון.
אפילו לחומוס יש כאן אופי
תחנה שלישית: מזח הדייגים
בצלו של דגל הענק הרחובות צרובי שמש; כורעים תחת עומס החום אנחנו נעים מצל לצל בכיוון דרום, עד שאנחנו מגיעים אל הדגל הענק של ירדן, זה שניתן לראות אותו גם מאילת. צ'מעו - זה חתיכת דבר ענקי ומרשים. תורן של 137 מטרים הנושא בתואר "תורן הדגל הבלתי נתמך הגדול בעולם" עומד במרכז כיכר ענקית ובראשו דגל בגודל 20 על 40 מטרים. הוא נע ברוח כמו להבה אימתנית וקדמונית, אבל הדבר הכי מרשים זה הסאונד שהוא עושה כשהוא מתנופף ברוח המדברית. לפני כמה זמן ראיתי בטלוויזיה איזה אילתי שהחליט להראות לירדנים מה זה, ותקע איזה דגלון על פיסטין מול הגבול. זה היה עלוב גם בזמן אמת, ובטח עכשיו כשאני עומד מתחת לדבר העצום הזה - אנדרטה למרד הערבי הגדול של 1916 נגד האימפריה העותומאנית. שמחתי לגלות שעל בסיס הדגל ציירו צעירים גרפיטי: לב עם חץ. מישהו פה אוהב מישהי, אני אומר לעצמי ומחייך.
במזח ליד הכיכר יורדת חבורה של תיירים הודים מאחת מהסירות עם רצפת הזכוכית המשייטות במפרץ. מאיפה אתם, שואל מפעיל הסירה. איסראיל, אנחנו אומרים. וולקאם, הוא עונה. אנחנו ממשיכים להדרים על קו החוף. בצמוד לדגל יש מזח דייגים קטן ונחמד. הדייגים מברכים אותנו באהלן וסהלן ואנחנו עונים להם. הם מזמינים אותנו לקפה, אבל בחום הזה אנחנו צריכים בירה. למזלנו, בקצה הדרומי של מזח הדייגים נמצאת ה"מיני האוס", ספינה בת 3 קומות שהוסבה לבר-מסעדה. אנחנו עולים לקומה השלישית. רוח נעימה מפזרת את החום ובירה קרה מצננת את הנשמה. יש גם אוכל ופירות ים טריים (יחד איתנו עלה לסירה דייג עם סחורה שהוציא מהים), אבל אנחנו עוד מפוצצים מהחומוס.
בירה, עוד בירה ועוד אחת. מהקומה השלישית של המיני האוס יש נוף פנורמי של כמעט כל קו החוף של עקבה. ספינות תיירים בעיצוב ויקינגי עוברות מולנו על רקע מכליות נפט ענקיות. מראה משעשע, כמו פרודיה על סרטי פיראטים. מכאן, אילת נראית כמו ניו יורק, על מלונותיה הגבוהים ובנייניה הצפופים. עקבה הרבה יותר נמוכה, קטנה ואינטימית. בצפונה, נראה שהיא רוצה להיות קצת כמו אילת. שם נבנים לא מעט מלונות גבוהים וצפופים - זה גם החלק המכוער והיותר משעמם של העיר. הצד הדרומי, לכיוון הגבול עם סעודיה, נראה הרבה יותר רגוע.
מלצר מבנגלדש ניגש אלינו. אתם מישראל, הוא שואל. אייווה, אנחנו עונים, והוא מספר שהוא מאוד אוהב את ישראל, שם יש הרבה מאני-מאני. הוא היה רוצה לעבוד אצלנו, "אבל אם אנסה ללכת לשם", הוא אומר, ובמקום להשלים את המשפט עושה תנועה של רובה.
4 גברים בשולחן לידינו מעשנים נרגילה ושותים תה. שיחה מתחילה להתפתח, לאף אחד מאיתנו לא משנה שאנחנו ישראלים, ששניים מהם סעודים, אחד ירדני ואחד מאבו-דאבי. מתחת לשמש הזאת נמס הלאום.
