פרשת שחיתות חדשה מסעירה את קולומביה בשבועות האחרונים: ניקולס פטרו, חבר קונגרס במחוז אטלנטיקו הצפוני, נעצר בסוף השבוע ביחד עם אשתו בחשד להלבנת כספים ולקבלת טובות הנאה מקרטלי סמים. זה סיפור שחיתות כמעט שגרתי שעשוי היה להישאר בגבולות מקומוני ברנקייה אלמלא חבר הקונגרס החשוד היה בנו של נשיא קולומביה גוסטבו פטרו ואלמלא הכספים שקיבל שימשו, לכאורה, למימון קמפיין הבחירות של אביו (ללא ידיעתו).
> המדריך המלא למטייל בקולומביה
גוסטבו פטרו סומן בקולומביה (ובעולם) כהבטחה לעתיד אחר. בראש האג'נדה שלו עמדו מאבק בעוני ובאלימות הגואים במדינה. בנאום הניצחון שנשא בבוגוטה הכריז פטרו ש"אנחנו כותבים היום סיפור חדש לקולומביה, לאמריקה הלטינית ולעולם". פרשת השחיתות האחרונה, שמשרטטת נתיב של כספי דמים מהקרטלים אל ארמון הנשיאות, מלמדת שקולומביה אולי כותבת סיפור חדש, אבל עדיין לכודה בכריכה הישנה.
את הדואליות שבה חיה קולומביה מזה עשורים רבים אפשר לראות, באופן סמלי, גם ביחס הישראלי למדינה מבעד לשתיים מהיצירות הכי מצליחות שהיו כאן: סדרת הטלוויזיה "בשבילה גיבורים עפים" והסרט "לשחרר את שולי". מצד אחד, שתיהן התרחשו בקולומביה משום שהיא יעד מועדף על מטיילים ישראלים; מצד שני – שתיהן עסקו בישראלים חטופים.
זו קולומביה: מדינה אשר שמה נקשר אסוציאטיבית בפשע ובאלימות, במלחמות אזרחים ובמלחמות עבריינים (כמה מדינות שהמותג הכי ידוע שלהן הוא ברון סמים אתם מכירים?); ועם זאת, מדינה שכמעט כל מי שמבקר בה חוזר מאוהב. מוצ'ילרים ישראלים עדיין מגיעים לבית של יפתח במדיין ולחופי קרטחנה, אקס-מוצ'ילרים עדיין נזכרים בה בעיניים נוצצות. בצדק; קולומביה היא ארץ יפהפייה שמציעה לתיירים כמעט הכול: ערים וחופים (קולומביה נושקת גם לאוקיינוס האטלנטי וגם לאוקיינוס השקט), יערות גשם ומדבריות, היסטוריה ותרבות, סלסה ורגאטון, פרחים וקפה, מארקס ואסקובר, בוטרו ושאקירה. יש למה להתגעגע.
אבל קולומביה היא לא רק ארץ למוצ'ילרים. גם תיירים מבוגרים יותר, שמחפשים טיול בתנאים נוחים יותר מלינה בגסטהאוסים וחוויות עשירות יותר מעישון סמים קלים, ימצאו בקולומביה את מבוקשם: בוגוטה נבחרה לפני שנה לאחד מהמקומות הטובים בעולם על ידי מגזין "טיים"; מדיין עשתה זאת השנה. חכו שעורכי הרשימה יגלו את הקסם השקט של העיירה הנידחת-למחצה מומפוקס.
אזהרת מסע: הטיול בקולומביה עבור התייר הסמי-בורגני איננו פשוט כמו במדינות מערביות. אנגלית כמעט איננה שמישה; כרטיסי אשראי ואמצעי תשלום סלולריים לא תמיד רלוונטיים; הטיול ברחבי המדינה הגדולה מחייב טיסות פנימיות ולעתים גם נסיעות ארוכות – אבל אין רכבות והנהיגה איננה מומלצת; ולמרות שהערים בטוחות הרבה יותר משהיו בעבר הרי שעדיין צריך לנקוט זהירות רבה בכל מה שקשור לשמירה על חפצים, לשימוש במוניות ולבחירת שעות ואזורי שיטוט. ועם זאת, מי שמוכן למאמץ קל – יתוגמל בהתאם.
הנה שלוש תחנות שלא כדאי לפספס בקולומביה:
1. בוגוטה - Bogotá
למעלה מ-8 מיליון תושבים חיים בבוגוטה – עיר הבירה של קולומביה, הגדולה שבעריה ושער הכניסה המרכזי ליבשת כולה (שדה התעופה אל דוראדו הוא העמוס בדרום אמריקה). תיירים רבים נוהגים לראות בה לא יותר מתחנת מעבר בין מדינות ויבשות, אבל גם בימים בודדים שבין טיסה לבואנוס איירס, למדיין או לתל אביב כדאי לנצל את מה שיש לעיר להציע: למשל, מסלולי אופניים לרוב (700 קילומטרים של שבילים, וסיקלוביה מדי יום ראשון – אירוע שבמסגרתו נסגרים כבישים מרכזיים לתנועת אופניים בלבד עד שעות הצהריים) והיצע קולינרי משובח (לאונור אספינוזה ממסעדת "לאו" נבחרה השנה לשפית הטובה בעולם ברשימת "50 המסעדות הטובות בעולם" היוקרתית, וגם מסעדת "אל צ'אטו" המקומית נכנסה לדירוג). רק לא לשכוח דבר אחד לפני שיוצאים לדרך: בבוגוטה תמיד יכול לרדת גשם. לא משנה עד כמה בהירים השמיים – תמיד תיקחו אתכם מעיל (ומטרייה, אם תרצו) בתיק.
