שש פעמים טיפסתי על הר הקילימנג'רו וארבע פעמים טיפסתי על הר מרו - שני הרים המרוחקים רק 70 קילומטרים זה מזה בקו אווירי, כמו אחים בלתי נפרדים - ובכל פעם אני מתרגש מחדש. ראשיהם כמעט תמיד בעננים: האח הגדול מתרומם לגובה 5,896 מטרים, והוא הגבוה בהרי אפריקה, בעוד אחיו הקטן מביט עליו מגובה 4,566 מטרים בלבד, מקום עשירי בתחרות הגבוהים באפריקה.
בטנזניה שניהם הכי גבוהים, זקופים מעל המישורים האינסופיים של צפון טנזניה, אציליים ומלכותיים. כמו בכל משפחה, לכל אח האופי שלו. הקילימנג'רו (Kilimanjaro) הגדול עומד זקוף וגאה, דומה שאינו צריך להתאמץ ולהדגיש את תכונותיו הטובות - הרי כולם מגיעים בשבילו. הוא הגבוה ביבשת, ואת ראשו מעטרים קרחוני-עד, גם אם אלה מצויים בתהליך מתמיד של המסה חסרת מעצורים. הר מרו (Meru), כדרכם של הקטנים יותר, צריך להתאמץ יותר, ואף מגייס שחקני חיזוק בדמותם של בעלי חיים רבים יותר, טבע פראי יותר ויער גשם מפתיע. כמו בניסיון נואש ואחרון לצעוק לעולם "גם אני כאן", חושף הר מרו את לועו הגעשי והמרשים לכל מי שהתאמץ והגיע לפסגתו.
למרות שהוא נמוך מאחיו הגדול, הרי שהמסלול שלו לפסגה הרבה יותר יפה ולא פחות מאתגר, והוא נחשב גם להכנה טובה לטיפוס על הקילימנג'רו. למרו שתי פסגות - פסגת סוציאליסט (4,566 מטרים) ופסגת מרו הקטן (3,820 מטרים).
הליכה בטבע בתולי
הר מרו מהווה חלק משמורת ארושה ונחשב להר געש חרוטי פעיל, אם כי באלפי השנים האחרונות לא נרשמה שם התפרצות דרמטית. ההתפרצות האחרונה התרחשה ב-1910, אבל היא הייתה קטנה ולא משמעותית. בנוסף, הר מרו מהווה בית גידול ליונקים גדולים. בכל ארבעת מסעותיי לפסגתו תמיד פגשתי בעדרים של בעלי חיים ובחיות גדולות במרחק פסיעות ממני, תוך כדי הליכה בטבע בתולי.
הקילימנג'רו, לעומתו, מתרומם לגובה 4,600 מטרים מעל הרמה שבה הוא ממוקם, ובסך הכול מגיע לגובה 5,896 מטרים (Uhuru peak). להר שלושה מוקדי התפרצות רדומים: קיבו במרכז, שמעליו נמצאת הפסגה, מוונזי (5,149 מטרים) במזרח ושירה במערב. בניגוד להר מרו, אין תיעוד גיאולוגי לגבי זמן התפרצותו האחרון.
המשותף לשניהם הוא השילוב של מיקומם סמוך לקו המשווה וגובהם הרב. המשמעות היא שכל עלייה של 1,000 מטרים בממוצע מביאה לידי ביטוי חגורת נוף שונה לחלוטין: החגורה הראשונה, מדרונות ההר, היא החגורה שהושפעה בצורה הדרמטית ביותר על-ידי בני האדם. בעוד בני שבט הצ'גה (Chagga) יושבים למרגלות הר הקילימנג'רו, הרי שמרגלות הר מרו הן נחלתם של בני שבט מרו (Meru). בחגורה זו ניתן לפגוש את הכפרים של בני השבטים. זוהי חגורה של חקלאות אינטנסיבית, והגידולים העיקריים שלה הם תה, קפה ובננות.