תחנה רביעית: טאלא-ביי
הסיוט הגדול של אילת קצת יותר משעתיים מענגות מאוד עוברות עלינו במיני האוס עד ששיא החום עובר ואפשר להמשיך להסתובב. אנחנו בדרכנו לטאלא-ביי, אחד מהפרויקטים המדירים שינה, ובצדק, מפרנסי התיירות של אילת. מדובר במפלצת של ממש, רק כמה קילומטרים מהגבול עם סעודיה, 14 קילומטרים דרומה ממרכז העיר, המשתרעת על שטח של 2.7 מיליון קמ"ר: למעלה מ-1,300 חדרי מלון, רצועת חוף פרטית מרהיבה - ואני לא נותן מחמאות כאלה בקלות - של שני קילומטרים, מעגני יאכטות, מסעדות, ברים, אזורי קניות, מה שאתם רוצים - בהשקעה של 11 מיליארד דולר. זה מסוג הדברים שלעולם לא יוכלו לקום בישראל. לא רק בשל העובדה הפשוטה שאין לנו מספיק מקום (רצועת החוף של עקבה גדולה פי שלושה מזו של אילת, והקרקע זולה הרבה יותר), אלא גם מפני שאצלנו הדברים קצת יותר מסובכים - לטוב ולרע. פה המלך פשוט נתן הוראה, וזה הכול. אצלנו יש ביורוקרטיה, ועדות, התנגדויות ציבוריות.
אנחנו עושים שם סיור. זה ענק. המקום שקט, מפואר, נקי ומצוחצח ובטוח בעצמו. זה לא בדיוק הטעם שלי, כל זה, אני חייב להודות, אבל אין ספק שהכול עשוי בטוב טעם. בנייה נמוכה, רגועה. לא תראו פה את המפלצות המכוערות, האלימות וחסרות האופי של אילת. אנחנו מסתובבים בשקט הזה ותוהים איך זה ייראה אם באמת יבואו לכאן הישראלים. איציק! אני יכול לשמוע אותם בדמיוני, קלוט, קלוט ת'יאכטה!
אנחנו מתיישבים בסוזנה, בר קטן וחמוד שעוצב במטרה להיראות עתיק, שותים שתיים-שלוש בירות קרות ואוכלים סלט שרימפס נהדר. הברמן שמו מוחמד, אבל כולם קוראים לו מואי. בחור נחמד. אתם צריכים לבוא הנה בלילה, הוא אומר לנו, שמח פה. יאכטה גדולה נכנסת למזח, מורידה קבוצה גדולה של צוללנים שנראים מרוצים לאללה. חלקם נכנסים לבירה, אין כמו בירה אחרי צלילה.
אין הרבה בחורות בבקיני
תחנה חמישית: גן הנסיכה
רגע של תרבות בספרייה אנחנו יוצאים החוצה מטאלא-ביי במטרה לתפוס מונית צפונה, חזרה העירה, אבל במקום זה אנחנו מוצאים את עצמנו על אוטובוס מקומי בדרך לגבול עם סעודיה. באוטובוס (1 דינר) כולם מעשנים, כולל הנהג. שיחה מתפתחת. הנהג, כמו כולם, קולט מיד שאנחנו ישראלים. הוא מציע לנו מיץ מנגו מהסטוק הפרטי שלו. 5 קילומטרים מהמלונות עד הגבול הסעודי. יש שם נמל מסחרי שמכליות נפט עצומות עוגנות בו ומהצד השני מפעל ענק, אבל ענק, של Kemapco, תאגיד הכימיקלים והפוספטים הירדני. אני אמנם ירוק בנשמתי, אבל אין הרבה דברים שמעוררים אותי - באופן כמעט מיני - כמו מפעלים גדולים ומכליות ענק. זה פשוט כל-כך יפה.