סיור עירוני: רובע הגרפיטי
עד לפני קצת יותר מעשר שנים ריסוס גרפיטי ברחובות בוגוטה היה פעולה מחתרתית ובלתי חוקית שנעשתה בסתר, כפי שמקובל ברוב העולם – ולפעמים גם פעולה מסוכנת ממש, כפי שמקובל בקולומביה. "היחס לגרפיטי היה דומה ליחס לקוקאין", נכתב ב"ניו יורק מגזין", "המשטרה רדפה אמני גרפיטי בעוצמה. יותר מדי בעוצמה". באוגוסט 2011 הסתיים מרדף כזה במותו של דייגו פיליפה בסרה, נער בן 16 שריסס את דמותו של פליקס החתול על קיר בעיר. המשטרה ניסתה לטייח את המקרה ולטעון שבסרה השתתף בשוד מזוין, אבל הוריו הובילו מחאה ציבורית ארוכה שבסיומה נעצרו שני קצינים.
זו הייתה נקודת המפנה שהובילה בפברואר 2013 את ראש העיר לפרסם תקנה שמעודדת ציורי גרפיטי ומגדירה את המקומות האסורים (אנדרטאות ומבני ציבור). באותה שנה נפרץ הסכר נפרץ סופית כשג'סטין ביבר, שהופיע בעיר, צייר גרפיטי כשהוא מוקף בשוטרים שמאבטחים אותו. קהילת הגרפיטי זעמה; מאות אמנים התייצבו למחרת באותו המקום (האסור) ועיטרו אותו ב-700 ציורים. גם מפקד המשטרה נאלץ לשנות כיוון: "(המשטרה) צריכה להתקדם ולראות בגרפיטי צורת ביטוי אמנותית. מישהו שמצייר גרפיטי רוצה לומר לנו משהו ועלינו להקשיב". מאז כבר אין כמעט אכיפה נגד אמני גרפיטי בבוגוטה. להיפך: הם זוכים לעידוד, למלגות ולהשתתפות מאורגנת במיזמים עירוניים ובפסטיבלים. אמנים מרחבי העולם מגיעים היום לעיר כדי להטביע בה את חותמם פשוטו כמשמעו. בוגוטה הפכה את הגרפיטי לחוקי – ואת עצמה לאחת מערי אמנות הרחוב היפות בעולם.
אפשר למצוא ציורי גרפיטי בכל פינה בבוגוטה (ובכל עיר בקולומביה), ובפרט בשכונת לה קנדלרייה ובאזור הדאונטאון, אבל מי שזקוק למנה מרוכזת של סטריט ארט ימצא אותה ב"רובע הגרפיטי" (distrito graffiti) שנמצא ברובע התעשייתי פואנטה ארנדה. עבודותיהם של יותר ממאה אמנים מקומיים ובינלאומיים מכסות קירות ענק לאורך שני בלוקים במגוון צבעוני ומסחרר. אפשר להיעזר באחד מהסיורים שמציעות סוכנויות מקומיות ולהעמיק גם בביוגרפיות ובסגנונות של האמנים, ואפשר פשוט לשוטט ברחובות שהן מעין מוזיאון פתוח. אם הקירות היו יכולים לדבר הם כנראה היו אומרים "תודה".
אתר אחד לבקר: מוזיאון בוטרו
פרננדו בוטרו הוא כנראה האמן הקולומביאני (ויש שיאמרו: הדרום-אמריקאי) המפורסם ביותר בעולם. קל לזהות את חותמו של בוטרו – הבוטריסמו – בעבודותיו הפזורות ברחבי העולם (לרבות במוזיאון ישראל בירושלים): דמויות אנושיות עבות בשר וחסרות פרופורציות. את דימויי הגוף האלו – שיש שתופסים כלעגניים, קריקטוריים וגרוטסקיים ויש שרואים אותם כחמודים, משעשעים ואפילו חושניים – השליך בוטרו בין השאר גם על דמויות מפורסמות כמו פבלו אסקובר, ישו והמונה ליזה; וגם, בתערוכה שזכתה לתהודה, על המתעללים והקורבנות בכלא אבו גרייב בעיראק.
בוטרו בן ה-91 חי היום בפריז אבל עדיין רואה בעצמו אמן קולומביאני. כשהחליט בסוף שנות ה-90 לתרום את אוסף האמנות המרשים שלו, שהיה מפוזר בין נכסיו ברחבי העולם, הוא בחר בקולומביה. מוזיאון בוטרו (museo botero, פתוח ללא תשלום), שמחזיק 123 עבודות של האמן עצמו ו-85 עבודות מהאוסף (של מונה, מאטיס, דאלי, שאגאל ואחרים), נחשב לאחד ממוזיאוני האמנות החשובים באמריקה הלטינית. גם במדיין, עיר הולדתו של בוטרו, אפשר למצוא עשרות מעבודותיו שנתרמו למוזיאון אנטיוקיה ולעיר.