החגורה השנייה היא של יער גשם משווני, המאכלס מינים רבים של צומח אנדמי ובעלי חיים רבים. ימי ההליכה בחגורה זו בשני ההרים זורקים את המטיילים הרחק והחוצה מאפריקה. זוהי אפריקה המשוונית, אפריקה של הסוואנות. ובכל זאת, אנו נתקלים ביער גשם צפוף עם כל-כך הרבה ירוק וכל-כך הרבה מים. מי הפשרת השלגים ומי הגשמים מתנקזים מטה ומאפשרים לתצורת נוף ייחודית זו להתקיים במקום לא צפוי. חגורת הנוף הבאה היא של אדמת בור (Moorland) בעלת נוף הרבה יותר פתוח, שגם בה מופיעה צמחייה ייחודית ואנדמית. בחגורה זו אנחנו פוגשים במיני לובליה ענקיים וצמחים שממדיהם וצורתם מרמזים שהגיעו מעולם אחר.
החגורה השלישית היא החגורה המדברית הקפואה, שם כמעט ולא צומח כלום. הדבר בא לידי ביטוי הרבה יותר בהר הקילימנג'רו. חגורה זו אף נחשבת בעיני רבים למרשימה ביותר. זהו מדבר קפוא על קו המשווה עם סלעים מרשימים ופסגה שכמעט תמיד נראית בעין.
כאן אני תמיד חש כמה אני קטן. ההר מכניס אותי לפרופורציה ומזכיר לי כמה אנחנו זמניים וכמה הזמן שלנו זניח בהשוואה להרי הענק הללו. המקום הזה גורם לי להתכנס פנימה, לעשות חשבון נפש ולגלות את הצניעות מחדש.
החגורה האחרונה בלעדית להר הקילימנג'רו והיא חגורת קרחוני העד, שארית לתקופת הקרח האחרונה, שהסתיימה רק לפני עשרת אלפים שנים. למרבה הצער, החגורה הזו הולכת ומצטמקת עקב שינויי האקלים הגלובליים.
בליווי צמוד של ג'ירפות
הטיול בצפון טנזניה החל הפעם בארבעה ימי טיפוס על הר מרו. את היום הראשון עשינו בתוך יער גשם מקסים, בליווי צמוד של עדרי זברות וג'ירפות המתנשאות לגובה של חמישה מטרים. חמש שעות הליכה איטית ומתונה, שהתחלנו בגובה 1,500 מטרים, וסיימנו בבקתת מיריאקמבה, בגובה 2,514 מטרים.
בבקתה היינו מעטים. סביבנו, במספרים מנצחים, התרוצץ ערב רב של בעלי חיים, שצפו בנו ממרחק ביטחון. הכול ירוק ויפה, וכשהעננים התפזרו, הבטנו נפעמים בקילימנג'רו. הוא מצדו הביט בנו באדישות מופגנת, רגיל לתשואות ולחששות המקננים בלבם של המטפסים. הלילה היה שקט וצונן ובבוקר מזג האוויר בישר על כסות עננים ועל טפטוף קל. שמחתי במזג האוויר. כשמדובר בקו המשווה, תמיד עדיף ללכת בגשם, משום שהשמש המשוונית מכה ללא רחם. זה נכון במיוחד בגובה של 2,500 עד 3,500 מטרים, רצועה שבה עדיין לא כל-כך קר, השמש יודעת להיות לא ידידותית. אנחנו בדרכנו אל בקתת האוכף, מחנה מספר 2, הממוקם בגובה 3,570 מטרים. אמנם המרחק רק חצי מזה של יום ההליכה הראשון, אבל ההליכה במסלול הרבה יותר תלול, וגם הגובה מאט את הקצב. ביום הזה גם חגורת יער הגשם הסתיימה באופן דרמטי.
לפני הצהריים הגענו אל הבקתה. לאחר מנוחה קצרה, שינסנו מותניים ועשינו דרכנו לעבר פסגתו של מרו הקטן. לאחר שעה וחצי של הליכה, 250 מטרים אנכית מעלינו, הגענו אל יעדנו. העננים שוב הסתלקו, ומתחתינו השתרעו אדמות בני שבט מרו, ומרחוק יותר המישורים האינסופיים. נשמנו את אוויר הפסגות וירדנו בחזרה למחנה, לארוחת ערב ולשינה קצרה בטרם נתחיל אחרי חצות את הטיפוס לעבר פסגתו האמיתית של הר מרו, 1,000 מטרים מעלינו.
