השעה הייתה כשמונה בערב כשרתמתי את המזחלת שלי כסוס פרא והשלג תחת רגליי הנעוצות בתוכו השמיע קול חריקה מתוק. דחפתי קדימה את עצמי והמזחלת החלה לנוע קדימה ומטה, אל תוך האפלה הפעורה לפני, צוברת תאוצה, הלב מגביר את הקצב, השלג מכה קלות על זגוגיות משקפי השמש אותם הרכבתי במיוחד לשם כך, הרוח שורקת בתוך הקסדה. הנה סוס העץ שלי ואני דוהרים מטה, וסיבוב שמאלה, וימינה, בספירלה היורדת שבעה קילומטר, מקצה ההר מטה אל העיירה היושבת למרגלותיו. שם גברים ונשים שיכורים מסתובבים ברחובות, חבוקים זה עם זה, שרים שירים בגרמנית שתויה מפזרים אדי שנאפס ובירה אל האוויר הקר, המרענן, והנקי של הרי העיירה הקטנה. הם כולם אחרי שעות סקי רבות נאמנים למסורת בה ידוע אתר נופש זה, ה-Apre Ski – אחרי הסקי. הכוונה היא לשתות כהוגן אחרי פעילות ספורטיבית מענגת בתוך ברים רבים המנגנים מוזיקת פופ אוסטרית איומה, כאשר בגדי הסקי מוחלפים בגופיות דקות ולחיים אדומות. החיים יפים בהרים האוסטרים המושלגים האלה.
אבל בינתיים מישהו חולף על פני כמעט במהירות האור, הוא עף אל תוך ערמת השלג, הוא צוהל צהלה מטורפת, אחריו נכנסת לשם גם אני ושנינו צוחקים צחוק המגיע מרחוק, הישר מהילדות שלנו. כשישבנו בתוך השלג הבטנו על הילדים בעלי הפנים המבוגרות החולפים מולנו, איש ואישה במזחלת, כולנו היינו הבזקים של אושר ילדי באותו לילה אוסטרי באישגל.
ילדות שנייה
אישגל היא עיירה קטנה במדינת טירול שבאוסטריה, השוכנת למרגלות אחד מהרי האלפים. העיירה קיימת מזה אלף שנה וכיום מתקיימת ברובה מענף התיירות, בעיקר בחודשי החורף כאשר באים לכאן לעשות סקי או סנובורד.
לא פחות מאתר הסקי שלה, אישגל ידועה מאד בזכות האפרה סקי - מה שהתחיל כמושג שמקורו בצרפת התפתח כאן להילולת שתייה בפאבים אליהם זורמים התיירים עוד במגפי הסקי שלהם, ומגיע לשיאו בפסטיבל מוזיקה המתקיים על ההר וחותם את עונת הסקי. כבר הופיעו כאן אמנים כמו בוב דילן, טינה טרנר, ביונסה, ריהאנה, מריה קארי ורבים אחרים.
אך לא ההופעות ולא האלכוהול (תוספת חשובה, במיוחד במזג האוויר הקר) ואפילו לא הסקי עצמו הם שהותירו אותי עם געגוע לעיירה הזעירה. גם לא המסעדות הנפלאות ממש, לא בית המלון המפנק (אחד מחברי לטיול קיבל חדר עם שתי אסלות ואני חוששת שבגלל זה לא ראינו אותו יותר מדי). זאת הייתה אותה תחושה שאפפה את כולנו - לא זכר הילדות, כי אם הילדות עצמה שחזרה לחיות בתוכנו לזמן מה, שכמו הועלתה באוב על ידי ההרים המושלגים, העצים העתיקים, הנחלים עם המים הקרים והטעימים שלהם. שימו אותי בטבע ואני אחיה לנצח.
אלו היו ארבעה ימי עונג שרק דבר אחד העכיר אותם - חופשת סקי אינה לעניים ואלמלא הייתי עיתונאית המוזמנת לכאן על ידי משרד התיירות של המקום, לא ברור מתי, אם בכלל הייתי מגיעה לפה.
ללעוס שלג ולרוות
מעולם לא עשיתי סקי קודם לכן ועל כן, קולגה נוספת ואני קיבלנו את המדריך מתן, ישראלי החי בברלין ועובד באישגל בעונת הסקי. מתן עוד חדש בתחום הוראת הגלישה ולכן מלמד ילדים קטנים בדרך כלל. ואכן, קבוצות של פעוטות שלא מזמן למדו ללכת, חולפים על פנינו כמו קבוצת אפרוחים קטנים. ילדי אירופה שנראה כי נולדו עם היכולת הזאת ואני מקנאה בהם, נופלת, גולשת אחורה, מאבדת את המקלות, מפתחת שרירי רגליים ומתייאשת מעת לעת, עוצרת להפסקה ולועסת את השלג הצחור כדרך להרוות את הצימאון. זה עלול להישמע לא טוב למי שבחיים לא עשה סקי, אבל בדיוק לשם כך קיים היום השני של האימון, כשבסופו גם הלא מוכשרים ביותר, כמוני, יצליחו לגלוש ואף לעשות פניות אלגנטיות יחסית בלי ליפול.