במרחק עשר דקות הליכה ממוזיאון בוטרו נמצא מוזיאון הזהב (museo del oro) – מוזיאון היסטורי-ארכיאולוגי שמציג אלפי פריטים מהתקופה הפרה-קולומביאנית. המפורסם שבהם הוא רפסודת מואיסקה שנמצאה בעיירה פסקה ב-1969 ומתארת טקס שהזין את המיתוס המסעיר על עיר הזהב אל דוראדו. המוזיאון מספר את סיפורם של העמים הילידים שחיו בחבל הארץ לפני הכיבוש הספרדי ואת הטרנספורמציה שעשה הזהב מחומר פולחני בידי הקהילות המקומיות למתכת שהטריפה את חושיהם של הכובשים האירופיים.
מקום אחד לתצפת: מונסראט
הר מונסראט (Monserrate) חולש על בוגוטה ממזרח מגובה 3,152 מטרים מעל פני האדמה (העיר עצמה נמצאת בגובה ממוצע של 2,640 מטרים). הוא היה קדוש לבני המואיסקה והיום הוא קדוש לקופה הציבורית של בוגוטה כסמל עירוני וכאטרקציה תיירותית. אפשר להעפיל אליו באמצעות רכבל או פוניקולר (קרון כמו הכרמלית בחיפה) – או ברגל, במעלה מסלול שאורכו כ-2.5 קילומטרים ושפתוח רק בחלק משעות היום (לא מומלץ כלל לטפס מחוץ לשעות הפעילות המוגדרות משום שבשעות אלו המסלול איננו מאובטח על ידי המשטרה המקומית). בפסגה ממתינים לעולי הרגל מסעדה, דוכני אוכל ושוק מזכרות, ובעיקר: כנסייה מהמאה ה-17 ובה פסל ישו שזכה לכינוי "אל סניור קאידו" (האדון הנופל) – פסל שזכה לפופולריות כה רבה עד שהדיח מהכנסייה את פסלה של הבתולה אשר העניקה להר את שמו (וכן, זו אותה בתולה ממנזר מונטסראט בברצלונה). ההר מספק תצפית מרהיבה על דרום בוגוטה, מרכז העיר ואפילו צפונה, אם כי מזג האוויר הנוח להתערפל לא תמיד משתף פעולה. ואם מה שמפריע לכם זה לא שמיים סגריריים אלא שבילים פקוקי מבקרים אפשר גם לקפוץ לגבעה הסמוכה, גוואדלופ (Guadalupe) – שאפילו גבוהה יותר ממונסראט.
אתר אחד לבקר מחוץ לעיר: פארק צ'ינגזה
במרחק של כשעה וחצי נסיעה מזרחה מבוגוטה – נסיעה יפה שמתפתלת בכבישים הרריים – משתרע, על פני יותר מ-760 קמ"ר ירוקי-עד, הפארק הלאומי צ'ינגזה (chingaza). בפארק אפשר למצוא הרים, אגמים ולגונות שמאכלסים מאות זני צמחים (כולל שמונה סוגים שונים של טחב) ומגוון עשיר של בעלי חיים, רבים מהם אנדמיים: מדוב המשקפיים (הדוב היחיד שחי בחצי הכדור הדרומי) וקונדור האנדים ועד לכ-180 מיני ציפורים. הכניסה לפארק היא בתשלום של 42 אלף פזוס (כ-10 דולרים) וכמות המבקרים היומית מוגבלת מאוד – לא יותר מ-40 ביום – כך שמומלץ להזמין סיור מראש. גם התחבורה הציבורית למקום אינה פשוטה ולכן עדיף להגיע ברכב שכור או בסיור מאורגן.
דבר אחד לאכול: אחיאקו
חוץ מהפיין-דיינינג שהוזכר, כדאי מאוד להכיר את עושר הפירות הקולומביאני, ואפשר לעשות זאת באמצעות סיור טעימות בשוק פלוקמאו (PALOQUEMAO). זו הזדמנות להתוודע לפירות טרופיים לא מוכרים כמו השעונית הלשונה (Granadilla), אחותה הטרופית של הפסיפלורה המוכרת, שאותה נהוג לפצח באמצעות מכה קלה כנגד הגולגולת; המנגוסטין (Mangostino) שמכונה "מלכת הפירות" בזכות החיבה שנטתה לה המלכה ויקטוריה; הרמבוטן (Rambutan) השעיר; והבוען (Uchuva) המסתתר כמו מתנה באריזת עלים יבשים.
גם אוכל הרחוב הקולומביאני מציע מגוון מנות נהדרות וקלאסיקה אחת שלא כדאי להחמיץ: האחיאקו (Ajiaco), שנחשב בקולומביה לנכס תרבותי של ממש. הוא מבוסס על ציר עוף שמתבשל עם שלושה סוגים של תפוחי אדמה ועם עשב התיבול גוואסקאס (Guascas – גלינסוגה קטנת-פרחים בשמו העברי). המנה מוגשת עם קלח תירס מבושל על שיפוד, שמנת, אבוקדו, צלפים ולעתים גם אורז לבן – והכול, אם תרצו, מושלך לתוך הקדירה מחממת הכרס והלב. בישול ביתי לא יצליח לכם כנראה כמו במסעדת פועלים בבוגוטה, אבל הנה מתכון מהבלוג "המתכונים הקולומביאניים שלי".