הזריחה שייכת למתמידים
יום הפסגה, או נכון יותר ליל הפסגה, החל במטחי רוחות ובגשם אינסופי. חיכינו מעט בבקתה, אך הגשם לא פסק. הבנו שאם לא נצא עכשיו, למרות הגשם, נפספס את ההזדמנות, ולכן התחלנו במסע רטוב וקר לעבר הפסגה.
יחד איתנו יצאה קבוצה של מטפסים מגרמניה. התחלנו לצעוד יחד בחשיכה מוחלטת לאור פנסים, ומהר מאוד הבנו שכדאי לכבות אותם ולתת לעינינו להתרגל לחושך. לאחר שעת הליכה, החליטו הגרמנים לחזור. הרטיבות והקור עשו את שלהם. חברי המשלחת שעמדתי בראשה הביטו בי כמו שואלים מתי תורנו להסתובב ולחזור לבקתה היבשה ולשקי השינה החמימים. זה היה הרגע שבו הייתי חייב להפעיל מהר את שיקול דעתי ואת סמכותי המקצועית, כדי לא לתת לרוחם ליפול.
חייכתי אליהם ואמרתי: "כמה טוב שנשארנו רק אנחנו. ההר והפסגה יהיו שייכים הבוקר עם הזריחה רק לנו, לאלה שמתמידים, שמעיזים, שחולמים - שלא מפחדים מקצת גשם". הרגשת הביטחון האישי שלי עשתה את שלה וכולם המשיכו במרץ מעלה-מעלה.
הגשם והרטיבות האטו את הקצב וחייבו זהירות. אור ראשון ושחר חדש עמדו להפציע מהמזרח, ואנחנו עדיין במרחק של שעה מהפסגה. הבוקר היה קר, והעננים עטפו אותנו מכל עבר, אבל כנראה שגם הם כבר חסו עלינו והפסיקו להמטיר גשם. מאמץ אחרון, ואנחנו על פסגת הר מרו, בגובה 4,566 מטרים, לבד. סביבנו שקט מוחלט, הרוח יצאה להפסקה ואת מקומה תפסו כמה קרני שמש. על פניהם של חברי הקבוצה מרוחים חיוכים מאוזן לאוזן. הרגע הזה היה כל-כך מתוק. הגרמנים בטח עוד לא התעוררו, צחקנו.
ככה זה באפריקה
מחוזקים ומעודדים מהצלחתנו בהר מרו ומאוקלמים קצת יותר לגובה, אנחנו עומדים לנו בשער מצ'מה. זהו שער הכניסה המערבי אל שמורת הקילימנג'רו, בגובה 1,800 מטרים. חברי הקבוצה נרגשים, מותחים את גופם, משחררים קצת לחץ. אנחנו מתחילים לצעוד ביער גשם אל המחנה הראשון, מחנה מצ'מה, הנמצא בגובה 3,000 מטרים. בחרתי במסלול ללא בקתות. נישן באוהלים. קצת פחות נוח, אבל לדעתי זו הדרך היפה והמתגמלת ביותר.
את הדרך עשינו במזג אוויר מושלם, בעננות קלה שמגינה מהשמש ובתוך יער גשם צפוף. קופי קולובוס התבוננו בנו מצמרות העצים ומחופת היער, מלווים אותנו גם בקולותיהם. לאחר חמש שעות הליכה מסתיים לו קו יער הגשם כמעט באופן פתאומי. זהו הסימן שאוטוטו אנחנו כבר במחנה מצ'מה. הגענו למחנה. האוהלים היו כבר מוכנים לקראתנו, עבודה טובה של הסבלים. אחרי ארוחת הערב ביקשתי מחברי הקבוצה לצאת מהאוהלים. מגובה 3,000 מטרים ועם התפזרות העננים בערב, פסגתו של ההר נמצאת במרחק נגיעה. המחזה מרהיב. הלב מתרחב.
את בוקרו של היום השני התחלנו במרץ. פנינו אל מחנה שירה, 800 מטרים אנכית מעלינו. קצב ההליכה היה סביר כי היינו מאוקלמים מהטיפוס על הר מרו.
מתחתינו סביב ניתן להבחין בבירור ביער הגשם שבו עברנו רק אתמול. עמודי עשן נישאים באופק, בני שבט הצ'גה שורפים את האשפה. ככה זה באפריקה. עדיין מדינת עולם שלישי. אנחנו עוברים דרך נוף פתוח ואדמות בור. ממערב נפרס מישור שירה. אחרי ארבע שעות הליכה, אנחנו מגיעים למחנה. גם אחרי ההתאקלמות בהר מרו ניתן להרגיש את השפעות הגובה. עייפות קלה, קצת פחות תיאבון, אבל מאושרים בשל הזכות שניתנה לנו להגיע לכאן.
