צְוִוימְס. זו המילה שהכי אהבתי מכל המילים שהצלחתי ללמוד בגיאורגית, או יותר נכון לא הצלחתי, כי הגאורגים התברכו בכמה עיצורים שגורמים גם ל-ח' הכי גרונית להחוויר. צווימס, על כל פנים, משמעותו "יורד גשם", ואכן זו הייתה מילה די שימושית בבטומי שבכלל סיפרו לנו עליה שהיא האילת של גאורגיה. כשטפטף עלינו בסוף מאי התחלנו לחשוד, אבל כשגילינו שהסמל של העיר הוא דולפין עם מטרייה, הכל התבהר פתאום – מלבד השמיים.
מחפשים לאן לטוס? הכנסו למדריך היעדים של mako חופש
אכן הקדמנו קצת להגיע, כי העונה בעיר הנופש הזאת, שהיא גם השנייה בגודלה בגאורגיה, מתחילה בחצי השני של יוני. "לבטן-גב באנו, ובטן-גב גם נעשה", הבטחנו, אבל החלטנו לחכות ליום שמשי יותר, ובינתיים פתחנו את היום בגן הבוטני של בטומי.
בשביל חובבת גנים בוטניים ותיקה כמוני זו הייתה הפתיחה המושלמת. אחרי נסיעה של חצי שעה ממרכז העיר במעלה אחד מההרים המיוערים שמקיפים אותה, הגענו לגן, שהוא בעצם יער ענק שמרכז בתוכו, ובכן, את כל העולם. כל אגף בגן מוקדש לחלק אחר על הגלובוס, ואחרי שגילינו במבוקים ענקיים מיפן, ניחשנו איזה מהמייפלים הקנדיים אחראי לסירופ וקיבלנו מכמה אורנים ד"ש מישראל, הגענו לדובדבן שעל הקצפת – הנוף שנשקף מהגן לים השחור, פעם מבעד לעצי בננה, פעם מבעד לורדים רומנטיים. בקיצור, בואו פשוט נגיד את זה כמו שזה – כמעט כל פינה בגן הזה היא מקום להצטלם.
מהגן התגלגלנו בחזרה למטה אל העיר, ובדרך, בזמן שהתפתלנו עם הכביש בתוך יער זרוע בתים קטנים ומתוקים, נחשפה בפנינו מלמעלה העיר במלואה: שילוב מוזר ומרתק בין בניינים אפורים ועגומים שלוקחים אותך כמה עשורים אחורה, לבין מבנים חדשניים, כמעט עתידניים, שכל אחד מהם נראה כמו הגשמת פנטזיה מטורללת של האדריכל שלו.
כשהגענו למרכז בטומי יצאנו לשוטט. אפשר לבלות כאן בין כמה שעות לחצי יום, כשכל הנקודות המעניינות נמצאות במרחק הליכה זו מזו, ואפשר להגיד בביטחון די מוחלט שלאן שלא תלכו – בסוף תגיעו לאחת משתי האטרקציות המרכזיות כאן: בית הקזינו או הים.
בשיטוט, מומלץ לבקר בכיכר אירופה היפה, שם מחכה לכם פסלה של מדיאה מהמיתולוגיה היוונית, נסיכת ממלכת קולכיס שלימים הפכה לחלק מגאורגיה. באחת מפאות הכיכר תמצאו בניין משרדים צבעוני ובראשו שעון אסטרונומי יפהפה. מכאן המשכנו לכיכר אחרת, פיאצה בטומי המודרנית, שבה מומלץ לעצור לקפה או בירה, עם נוף לפסיפס הגדול ולמגדל השעון שבמרכזה. בדרך החוצה מהפיאצה מומלץ לעבור גם בכנסיית סן ניקולס האורתודוקסית – הזרם שאליו משתייכים רוב הגאורגים, שאת מבנה הכיפות היפה שלה לא תוכלו לפספס.
כדאי להשאיר קצת זמן גם כדי להסתובב ברחובות של מרכז העיר, בין בתים מעוטרים עם מרפסות מתוקות, ולספוג את האווירה המיוחדת של המקום, שמתפתח מהר אבל עוד חי קצת בעבר. אגב שיטוטים, אם בטעות גלשתם לשעות החושך – אל חשש, גאורגיה נחשבת לאחת מהמדינות הבטוחות ביותר לטייל בהן באירופה, וכשהסתובבנו בה הרגשנו בטוחים לחלוטין בכל שעות היום.
מזרקות ופארקים בכל פינה
אם הבטן שלכם כבר קצת מקרקרת, זה בדיוק הזמן לעצור לחצ'פורי – המפורסם שבמאכלים הגאורגים, שבלי לטעום ממנו ההכרות שלכם עם התרבות הגאורגית לא שלמה. החצ'פורי משתנה מעט ממחוז למחוז בגאורגיה, וכאן בחבל אג'ריה, הוא מקבל גרסה מקומית מיוחדת בצורת סירת בצק ממולאת גבינות, ומעליהן חמאה מומסת וביצה. אבל שלא תגידו שלא הזהרנו: אמנם מדובר במאפה אחד, אבל לא מדובר בנשנוש – מדובר בארוחה שלמה.
גם אנחנו, כמובן, מצאנו את עצמנו לבסוף בטיילת שעל חוף הים, שבה, לצד המרינה וגלגל הענק שזורח באורות צבעוניים בלילה, פגשנו גם זוג אוהבים ענק מפסי מתכת. שני הפסלים מוקדשים לסיפור האהבה הבלתי אפשרי של עלי ונינו, מוסלמי ונסיכה נוצרייה, ומדי ערב הם מתקרבים זה לזו במופע מיוחד של כמה דקות, עד שהם מתמזגים לחלוטין.