2. מדיין - Medellín
עד לפני 30 שנה זו הייתה "העיר הכי מסוכנת בעולם". זה היה כינוי סנסציוני, אבל עמדו מאחוריו נתונים חד-משמעיים: ב-1991 עמד שיעור הרצח בעיר על 381 מקרים ל-100 אלף תושבים – השיעור הגבוה בעולם; כעבור שנתיים טיפסה הסטטיסטיקה ל-420 מקרים. אבל באותה שנה קרה עוד דבר, אירוע ששינה את פני העיר: פבלו אסקובר חוסל.
השינוי במדיין לא התרחש מיד. נדרשו לעיר כמה שנים כדי להתנתק מאחיזתו החונקת והרצחנית של אסקובר. אבל מאז 2004, תחת ראש העיר סרחיו פחרדו (היום מושל המחוז) ואסטרטגיית "האורבניזם הסוציאלי" שהוביל, נשטפה מדיין במיזמים – ארכיטקטוניים, תחבורתיים, חינוכיים, תרבותיים וחברתיים – שחיברו את שכונות העוני המבודדות אל מרכז העיר והשיבו בה רוח של חיות.
את מה שקרה מאז אי אפשר לתאר במילה פחות דרמטית מ"מהפך": מעיר ידועה לשמצה שתושביה היו חשופים לסכנת חיים יומיומית ושאף תייר שפוי לא העז להציב בה את כף רגלו היא הפכה לעיר יפהפייה וליעד תיירותי נחשק, ראויה שוב לכינוי "עיר האביב הנצחי". לפני עשר שנים היא זכתה בתואר העיר החדשנית ביותר בעולם של ה-Urban Land Institute (תל אביב, אגב, זכתה במקום השלישי). בשנה שעברה היא זינקה למקום השלישי בדירוג הערים הטובות ביותר בעולם של המגזין "טיים אאוט" – ולמקום הראשון בחיי הלילה. השנה, כאמור, היא סומנה במגזין "טיים" כאחד המקומות הכי טובים בעולם. האם צריך עדיין להסביר מדוע זו עיר ששווה ביקור?
סיור עירוני: בעקבות פבלו אסקובר
ההיסטוריה של קולומביה מעורבבת בזו של פבלו אסקובר כמו קוק זול, אבל מי שהיה בשנות ה-80 המלך של מדיין הוא היום דמות שנויה במחלוקת. רוב תושבי מדיין נרתעים מהזיהוי של העיר עם אסקובר (כך לטענת מדריך תיירים מקומי), ורק בודדים עדיין רואים בו רובין הוד שחילק כסף (מגואל בדם) לעניים. תיירים, לעומתם – וביתר שאת בעקבות הסדרה "נרקוס" – מתייחסים אליו כאל אייקון תרבותי מרתק, מבלי לחשוב תמיד על המשמעות שהייתה לו – לטוב ולרע – על תושבי העיר. קל יותר להשיג מזכרות של אסקובר במדיין (ובקולומביה) מאשר מזכרות של הסופר חתן הנובל גבריאל גרסיה מארקס, למשל, אבל אין זה אומר שצריך לנפנף בהן מול עיני התושבים. עבור מרבית הפאיסאס (תושבי מדיין) אסקובר איננו גיבור מעמד הפועלים.
סיור (עצמאי או מאורגן) בעקבות אסקובר יכול ללמד על משמעותו עבור העיר ועל חלקו בהפיכתה למסוכנת בעולם. מוקדים אפשריים לביקור: שכונת אסקובר (Barrio Pablo Escobar), אותה בנה עבור עניי העיר – אחד המקומות היחידים שבהם הוא עדיין נערץ ומופיע על ציורי קיר; שכונת לוס אוליבוס שבה נמצאים הבית שבו הסתתר אסקובר בימיו האחרונים והבית שעל גגו נהרג במהלך מרדף; פארק הזיכרון (Parque Conmemorativo Inflexión) שנמצא במקום שבו עמד בניין מונאקו אשר בו התגורר אסקובר (וכמעט חוסל על ידי קרטל קאלי) ומוקדש ל-46 קורבנות סכסוך הקרטלים ולאנשים האמיצים שעמדו מול ראשי הארגונים; ומוזיאון בית הזיכרון (Museo Casa de la Memoria) שמציג באמצעות צילומים, סרטונים, חפצים ויצירות אמנות את ההיסטוריה האלימה של מדיין ושל קולומביה (הכניסה חופשית). מעריצי "נרקוס" וסקרנים נחושים יכולים להרחיק מעט ממדיין ולבקר גם בלה קתדרל (la cathedral, כ-45 דקות נסיעה מהעיר), בית הסוהר שבנה אסקובר לעצמו, אשר משמש היום כמנזר בנדיקטיני; והסיינדה נאפולס (hacienda napoles, כשלוש שעות נסיעה), האחוזה המפוארת של אסקובר שהפכה לפארק שעשועים.
