האסוציאציה הראשונה שמתקשרת אצל הישראלים לבולגריה, לפחות בשנים האחרונות, היא קזינו. בורגס, ורנה, אורן חזן – הכל חלק מאותה חבילה. למעשה, אני מוכן להמר ביחס של 1:3, שלא העליתם על דעתכם שהמדינה הבלקנית ולשעבר הקומוניסטית מציעה גם אפשרות לטיול ג'יפים אקסטרימי למחצה, בלב נופים מסעירים ויפהפיים.
האמת? אם לא הייתי נשלח במסגרת העבודה לסיור העיתונאים של חברת MEDRAFT, ספק רב אם הייתי מעלה על דעתי להתגלגל לבולגריה, ודאי לא למסע כזה. מה לי ולטיולי שטח, מה לי ולראפטינג ואומגה, מה לי ולביקור בכפרים שתושביהם לא שמעו מעולם על וויי פיי? מה הפלא שהצטוותתי לג'יפ עם עוד שלוש בחורות. אני אוהב אתכן ג'יפ 4.
המשלחת הישראלית כללה 16 איש, כולל המדריכים, והתפרסה על פני 5 ג'יפים (קבוצות סטנדרטיות מונות 16-24 איש). הנהיגה רצויה ומתקבלת בברכה, אבל בהחלט לא חובה למי שחושש או סתם מעדיף להתבונן מהצד. הטיול נמשך לכיוון דרום מערב ועובר סמוך (הכל יחסי) לגבולות עם מקדוניה ויוון. קבוצות יגמעו בין 1,000 ל–1,200 קילומטר בטיול של שבוע, אנחנו עשינו כ-800 קילומטר בשלושה ימים וחצי. קורס מזורז ואינטנסיבי.
היום הראשון
אחרי לילה בסופיה, יצאנו לדרך אל עבר רכס הרי הרילה, שהפסגה הגבוהה ביותר שלו מתנשאת לגובה של 2,925 מטר ומכונה בטורקית מוסלה, קרוב לאלוהים. הנסיעה עוברת ליד אגם איסקאר ובעמק סאמוקוב, הידוע ככר גידול לתפוחי אדמה איכותיים. חצינו את הרכס והגענו לעמק הסטרומה, שבו שוצף וגועש נהר הסטרומה.
בדרך עצרנו במקום ששייך לאחד מידידיו של פיטר, המדריך הבולגרי שלנו. מדובר במעין שוק פשפשים/מחסן/אוצר נוסטלגי לשנות החמישים, המציג שלל כלים ומכונות שהיו בשימוש (ייתכן וחלקם עדיין) בבולגריה של אז. אף אחד מהחפצים במקום לא עומד למכירה, ולדעתי מדובר בהחמצה מסחרית גדולה של בעל המקום, שהיה יכול לעשות כסף טוב מהתיירים הישראלים. ברכס הרילה שוכן מנזר הרילה, אותו מכנה פיטר "הלב של בולגריה". בתוך הכנסייה אסור לצלם, ושומר עצבני במיוחד מתנפל על כל מי שמעז לשלוף סלולרי או מצלמה, ודורש למחוק את התמונות במקום.
ובחזרה לנהר הסטרומה, שם הובטח לנו ראפטינג פעלתני. את ההדרכה מעביר "הג'ינג'י" – נחשו מי נתן לו את הכינוי ולמה – והיא מתובלת בכמה מילים בעברית ובהרבה הומור. לדברי הג'ינג'י, מידת הזרם היום היא בערך 4 מתוך 5, כאשר בחמש נכנסים רק המקצוענים. כלומר לא צחוק. השיט לתיירים אורך כשעתיים, אנחנו עשינו מסלול מקוצר של כארבעים דקות, שהיה אמור להימשך כשעה אם לא הזרם החזק במיוחד.
סיימנו את היום בעיירת הסקי באנסקו למרגלות רכס הפירין ובארוחה חגיגית במסעדת תיירים לצלילי להקה חביבה שהצליחה להלהיב בעיקר את הקהל המבוגר יותר.
היום השני
מעט אחרי היציאה מבאנסקו עצרנו לבקר בעוד נקודה ידידותית של פיטר - בית הארחה של שתי באבות בולגריות, שם עברנו טקס חתונה מקומי כמיטב המסורת, וצרכנו אוכל ושתייה מעשה ידיהן. אני ממליץ בחום להימנע מהראקיה, משקה אלכוהולי לא טעים במיוחד. האירוע אצל הבאבות היה פולקלורי ומשעשע, והשתיים נותנות שואו שהיה מעביר אותן לפחות שלב אחד בתכנית כישרונות, אבל זה הרגיש מעט ארוך. מאוחר יותר הוסבר לנו שלרוב הטקס קצר יותר, אבל כשהמארחות הבינו שאנחנו עיתונאים הן התעקשו לתת לנו את כל הרפרטואר.
ומכאן – לעניין שלשמו התכנסנו: ירידה לשטח עם הג'יפים. נסענו בדרך שפרץ הצבא הבולגרי ומשמשת היום מטיילים ויערנים. הנהיגה בג'יפ מורכבת ויכולה להיות מלחיצה לפרקים עבור מי שלא רגיל, אבל לי היא הייתה אתגרית ומהנה במיוחד. ואני חושד שכך גם לשותפותיי לרכב.
אחרי נהיגת השטח נסענו לגוצ'ה דלצ'ה, בירת גידול הטבק של בולגריה, ובדרך נתקלנו בזוג מבוגר שעובד בשדה, ולא הבין מה רוצים ממנו 15 זרים חמושים במצלמות. אנשים עובדים בחקלאות – אטרקציה תיירותית.