אנחנו מגיעים לגבול, והנהג עוצר, מחכה לנוסעים שיבואו. אנחנו יורדים ומעשנים יחד. זה אף פעם לא היה החלום שלי, סיגריה על גבול סעודיה-ירדן, אבל עכשיו, כשזה קורה באופן כמעט אגבי, זה מרגיש כמו הגשמת חלום, ואין כמו להגשים חלום שלא ידעת שהיה לך. להגשים חלום שהיה לך? את זה כל אחד יכול.
אנחנו חוזרים העירה. כשאנחנו יורדים מהאוטובוס במרכז העיר אני מרגיש פתאום בבירור שזהו, אני אוהב את עקבה. יש בה משהו, בעיר הזאת. היא מבולגנת ומכוערת וקטנה ושטוחה, אבל היא תוססת ומצחיקה ומלאת חיים ויש לה אופי, אופי טוב כזה. אופי שלאילת בחיים לא יהיה.
אני לא אוהב את המילה אותנטית, זו מילה מתנשאת. מה זה בכלל אותנטי? בעקבה, לצד החומוס, יש גם מקדונלדס ופיצה האט. אתה יכול למצוא שם הכול, וכולם מדברים בסלולרי ונוסעים במכוניות. המילה "אותנטית", אין לה הרבה משמעות, חוששני. אילת, ואני אוהב להיות בה מדי פעם, תמיד רוצה להיות מה שהיא לא. אתה מרגיש שהיא עיר שלא מרוצה מעצמה. בעקבה - ואני יודע שאני לא יודע עליה כלום, אבל תאמינו לי שחוש לערים יש לי - אתה לא מקבל את ההרגשה הזו. יש בה סוג של ביטחון עצמי שאני אוהב. ואני גם אוהב ערבים. בחיי. אני חש בנוח בחברתם. הרבה יותר מאשר בחברת פינים, למשל, או אמריקאים.
אנחנו מתיישבים לשתות את הקפה המי יודע כמה היום, לידו איזה מאפה מתוק עד למאוד שהביאו מהאני עלי, בית המאפה למתוקים הידוע בעיר (צמוד למסעדת עלי באבא, אי-אפשר לפספס). השמש מתחילה לשקוע מאחורי ההרים והמעלות מתחילות לרדת קצת לרווחת כולנו.
חשבנו ללכת קצת לנוח, לאגור כוחות ולהתאושש מכל הקפאין והאלכוהול שצרכנו, אבל פתאום קורה דבר נהדר. איך שיורד החושך, העיר, שהיתה תוססת עד עכשיו, מקבלת פתאום מנת אנרגיה מטורפת לגמרי. רוח נעימה נושבת וכולם יוצאים לרחוב כאיש אחד. חנויות נפתחות, בשוק מוציאים גושי בשר ענקיים, והעיר מתמלאת בחיים חדשים. זה מראה שכיף לראות. אז אנחנו מזמינים צ'אי ויוצאים לעוד סיבוב.
מהרבה בחינות עקבה היא כמו פראג או אמסטרדם. בהתחלה אתה מתבלבל ברחובות, מתהלך במעגלים ולא יודע איפה אתה, אבל אחרי פחות מחצי יום אתה קולט שהכול בעצם נורא קטן ואינטימי. מרכז העיר הוא מקום די פצפון בעצם, ומהר מאוד אתה מרגיש בבית.
מאחורי שוק הבשר אנחנו רואים גן משחקים ענק על-שם הנסיכה סלמה, ונכנסים אליו. ילדים משחקים, נשים בבורקות מנדנדות עוללים על נדנדות, אנשים קושרים איתי שיחות, מציעים לי גרעינים שחורים, שמחים לשמוע שאני מאיסראיל. החשש שהיה לי בבוקר, מלגלות מאיפה אני, נראה פתאום דבילי למדי, מה גם שהוא חסר סיכוי. בכל פעם שאני יוצא מהארץ אני מבין עד כמה אני נראה ישראלי. אני נזכר שחברה טובה חזרה לפני כמה ימים מלונדון וסיפרה לי כמה לא נעים הרגישה להיות שם ישראלית. בעקבה אין את זה. בעקבה אתה מרגיש בבית.