בשטח ההסיינדה שכן בעבר גם גן החיות הפרטי של אסקובר. לאחר מותו הועברו רוב בעלי החיים (בהם פילים, ג'ירפות ובנות יענה) לגני חיות, אבל העברת ארבעת ההיפופוטמים שהחזיק אסקובר התגלתה כמשימה מורכבת. תוך זמן קצר השתלט העדר – שגדל ל-16 פרטים – על אזור סמוך לנהר מגדלנה. מאז כבר מוערך מספר ההיפופוטמים בין 180 ל-215 – האוכלוסייה הגדולה בעולם מחוץ לאפריקה – והוא צפוי לגדול עד 400 בתוך שמונה שנים. גורלם של ההיפופוטמים, המכונים "היפופוטמי הקוקאין", נתון בדיון ציבורי בין פעילי זכויות בעלי חיים, אקולוגים ותושבים שסובלים מהפגיעה בדגה ומהתנגשויות אקראיות עם החיות העצומות (באפריל האחרון נהרג היפופוטם מפגיעת רכב, חודש לאחר מכן צץ אחר בשטח בית ספר). הממשלה הכריזה על ההיפופוטמים כמין פולש ובוחנת את האפשרות להעביר 70 מהם למקסיקו ולהודו בעלות משוערת של 3.5 מיליון דולר. בינתיים נדמה שכולם חסרי אונים. חוץ מההיפופוטמים.
מקום אחד לבקר: קומונה 13
כשמדיין הייתה העיר הכי מסוכנת בעולם, קומונה 13 (Comuna 13, הידועה – פחות – כסן חאבייר) הייתה כנראה השכונה הכי מסוכנת בעולם. מעשי רצח, תקריות ירי, חטיפות, מאות הרוגים מדי שנה; לא היה יום שבו לא קרה משהו בסמטאות הצפופות. "קבוצות של פושעים – מכנופיות רחוב דרך מורדים מהשמאל ועד ארגוני סחר בסמים – הפכו במשך שנים את האזור לביתם", נכתב באתר הארגון Insight Crime. התושבים היו לכודים "במרכזו של סנדביץ' נוראי" (כפי שאמר אחד ממנהיגי הקהילה) בין הצבא, המשטרה והמיליציות הפרה-צבאיות לבין המיליציות.
המשטרה והצבא, בשיתוף המיליציות הפרה-צבאיות (אם כי הדבר הוכחש), יצאו ל-17 מבצעים בשכונה. המשמעותי שבהם היה מבצע אוריון שנערך ב-16 באוקטובר 2002, זמן קצר לאחר היבחרו לנשיאות של אלווארו אוריבה – יליד מדיין, ראש העיר שלה לזמן קצרצר ומושל המחוז לשעבר. כוח של כ-1,500 חיילים (לצד אנשי המיליציות הפרה-צבאיות), בגיבוי טנקים, מסוקים ואש מקלעים וצלפים, פשט על הקומונה לפנות בוקר. על מניין הקורבנות והעצורים בתום שני ימי המבצע ניטש ויכוח, אבל לא על התוצאות: שלטון המיליציות בשכונה הסתיים.
בשנים שלאחר מכן החלה הממשלה להשקיע בשיקום הקומונה – מאמץ ששיאו היה בהקמת מערכת דרגנועים באורך מצטבר של 384 מטרים שנועדה לחבר את השכונה שעל הגבעה אל העיר. ההשקעה החזירה תשואה במהירות; היום קומונה 13 היא שכונה צבעונית ותוססת של גרפיטי (חלקו פוליטי) שזועק מכל קיר, מסעדות וחנויות, עד כדי כך שבסופי השבוע בקושי אפשר לעבור בסמטאות (ולכן מומלץ לבקר בה באמצע השבוע, ואפשר להיעזר בסיור מודרך). השכונה הכי מסוכנת במדיין הפכה לשכונה הכי מתוירת בעיר. המהפך הבלתי ייאמן הושלם.
מי שקומונה 13 כבר מתוירת מדי עבורו יכול לבקר במי שמתעתדת ללכת בעקבותיה: קומונה 3 (מנריקה) שבצפון העיר. "קונסטלציות" – פרויקט ציורי הקיר הגדול ביותר שנעשה במדיין – הביא לצביעת חזיתותיהם של יותר מ-500 בתים וליצירת 30 ציורים בשטח של כ-15 אלף מ"ר, בתקווה לעשות לשכונה הענייה את מה שהגרפיטי עשה לאחותה מהמערב.
אתר אחד לתצפת: המטרוקייבל
מדיין שוכנת בעמק יפה בין כרמים ושדות – עמק אבורה. רכבת מטרו (היחידה בקולומביה) מחברת בין רוב חלקי העיר, אבל השכונות (העניות) שעל מורדות ההרים נותרו מחוץ להישג קרונותיה. גם אוטובוסים מתקשים לטפס ברחובות הצרים והמפותלים של הקומונות, ובמשך שנים נאלצו תושביהן לעשות את דרכם מטה ומעלה, אל העיר וממנה, לאורך עשרות ומאות מדרגות – דבר שרק הגביר את הניתוק הפיזי והניכור החברתי של השכונות. המצב השתנה ב-2004 עם חניכת המטרוקייבל – מערכת קווי רכבל שמקושרת עם המטרו, אשר קיצרה צעידות ונסיעות שארכו שעות לכדי דקות ספורות (אם כי ההמתנה בתור עלולה להיות לעתים ארוכה מאוד). אבל חוץ מתחבורה נוחה, הגונדולות שמטפסות במעלה ההרים מספקות גם כמה מנקודות התצפית הטובות ביותר על מדיין. נסו למשל (במחיר שווה ערך לכ-70 סנט אמריקאיים) את הקווים העולים לסן חאבייר, לסנטו דומינגו או לפארק ארבי (בתוספת תשלום – כ-2.5 דולרים). אם זמנכם דוחק, אין צורך אפילו לצאת מהתחנה; אפשר לרדת מהקרונית, לצפות בעיר המשתרעת למרגלות הגבעות, לתקתק כמה תמונות ולתפוס את הקרונית הבאה למטה.