שלווה מושלמת
ולמרות זאת ויתרתי על היום השלישי של סקי אחריו לבטח הייתי גולשת לבד, מרגישה כאחת האדם, יחסית. בחרתי באפשרות אחרת שבאופייה שונה לחלוטין מסקי.
כי אמנם אישגל היא אתר סקי והבאים לכאן יש להם מטרה אחת או שתיים - לגלוש ולהשתכר אחר כך. אך מסלולי הסקי השונים, המתחלקים לצבעים, כל צבע מאפיין את הניסיון שיש לך, המסלולים האלה חוצים יערות ושדות שלג יפהפיים ואחרי יומיים בתוך ההמולה השקטה של אלפי הגולשים, של הסעודות עמוסות המאכלים והיין בערבים, רציתי להתרחק. מוקדם בבוקר של היום השלישי, מצוידים בבקבוקי שנאפס קטנים וסנדוויצ'ים, יצאנו לדרך קבוצה קטנה של ארבעה אנשים בראשה המדריך מריו וכלבתו הנאמנה בלה.
מריו נולד באישגל וכך גם אביו וסבו. הוא מדריך סקי, כמו רבים מתושבי המקום, אבל אוהב גם את ההליכה השקטה והלא קלה פיזית אותה אנחנו הולכים לעשות. הוא מחלק לנו את נעלי ההרים - מעין רשתות בעלות תערים על הסוליות שמתלבשות על הנעליים. התערים מונעים החלקה, ננעצים חזק בתוך הקרח המסתתר לעתים תחת השלג וכך מאפשרים הליכה בטוחה, מגושמת מעט תחילה, אך כזו אליה מתרגלים במהרה.
שעות הלכנו כמעט בלי לדבר. בלה התרוצצה הלוך חזור, תרה אחר עצמות של חיות היער. בתוך הנחל מצאנו קרניים אותן השיל צבי. מריו סיפר כי תושבי אישגל נוהגים לאסוף אותן ולמכור לפי הקילו. האוסטרים מקשטים אתן את קירות הבתים והמסעדות, או הופכים אותן לפמוטים או קולבים. אחר כך עצרנו ליד בקתה בשולי הדרך להפסקת צהריים ובזמן ששתינו ואכלנו בלה מצאה סוף סוף את העצם המיוחלת אותה לא עזבה עד סוף המסלול.
לא ראינו איש כמעט במהלך שעות ההליכה שלנו. ראינו סימנים של חיות, את טביעות רגלי הציפורים בתוך השלג ורק פעם אחת חצינו מסלול גלישה שגם הוא היה שקט. אחר כך התיישבנו ברכבל ובלה שהייתה עייפה לא פחות מאתנו שמטה את העצם באדישות ולא הביטה מטה לראות מה עולה בגורלה.
מה שקורה באפרה-אפרה-סקי
"אתם לא תאמינו איזה שירותים יש כאן. האסלה מסתובבת ומנקה את עצמה", חזרה אחת מחברות הטיול אל השולחן העגול והמפואר במסעדת שני כוכבי המישלן "Paznaunerstube" שבמלון טרופאנה רויאל. המלצרים בדיוק הגישו מנה עשויה נגיעות של משהו יקר.
"שווה בדיקה?", שאל מעריץ האסלות שבחבורה, מיד עזב את השולחן ונעלם.
יותר מעשר מנות אכלנו באותו הערב. לכל מנה הותאם יין משלה ולכן כוסות הקריסטל התחלפו ללא הרף והשכרות שלנו הלכה והתפשטה, אך לא הייתה כבדה אלא רחיפה בתוכנו כמו ערפל לילה.
את הלילה סיימנו במועדון אליו לקח אותנו מנכ"ל משרד התיירות של אישגל. קירותיו היו מקושטים בתצלומי גברים ערומים ורקדניות עם בגדים מינימליים רקדו על הבמות. המקום נראה מפוקפק ואחנו השתויים הלכנו לבדוק מה עניינים. ראינו חדרים ואנשים נכנסים יוצאים. "מה זה כאן", שאלנו את אחד הגברים הגובים תשלום "אלו חדרים פרטיים", הוא ענה, "כרגע הם תפוסים". בדרכנו החוצה ראינו איך אל אחד החדרים נכנסת אישה לבושה חוטיני בלבד אחרי אחד המבלים. חזרנו למלון ונרדמנו.
גופנו בביזנס וליבנו במחלקת התיירים
בשעות הספורות אחר כך כבר ישבנו במחלקת העסקים של אוסטריאן איירליינס. עבור כולנו זאת הייתה הפעם הראשונה (ואולי האחרונה) במחלקה בה מגישים שרימפס או ביף בורגניון, מציעים מגוון קינוחי גורמה, ובתום הארוחה מפנקים במגבות לחות וחמות וניגשים אליך לפני כל היושבים מאחוריך - המקום הטבעי שלך, במחלקת התיירים.
אבל כשהמטוס המריא משדה התעופה של וינה ואחרי שכולם נרדמו, אני חשבתי על בלה הכלבה המתרוצצת בתוך השלג, לוגמת ממי הנחל וקינאתי בה.
טיסות לאינסברוק, בירת טירול תוכלו למצוא במחירים של החל מ-380$ דרך חברת התעופה אוסטריאן איירליינס.
* הכותבת הייתה אורחת של משרד התיירות של אישגל ואוסטריאן איירליינס.