באמצע גן הנסיכה סלמה הפתעה: ספרייה ציבורית, והיא מלאה לגמרי בנערות צעירות. אני עומד בחוץ ומתפעל. זו גם הפעם היחידה שניגשים אליי שוטרים. טוב, גבר שמציץ לתוך ספרייה של נערות זה באמת קצת מוזר. הם ניגשים בחביבות, לוחצים את ידי. מאיפה אתה, הם שואלים. טוריסט, אני אומר, מישראל, והם מחייכים ולוחצים את ידי. קבוצת ילדים ניגשת אליי, מצביעה על השיער שלי. אינתה מג'נון, הם שואלים. מג'נון א-כתיר, אני עונה.
תחנה שישית: קפה אל פידרוס
שש-בש וסרט מצרי אנחנו עוזבים את הגן ונקלעים אל קפה אל-פירדוס, ממש ממול, בצמוד לשוק הבשר. זה קפה כמו בסרטים הערבים: כיסאות פלסטיק מסודרים כמו בקולנוע מול מסך ענק שמקרין סרט מצרי, והמון גברים מעשנים נרגילות, שותים קפה ומשחקים קפה ושש-בש. תפדל, ניגש אלינו מלצר, שבו בבקשה. אנחנו מתיישבים ומזמינים צ'אי. אתם מישראל נכון, הוא שואל - שיניו שחורות ורקובות אבל עיניו טובות וצחוק רוקד בהן. כן, אנחנו עונים. ישראלים בסדר גמור, הוא עונה בעברית, ומסביר שלאח שלו יש מונית בטאבה.
האווירה באל פירדוס יותר מטובה, וריח השישא ממסטל למדי. מלצרים מתרוצצים אנה ואנה, בידיהם מחתות שאוחזות גחלים לוחשות ומגשים עמוסים כוסות תה. לומר על התה שהוא מתוק זה כמו לומר על השמש שהיא חמימה. שלוק אחד ממנו - ולשונך נדבקת לחכך באופן מיידי. מישהו מעביר ערוץ, ועכשיו אנחנו רואים משחק של ברצלונה בליגה הספרדית. למותר לציין את מי אוהדים כאן. זו הקבוצה של כל העולם. כשאנחנו יוצאים השעה כבר תשע וחצי, והעיר מפוצצת אנרגיות. שוק הבשר הומה, כך גם שוק הדגים ושוק הירקות והפירות. על החוף בוערות מדורות וצעירים דופקים על דרבוקות ושרים, ילדים משחקים כדורגל בחושך. פקקי תנועה מפוצצים את רחוב המלך חוסיין, וקול הצפירות מחריש את קריאת המואזין ואת צעקות הרוכלים - הכול בלירה! למרות הבלגן, העיר נקייה למשעי, כל הזמן עוברים פועלי ניקיון ואוספים פסולת.
תחנה שביעית: עקבה גייט-וויי
הומה גם אחרי חצות עוד מעט עשר וחצי, ואנחנו ניגשים לבדוק את Aqaba Gateway, ממתחמי הבילוי הידועים של העיר. מדובר במין קניון לא גדול מעבר לכיכר איילה (Ayla), מהכיכרות הידועות בעיר, עשוי בטוב טעם בעיצוב ונציאני - תעלות וכאלה - ובתוכו לא מעט מסעדות, ברים ואפילו דיסקוטק אחד. אנחנו מתיישבים ב-Rover's Return, פאב אנגלי שכזה. הרבה סוגי בירות, הרבה מסכים גדולים שמקרינים כדורגל. הרבה תיירים. דיוויד בואי ברמקולים. המקום הזה יכול היה להיות ממוקם בכל עיר בעולם כמעט, ואני אומר את זה לזכותו ולגנותו באותה הנשימה. אני, על כל פנים, תמיד מרגיש בבית על כיסא של בר.