מקום אחד מחוץ לעיר: בין פניול לגואטפה
במרחק שעת נסיעה ממדיין נמצאת פניול (Peñol) – עיירה קטנה וצבעונית, ולא כביטוי: הבתים פשוט צבעוניים (כן, זה בהחלט טרנד קולומביאני). עוד חצי שעה של נסיעה מזרחה תביא אתכם לגואטפה (Guatapé) העוד-יותר-קטנה ועוד-יותר-צבעונית. בתווך בין השתיים נמצא סלע המחלוקת: "הסלע של גואטפה" (El Peñón de Guatapé) שהוא גם "האבן של פניול" (La Piedra or El Peñol) – הר בדד בגובה 2,137 מטרים שמספק תצפית מושלמת לנוף המרהיב של האזור. ההעפלה לאתר (שנמצא, למרבה הפלא, בבעלות פרטית) כרוכה בתשלום של כ-13 דולרים ובטיפוס על פני 708 מדרגות ממוספרות (כדי שתוכלו לדעת מתי זה סוף סוף עומד להסתיים). זה לא טיפוס למיטיבי לכת בלבד – בדרככם למעלה תוכלו לראות ילדים ומבוגרים – אך זו גם איננה משימה פשוטה למי שלא מורגל בגובה הקולומביאני, וכדאי להקדים כדי שלא לטפס תחת השמש חסרת הרחמים של מחוז אנטיוקיה.
המרחב הכפרי שבין העיירות וסביב אגם פניול נחשב לאזור שחביב במיוחד על עשירי קולומביה. רבים מהם מחזיקים בו בתי נופש או מתארחים במלונות שעל שפת האגם. שיט מודרך לאורך האגם יאפשר לכם לצפות בבתים שפזורים על גדותיו, בהם בתי הקיץ של המוזיקאים מאלומה וג'יי באלווין והכדורגלנים חמס רודריגז ודויד אוספינה – וגם נכסיו הנטושים של פבלו אסקובר: בר-מועדון, בית שרכש עבור בני משפחתו והסיינדה לה מנואלה – האחוזה שבה נפש ושנהרסה כשניסו להתנקש בחייו (הוא ניצל כשנמלט דרך מנהרה). בלב האגם אפשר לראות, מיתמר מתוך המים, צלב מתכת גדול שמסמל את מיקום הכנסייה באל פניול הישנה – העיירה שהועתקה ממקומה ב-1978 כדי לאפשר את הצפת האזור ובניית סכר שיספק מים למדיין.
דבר אחד לאכול: בנדחה פאייסה
זו אחת המנות המזוהות ביותר עם קולומביה; כל כך מזוהה עד שב-2005 ביקשה הממשלה להכריז עליה כמנה לאומית. ההצעה נפלה לאחר שרבים טענו שהבנדחה לא אופיינית לקולומביה כולה אלא בעיקר לאנטיוקיה (ולכן היא נקראת פאייסה, ככינויים של תושבי צפון-מערב המדינה. בנדחה היא פלטה). זו מנה דשנה שיש בה, פחות או יותר, הכול: מגוון סוגי בשר (חזיר, בקר – carne en polvo, צ'וריסו, צ'יצ'רון), ביצים (חביתת עין), דגנים וקטניות (אורז ושעועית), פירות וירקות (בננת פלנטיין מטוגנת ואבוקדו) ולחם (ארפה). נשמע יותר מדי? זה נכון. וזה גם טעים. הנה מתכון.
3. סנטה קרוז דה מומפוקס - Santa Cruz de Mompox
בדיחה מומפוקסיאנית מספרת על איש אחד שהגיע לגיהינום. בשעה שכולם סביבו בקושי הצליחו לנשום בתופת הבוערת, הוא נראה אדיש. "אתה לא סובל מהחום?", שאלו את האיש. "מה פתאום", ענה, "אני ממומפוקס".
בספרדית זה נשמע יותר טוב (אוקיי, לא באמת), אבל גם בעברית הרעיון ברור: במומפוקס חם. ולח. כמה חם ולח? הטמפרטורה נעה במשך היום בין 33 ל-38 מעלות, והלחות מקפידה שלא לצנוח מתחת ל-80 האחוזים, ואם אפשר לגרד את ה-100 – מה רע. במשך רוב השנה יש גם סיכוי טוב עד ודאי לגשם, שלא פעם צונח בהפתעה בערבו של יום לוהט. תענוג, לא?
אם לא די בכך, הרי שמומפוקס (המקומיים מבטאים, ולעתים גם כותבים, "מומפוס") היא גם מה שנהוג לכנות בעברית "חור". היא מרוחקת כחמש-שש שעות נסיעה (תלוי בתנועה) משדה התעופה הקרוב ביותר (קרטחנה) – וב"נסיעה" הכוונה היא לנסיעה ברכב פרטי (אין תחבורה ציבורית במסלול) בדרכים שנעות בין כבישים טובים מאוד לדרכים דו-נתיביות, משובשות וגדושות ברוכבי קטנועים הרפתקנים.