בוקר טוב, אפריקה
למחרת בבוקר קמנו מאוחר מהרגיל - אין צורך לקפל מחנה ולנוע הלאה. יום מנוחה. אחרי התארגנות איטית, יוצאים לטיול קצר. חלק מתהליך ההתאקלמות: מטפסים גבוה, חוזרים ללון נמוך. מסביב כבר אין ירוק, רק סלעים חשופים ואדירים וקרחונים בוהקים. הבהרתי לחברי הקבוצה שמי שרוצה, יכול להישאר ולנוח במחנה. כולם בחרו לצאת לטיול. אחר הצהריים חזרנו להמשך המנוחה, לספר הקריאה ולתה החם.
בוקרו של היום החמישי. אנחנו בדרך למחנה "קרחון החץ", הממוקם 200 מטרים מעלינו - הליכה של כשלוש שעות בנוף מדברי קשה, מנוכר ויפה. המחנה נמצא מתחת לקיר אדיר ותלול שנקרא "הקיר" או "המחסום" המערבי. עוד מעט נטפס אותו.
בינתיים אני מזכיר לחברי המשלחת לנוח ושוב לנוח, לאכול ולשתות הרבה. המתח ניכר היטב בפניהם. שנת לילה קצרה מאוד לפנינו. בשעה 23:30 אנחנו כבר מתארגנים. קר מאוד בחוץ. אני בודק לכולם את הציוד, עוזר למי שצריך וממשיך לעודד. לגימות אחרונות מתה חם וקצת עוגיות מתוקות, וזהו, קדימה-צעד, לילה ארוך לפנינו. אנחנו בדרכנו אל הפסגה הגבוהה באפריקה. מרבית המטפסים לא מגיעים למחנה קרחון החץ. הרוב מגיעים לפסגה דרך המסלול המזרחי, המכונה בפי המקומיים "מסלול הקוקה-קולה", רמז לקלות היחסית של מסלול זה. לא אנחנו. אנחנו באנו להתחבר אל הטבע ואל ההר בכל עוצמתו ואנחנו מוצאים את עצמנו מטפסים על הקיר המערבי לבד.
חלק מהמטפסים מבקשים להאט את הקצב. בחור צעיר אחד אומר לי שזה היום הקשה בחייו. אני מחייך ומעודד. הכול זמני. למעלה תתוגמל כמו שצריך. העלייה תלולה ומפרכת, הקור לא מאפשר מנוחה ארוכה. אני קוצב מנוחות קצרות להסדיר את הנשימה וללגום מעט תה חם מהתרמוסים. לאחר כמה שעות אנחנו מגיעים אל החלק השטוח של ההר.
אנחנו כמעט בפסגה. עדיין חשוך בחוץ, אבל אנחנו כבר מצטלמים במקביל ללובנם המבהיק של הקרחונים, ממש נוגעים ונשענים עליהם. עוד 200 מטרים אנכיים, הרבה יותר מתונים. השמש מפציעה. אנחנו צועדים לעבר הפסגה לכיוון מזרח. מתחתינו שמיכה עבה של עננים, והשמיים נצבעים בצהוב, בכתום, בכחול, בורוד ובסגול. הרמוניה של צבעים. מאמץ אחרון, ואנחנו הקבוצה הראשונה שמגיעה הבוקר אל הפסגה. אני רואה את ההתרגשות אצל האנשים. חלקם לא מתביישים ואפילו בוכים. יותר גברים מנשים. האם הרגעים המתוקים האלה מזכירים לנו הגברים משהו מימים עברו? אני לא שואל. נותן להם להתחבר, להתפרק. שהינו על הפסגה כמעט שעה. מצטלמים, ושוב מצטלמים. זרם של מטפסים מגיע מכיוון מזרח. טוב שהגענו מוקדם, והיינו הראשונים בבוקרו של יום זה שזכו לראות את אפריקה מתעוררת.
* ד"ר חזי שקד הוא מדריך טיולים באפריקה מטעם חברת הטיולים "עולם אחר"