מהחלונות הגדולים של הפאב, שנמצא בקומה העליונה של הגייט-וויי אפשר לראות את אילת. גדולה. מוארת. האורות של אילת יכולים היו להזכיר לי את האורות של פיראוס, אבל אף פעם לא הייתי בפיראוס.
הרובר'ז מלא תיירים, אבל שיחות של ממש לא נקשרו שם. אנחנו גומרים את הבירה, בודקים את הברים האחרים במתחם, שנראים די אותו הדבר, אבל עם הרבה פחות אנשים. השעה עוד מעט חצות, והדיסקוטק - שמוזיקה מחורבנת למדי בוקעת ממנו - עדיין ריק. אנחנו מואסים במתחם הזה ויוצאים ממנו. אין בו שום דבר רע, אבל אנחנו רוצים להיות בעיר.
בחוץ, על אף שחצות, אפילו לא מתחיל להירגע. משפחות שלמות, על ילדיהן וטפן, יושבות במקדונלדס, ילדים משחקים במגרשים, כל החנויות עדיין פתוחות - בגדים ותבלינים וחשמל וצעצועים, וכל המזללות כמובן.
אז אין ברירה, ואנחנו יורדים על שווארמה בדינר וחצי. במחיר הזה אתה לא יכול למצוא שום דבר לאכול בארץ. השווארמה, אגב, סבירה ביותר; אכלתי טובות יותר, אכלתי גרועות יותר. בדרך אנחנו עוצרים לעוד קפה אחרון.
כשאנחנו משתרכים בחזרה למלון, השעה כבר הרבה אחרי אחת, אבל שום דבר לא עושה סימנים של רגיעה. חלק מהחנויות אכן סגרו, אבל הרחובות די עמוסים. אנחנו שוקעים בשינה.
אחת מהמפלצות המכוערות, האלימות וחסרות האופי של אילת
תחנה שמינית: החופים הדרומיים
ליהנות מכל העולמות שבע וחצי בבוקר, יקיצה טבעית בנוסח דאון טאון עקבה. בוקה ומבולקה של צפירות וקריאות מואזין וצרחות רוכלים ושריקות ומה לא. השמש כבר קמה מזמן. חם בחוץ. אנחנו גוררים את עצמנו לרחוב, מתיישבים במקום הראשון שאנחנו רואים, מזמינים קפה וארוחת בוקר של אלופים - חומוס, פול, מסבחה, פלאפל, חמוצים. כל זה ב-3 דינרים.
למקום הזה אין שם, והוא ממוקם בסמטה שאין עליה שלט, כך שקשה להסביר איך להגיע לשם, אבל בכל מקרה - זה הפול הכי טוב שאכלתי בחיים שלי. המסבחה מהאגדות, החמוצים - למות בשבילם. החומוס מטמטם. הקפה מעורר והתה מתוק כמו החיים שלנו כרגע.
אנחנו עושים סיבוב קטן לעיר המוסלמית העתיקה. שעמום אמיתי. אם אתם בסביבה, אל תטרחו. אחר כך אנחנו עולים על מונית ונוסעים לחופים הדרומיים, לBedouin Moon Village-. אם אתם נוסעים לעקבה לחופשה, ולא, כמוני, לעבודה, הרי שזה המקום שאני ממליץ עליו בחום. בצמוד אליו יש עוד מלון בשם דארנה (Darna), שעליו אני ממליץ באותו חום ממש. קצת מחוץ לעיר, חופים יפים, חדרים נאים ביותר ומרפסת גדולה שמשקיפה לים. כך אפשר ליהנות מכל העולמות, השלווה של החופים והמהומה של העיר.