ואף על פי כן, הרשו לנו לבשר לכם שאם אתם כבר בסביבה – וב"סביבה" הכוונה כאמור למרחק שווה-ערך לקפיצה קלילה מתל אביב לאילת – לא כדאי לוותר על מומפוקס. זו אחת מאבני החן הנסתרות של קולומביה, הרחק מההמון המתהולל בקרטחנה: פיסת היסטוריה קולוניאלית שמורה היטב מוקפת בטבע פראי ועטופה בפסטורליות נעימה. כלומר, נעימה בניכוי החום.
סיור עירוני: המרכז ההיסטורי
ביום בהיר ומהביל מומפוקס רואה את יום הולדתה ה-500. היא נוסדה בסביבות 1537 על ידי הכובשים הספרדיים באזור הביצות של צפון קולומביה, על גדות נהר מגדלנה – הנהר שחוצה את קולומביה כולה – ושימשה כאתר בעל חשיבות כלכלית ומנהלתית במעבר מנמל קרטחנה לתוך היבשת. כשאונסק"ו הכריזה על המרכז ההיסטורי של מומפוקס כאתר מורשת עולמית ב-1995 היא ציינה שהעיר עדיין נראית כמו התיישבות קולוניאלית ספרדית טיפוסית. זה נכון במיוחד לכנסיות העתיקות והמרשימות של מומפוקס: כנסיית העיבור ללא חטא (Iglesia Inmaculada Concepción) שנבנתה ב-1541, כנסיית סן פרנסיסקו (1564), כנסיית סן אוגוסטין (1606) וכנסיית סנטה ברברה (1613). עוד אפשר למצוא באזור את בית החולים סן חואן דה דיוס –העתיק ביבשת (1550); ואת בית הקברות שנבנה ב-1831, אשר בו קבורים בין השאר המשורר קנדלריו אובסו (Candelario Obeso) והגנרל הרמוגנס מזה (Hermogenes Maza), מגיבורי מלחמת העצמאות הקולומביאנית. הכנסייה הקטנה שבלב בית הקברות היא פינה שקטה ומקורה שחביבה במיוחד על חתולי העיר.
מקום אחד לתצפת: רחוב אלבראדה
בניגוד לבוגוטה ולמדיין, מישור הביצות שבו שוכנת מומפוקס לא מספק נקודת תצפית גבוהה, אבל הטיילת שלאורך הנהר היא אלטרנטיבה נהדרת לשיטוט, לפיקניק ולצפייה בציפורים, בעופות המים, באיגואנות ובבסיליסקים (וגם בקופים, אם יתמזל מזלכם). בדרך אפשר לראות את "האבן של בוליבאר" (Piedra de Bolívar) – אנדרטה המתעדת את התאריכים שבהם ביקר הגנרל בעיר – ואת בית השוק הישן (Plaza de Mercado), שהוא גם מקום נהדר לצפות בשקיעה על נהר מגדלנה לעת ערב. אפשר גם לעבור צד: לתפוס שיט רגוע על הנהר ולראות את קו החוף של מומפוקס עם המבנים הקולוניאליים ועם חומות האבן הנמוכות שנבנו כדי להגן על העיר מפני הגאות ושהעניקו לרחוב את שמו: אלבראדה (Calle de la Albarrada). שיט ארוך יותר ייקח אתכם במורד הנהר ודרך כפרים קטנים אל ביצת פיחיניו (La Cienaga de Pijiño).
מקום אחד לבקר מחוץ לעיר: סן בסיליו דה פלנקה
על קרטחנה, העיר הכי מתוירת בקולומביה וחביבת הקהל הישראלי, אין צורך להרחיב. אבל בדרך (הירוקה להתקנא) בינה לבין מומפוקס מסתתרת עיירה קטנה ומרתקת שהיא בגדר עצירת חובה: סן בסיליו דה פלנקה (San Basilio de Palenque. המקומיים מבטאים את שמה "פלנגי"). פלנקה היא עיירת העבדים האפריקאים המשוחררים הראשונה ביבשת אמריקה כולה. היא הוקמה בתחילת המאה ה-17 על ידי קבוצת עבדים בהנהגת בנקוס ביוחו אשר נמלטה מנמל קרטחנה (פסל של ביוחו פורץ בזעקה מתוך קיר, אזיקים מנותצים על פרקי ידיו וזרועו מונפת לעבר אפריקה, ניצב בכיכר העיירה). ביוחו ואנשיו הדפו בהצלחה את ניסיונותיהם של הספרדים ללכוד אותם ולבסוף הסכים מושל קרטחנה לחתום על הסכם הפסקת נשק עם המורדים – הסכם שהופר ב-1619 עם נפילתו של ביוחו בשבי הספרדי והוצאתו להורג כעבור שנתיים. אנשי פלנקה המשיכו להילחם בספרדים ולסייע לעבדים להימלט, עד שב-1691 שחרר אותם השלטון הספרדי מעבדותם באופן רשמי, אבל רק ב-1772 הגיעו הצדדים להסכם שלום בר-קיימה.