מכאן המשכנו למקום שמכונה "הגטו של הצוענים", כך גם ע"י הבולגרים וגם ע"י הצוענים עצמם. מין כפר עני שמזכיר את הודו עם ילדים פושטי יד שרודפים אחרי הרכב. גלעד המדריך הזהיר שלא להתפתות ולעצור כי זה יכול להיות מסוכן.
משם עברנו לרכס הרודופי, בעל תוואי הררי עגול יותר וידידותי יותר לנהגים, להבדיל מהרילה ומהפירין המחודדים, ועצרנו בכפר דולן, שבנוי ועוסק באבן ציפחה, אבן שבעבר היו בונים ממנה את הבתים, וכיום משמשת בעיקר לעיצוב. גם כאן נתקלנו בעובדי ועובדות כפיים מקומיים.
אחרי דולן התניידנו לאגם דוספאט, אגם מלאכותי ענק שמשמש בית גידול לדגי פורל. בכלל, פורל הוא בערך הדג הלאומי של בולגריה ומופיע כמעט בכל תפריט. קשה להתעלם מכך שלכל אורך הדרך אנחנו נתקלים בעזים ובפרות מקומיות, חלקן מסתובבות חופשי, חלקן בליווי רועה. הן אלה שאחראיות על הגבינה הבולגרית. אם כי כל גבינה שאוכלים בבולגריה היא גבינה בולגרית, לא?
היום מסתיים בהגעה לעיירת המעיינות החמים דווין ,שנקראת כך על שמו של כדורסלן מכבי ת"א דווין סמית', שהיה כוכב גדול כאן בתחילת שנות האלפיים (סתם, לא).
היום השלישי
בפעם הראשונה והיחידה במסע הזה, התחלנו את היום בטיול רגלי, בהליכה של כשעה וחצי לאורך נחל דווין, שכללה מעבר על פני גשרי עץ מעל הנחל וסלפי על רקע המפלים. בכניסה למקום יש שלט המסביר על חמשת סוגי הנחשים בהם אפשר להיתקל במהלך הטיול. סך הכל מרגיע, הרי היו יכולים להיות שישה.
מסתבר שהיום הזה נפל על חג בולגרי, וכך בדרכנו מנחל דווין נתקלנו בפסטיבל סנט ג'ורג' המקומי, ובטקס הכולל קטעי שירה, ריקוד והקראת טקסטים מפי נערה צעירה. ממש כמו בטקסים ישראלים. משם המשכנו לעיירה טריגראד שמשקיפה על עמק מרהיב ביופיו, ולביתה של גברת דאתלינה, שם עברנו סדנת בישול ביתי ולמדנו להכין שושקי-ביורק, סוג של פשטידת פלפלים וגבינה.
כשבטננו מלאה המשכנו לעבר "לוע השטן", מערה ענקית שלפי האגדה מספר לא קטן של אנשים קיפחו בה את חייהם, כשניסו להבין לאן הנחל הזורם בה מוליך. ספוילר: יצאנו בשלום. ואם נשארנו בחיים, הדבר המתבקש הוא לשים אותם שוב בסכנה, ולעשות אומגה מעל הקניון הסמוך ל"לוע השטן". כי למה לא להתגרות בו שוב. החלק המפחיד ביותר באומגה הוא הרגע שבו הרגליים עוזבות את הקרקע. אחר כך זו כבר חווייה חוץ גופית כיפית במיוחד.
את היום הזה סיימנו בפיקניק בשטח, כשבדרך עוד כפריים שנראים לקוחים אי שם מאמצע המאה הקודמת.
היום הרביעי
התחלנו את הדרך הארוכה חזרה לכיוון סופיה. אחד הג'יפים התקלקל על הבוקר, גם זה קורה בטיולים כאלה, ומכיוון שזה היום האחרון הוחלט לוותר על המתנה לרכב חלופי, ונוסעי הג'יפ על ציודם התפרסו בג'יפים האחרים. נקודת העצירה האחרונה שיקפה למעשה את כל הטיול: פיקניק ישראלי – שקשוקה, סלט, גבינות, נקניק וכיכר לחם – שנערך בצמוד לכנסיה קטנה שנמצאת על רכס ירוק ומשקיפה למטה אל אגם באטאק ומאחוריו אל פסגות מושלגות. לא היה יכול להיות סיום הולם מזה לטיול שהתעלה על הציפיות והצליח להפתיע.
מה עוד
האוכל: המטבח הבולגרי הכפרי לא מבריק במיוחד, אבל משביע. רוב הארוחות מורכבות מארבעת אבות המזון הבולגרים: תפוח אדמה, בצק, שמן ודבש. העליתי קילו וחצי בארבעת הימים האלה.
המוזיקה: שתי תחנות בולטות ברדיו: רדיו פוקוס ורדיו n-joy, המשלבות מוזיקה בלקנית ולהיטים בינלאומיים מוכרים. לא בכל מקום יש קליטה ובכלל עדיף להביא מוזיקה מהבית. אנחנו גילינו שהבלקן ביט בוקס משתלבים באופן מושלם בנסיעה.
השופינג: בולגריה מאוד זולה, בכל התחומים. לדוגמה: חצי ליטר של בירה מקומית עולה 10 שקלים (ואם כבר: הקאמניצה עדיפה על הזאגורקה).
הליווי: גלעד תלם, המדריך שהתלווה אלינו, הוא ידען מופלג בהיסטוריה, גאולוגיה, זואולוגיה ובוטניקה, תוצאה של לא מעט השתלמויות. מעשיר מאוד את החווייה בהסברים מאלפים ומתובלים בהומור וחלבה ישראלית.
הכותב היה אורח חברת MEDRAFT.