אנחנו שוכרים שנורקלים (5 דינרים) ונכנסים לים. הריף בצד הדרומי עדיין לא הרוס כמו זה באילת, וזה מקום פשוט מעולה לצלילה ולשנורקלים. המון דגים. על החוף יש, מן הסתם, ריכוז גבוה יותר של תיירים ותיירות בבגדי ים, אבל גם פה יש לא מעט נשים בבורקות וגברים שלבושים יותר מדי. בכל מקרה, זה החלק המועדף עליי בעקבה. אל תצפו למשהו סטייל סיני, זה הרבה יותר צפוף ומאויש, אבל זה בוודאי יותר סיני מאילת. מחיר לאדם בחדר זוגי, אגב, נע סביב 30 דולר. נראה אתכם מוצאים משהו כזה באילת.
תחנה תשיעית: במספרה של עלי
הסכין נצמדת לגרוני הזמן שלנו בעקבה עומד להסתיים, אבל אני יודע שהביקור שלי לא יהיה שלם לפני שאתגלח. אנחנו חוזרים למרכז העיר, וליד שוק הבשר, מול גן הנסיכה סלמה, אני נכנס למספרה של עלי, מתיישב על הכיסא ומקבל את אחד הגילוחים המשובחים שקיבלתי. כן, אני מותח את הצוואר שלי לאחור ונותן לצעיר ערבי - שהרגע הודיתי בפניו שאני יהודי מישראל - להעביר עליו סכין. ואין לי שום בעיה עם זה.
ידיים טובות יש לעלי. אני קם מהכיסא צעיר ב-10 שנים, לפחות מבחוץ, ומשאיר לו דינר טיפ (הגילוח עלה 3 דינרים). יש לנו עוד קצת זמן עד שנצא לגבול, ואנחנו רוכשים קצת פיצ'פקעס הביתה - מגנט למקרר עם תמונה של המלך, קפה, בקלאוות, שטויות מהסוג הזה.
את הארוחה האחרונה שלנו בעקבה אנחנו אוכלים בעלי באבא. זו אולי מסעדה לתיירים, אבל מה - טעים לאללה. אכלנו שנקליש, שזה מין סלט של גבינת עזים עם עשבים ועגבניות, סלט טורקי - עגבנייה, שום ופלפל חריף (שורף שזה משהו), צלעות כבש מעולות ומנה של מבחר דגים - שרימפס, קלמארי ופילה. הכול היה מעולה, חוץ מהדגים, הנפילה הקולינרית היחידה שלנו. אנחנו שותים בירות ומים, והכול יחד עולה 30 דינרים. בהאני עלי, צמוד ממש, אנחנו מקנחים במתוקים מהאגדות ולוקחים מונית לגבול.
גם ביציאה אנחנו היחידים במסוף. הכול עובר מהר וחלק. ואז אילת. ואז הביתה.
תחנה אחרונה: חוזרים לישראל
אז מה היה לנו? לסיכום - כל החששות של ישראלים לגבי עקבה מופרכים לגמרי. כל החששות של עסקני התיירות של ישראל מעקבה מוצדקים לגמרי. בוודאי כשיתחילו הטיסות הסדירות והדילים. אני לא יודע עד כמה היא תקסום לתיירי הכול כלול ולישראלי הערבופוב המצוי, גם ההבדלים במחיר אינם ממש משמעותיים אחרי הכול; לא מדובר בחצי מחיר.
לעקבה יש הרבה יותר מה להציע: יותר חופים, יותר טבע (פטרה, ואדי רם, ג'רש, כל המקומות שאליהם לא הגעתי מפאת חוסר זמן). היא יותר אורגינל, היא יותר זולה, אם כי לא בטירוף, ומצד שני מושקעים בה הרבה יותר כספים (נבנים בה פארק שעשועים ענק ושלל אטרקציות נוספות), היא הרבה פחות צפופה, יש לה ולתושביה הרבה יותר מוטיבציה. ומעל הכול, היא מציעה משהו שאילת לא יכולה להציע, פשוט כי אין לה, עד כמה שהיא חביבה: קוראים לזה אופי.