היום פלנקה היא עיירה בת כ-5,000 תושבים בעלת מורשת ייחודית, אפריקאית ביסודה, שהוכרה ע"י אונסק"ו כיצירת מופת של התרבות האנושית – מכלי נגינה אפריקניים ועד טקסי קבורה מסורתיים. תושבי העיירה הם גם האנשים היחידים בעולם שמדברים (לצד ספרדית) פלנקרו – שפה שמשלבת ספרדית עם שפות בנטו מאנגולה ומקונגו. סיור מודרך בעיירה מאפשר להתוודע למסורות העתיקות ולמושאי הגאווה המקומיים: המתאגרף ואלוף העולם לשעבר אנטוניו סרוונטס, שפסלו ניצב מחוץ למועדון האגרוף המקומי; וחברי להקת הראפ קומבילסה מי שמקליטים את שיריהם בפלנקרו. בפלנקה גם מתגאים בהמצאת הצ'לוסונגה והצ'מפטה – סגנונות מוזיקליים (וריקודים) קולומביאניים עם השפעות אפריקאיות. מדי אוקטובר נערך בפלנקה פסטיבל התופים והביטוי התרבותי (Festival de Tambores y Expresiones Culturales) שמושך אליו המונים מרחבי קולומביה. וחוץ מכל אלו, ישנן הפלנקרס (המוכרות היטב לתיירי קרטחנה): נשים בשמלות ססגוניות, מטפחות ראש וקערות פירות על הפדחות שתמיד שמחות לדגמן עבור המבקרים בעיירה – בתמורה לתשר סמלי.
משהו אחד לאכול: קסו דה קפה (Queso de capa)
הגבינה הארטיזנלית של מומפוקס, שמיוצרת בכמויות קטנות בידי קומץ גבנים מקומיים, היא גבינה שמזכירה מוצרלה בטעמה – אך במרקם דמוי-בצק שמאפשר את הפיכתה לכדור עשוי שכבות (מכאן גם שמה: גבינת שכבות). המומפוקסיאנים נוהגים לאכול אותה כמות שהיא או במילוי בוקדיו – ריבת גויאבה. מחוץ למומפוקס קשה למצוא את הגבינה, ולכן אל תוותרו על ההזדמנות לטעום אותה במקום ואפילו להצטרף לסדנת גיבון קצרה שבסיומה תוכלו לגלגל לעצמכם כדור הביתה.
6 טיפים לדרך
- תיירים הנוחתים בבוגוטה הגבוהה עלולים לסבול בימים הראשונים ממחלת גבהים קלה: סחרחורות, כאבי ראש, הקאות, חולשה ועוד. כדי להימנע מכך חשוב להקפיד על שתייה ועל מנוחה, לצמצם צריכת אלכוהול, ואם אפשר – להימנע מפעילות מאומצת. וישנה גם התרופה המקומית: שתיית תה קוקה שאפשר למצוא במסעדות ובדוכנים.
- קולומביה איננה מסוכנת כשהייתה, אבל תיירים עדיין נדרשים לשמור על זהירות וערנות. בדקו מראש (באינטרנט או במלון) מהם המקומות שבהם לא מומלץ לשוטט בשעות הערב (או בכלל), השתמשו רק באפליקציות מוכרות להזמנת מוניות (אובר ו-cabify) ואל תרחיקו את הטלפון מהגוף (לצורך צילום בעיקר) מבלי לאחוז בו היטב בשתי הידיים (חוטפי טלפונים על קטנועים הם תופעה מוכרת). למי שבכל זאת מוטרד: סיור עם מדריך מקומי הוא אפשרות שמונעת טעויות ומעניקה תחושת ביטחון.
- החלפת כסף לפני הגעה למדינה זרה היא תופעה הולכת ונכחדת, אבל בקולומביה עדיין קשה מאוד להסתדר בלי מזומן. זה נכון לא רק לרוכלים באתרי התיירות ובצדי הדרכים, אלא גם למסעדות ולחנויות רבות.
- לקולומביאנים יצא מוניטין – לא חסר בסיס – של נהגים פרועים. כשמחברים את זה לתשתיות הכבישים מחוץ לערים הגדולות, שחלקן גרועות מאוד, מתקבלת המלצה ברורה: לא לשכור רכב. אפשר תחת זאת לשכור נהג או להשתמש בשירותים של סוכנויות תיירות. חשוב מכך: יש להיזהר מאוד גם כהולכי רגל. עבור הנהגים הקולומביאנים האטה לפני מעבר חצייה זו אפילו לא המלצה.
- בניגוד למה שמקובל לחשוב: לא כל קפה קולומביאני הוא קפה מוצלח. למעשה, רוב הקפה האיכותי מיוצא מחוץ למדינה. אם אתם מחפשים קפה קולומביאני אמיתי – חפשו המלצות באינטרנט או ממקומיים.
- הקולומביאנים הם מהאנשים הידידותיים שפגשנו, אבל מרביתם לא דוברים אנגלית אפילו ברמה הבסיסית. אם לא תרגלתם ספרדית בטיול אחרי צבא לדרום אמריקה או מול ערוץ ויוה מוטב שתצטיידו מראש במשפטי מפתח כמו "Dónde está el baño?" (איפה השירותים?) ותשמרו על גוגל טרנסלייט פתוח.
הכותב היה אורח הסוכנות הממשלתית ProColombia (בשיתוף טורקיש איירליינס ו-KLM)