מכאן אפשר לראות גם את מגדל האלף-בית, מבנה כסוף בצורת סליל DNA , שמציג את 33 אותיות השפה הגאורגית ובראשו כדור כסוף ענק, שהוא למעשה מסעדה. בסמוך אליו תראו את מגדל בטומי, מבנה מעט משונה עם גלגל ענק מיניאטורי בחזיתו, ולידם מגדל טראמפ, שיזכיר לכם שאחרי הכל, זה עולם קטן מאוד.
מומלץ להמשיך עם הטיילת עד לשדרת בטומי 1884 היפה, שלאורכה תמצאו מזרקות גדולות, שמדי ערב מרקדות במופע עם מוזיקה ותאורה. לא רחוק משם נמצא פארק ה-6 במאי היפהפה, שבו תוכלו למצוא אגם, גן חיות וכמובן – את הדולפינריום המפורסם של בטומי.
את ארוחת הערב שלנו אכלנו במסעדת BERN המומלצת, ואת היום סיימנו באזור שבו נמצאים רוב בתי המלון בעיר, ממש על יד השדרה, במלון Radison Blu, גם הוא אחד ממבני הענק של העיר. רגע לפני שנרדמנו, ראינו דרך קיר הזכוכית השקוף של החדר שלנו איך מלמעלה העיר הזאת קצת נראית כמו לונה פארק ענקי.
טיול בתוך ענן
ביום שלמחרת יצאנו שוב לכיוון ההרים. בדרך עצרנו בשוק המקומי – שוק קטן יחסית, אבל אפשר למצוא בו הכל: פירות וירקות צבעוניים, ובעיקר פירות יער שמוציאים את העיניים, עיגולי גבינה ענקיים, צנצנות דבש בכל הגדלים שאפשר לדמיין, הררי תבלינים ובקבוקי צ'צ'ה יפהפיים. אבל יותר מהכל בכל פינה תמצאו כאן את הממתק הגאורגי המסורתי - צ'ורצ'חלה – גלילים של אגוזי מלך טבולים בדבש ענבים מיובש, שאינספור מהם היו תלויים בכל הצבעים על דוכנים עמוסים.
מכאן המשכנו למנה העיקרית שלנו להיום – הפארק הלאומי מטירלה, שהפכה לטעימה הקטנה שלנו מחבל אג'רה היפהפה שבו שוכנת בטומי. הפארק ההררי הוא אחד מהאזורים הכי גבוהים ולחים בגאורגיה, ובזכות הגשם שיורד בו לאורך כל השנה בתדירות גבוהה הוא זכה לשם "יער הדמעות". מרגע שנכסו לפארק צללנו אל תוך ג'ונגל של ירוק זרחני, שנשבר לסירוגין רק בכחול של הנחלים שחוצים אותו, ורוב הזמן הרגשנו כאילו אנחנו בתוך ענן.
אפשר למצוא כאן מגוון מסלולים, ואנחנו בחרנו בטיול קצר של 3 שעות – עד למפל ובחזרה. כבר על ההתחלה היה ברור שהטיול הזה הולך להיות הרפתקה, כשהדבר הראשון שנדרשנו לעשות הוא לחצות את הנחל באומגה בתוך קרונית עץ קטנה. הנער הנמרץ שהפעיל אותה העביר את כולנו במהירות לצד השני, ושם מצאנו את עצמנו בתוך מה שהרגיש כמו תפאורה של ג'ונגל בסרט: עלים ירוקים ענקיים, שרכים משתפכים, סלעים מכוסים בטחב, גשרוני עץ קטנים וכמובן המפל הגבוה שבקצה המסלול, אלא שכאן כל אלו היו אמיתיים, ותזכורת לזה קיבלנו כשמבין עצי הענק בצבצו מדי פעם ההרים שמסביב, טובלים בתוך ערפל של עננים נמוכים. נכון, אמנם רוב הטיול ירד עלינו גשם, אבל לכל אורך הדרך החיוך לא ירד לנו מהפנים.
את היום הזה סיימנו בשוק הדגים הקטנטן של בטומי. מדובר במבנה של שלושה חדרים עם דוכנים עמוסים בכל טוב הים השחור, מדגים ועד פירות ים, ואם תרצו תוכלו, כמו המקומיים, לבחור כאן את הדגים בעצמכם ולהביא אותם למסעדת BALAGAN הסמוכה, שבה ישמחו לצלות לכם אותם, אבל לא יידעו להסביר את פשר שמה המוכר.
מסיימים בבטן גב
ביום השלישי בעיר כבר הרגשנו מוכנים להיכרות מעמיקה עם התרבות המקומית באזור, והגענו למוזיאון האתנוגרפי של כמאל טורמנידזה. המוזיאון מציג את אורח החיים באזור בעבר והיום, ממבנה המשפחה הגאורגית, דרך החקלאות וגידול הבקר ועד הכנת היין, חלק מרכזי בתרבות הגאורגית, שעוד נשוב אליו בהמשך היום. מדהים לגלות שאת רוב הפריטים שתראו כאן בנה וגילף במו ידיו כמאל בעל המקום, ואת האחרים ייבא היישר מהבית שבו גדל.
מכאן יצאנו דרומה לאורך קו החוף של בטומי. ככל שהדרמנו הים השחור הפך ליותר ויותר כחול, ולאחר שחלפנו על פני הגבול עם טורקיה, הגענו למבצר הרומאי Gonio-Apsaros, שבמרכזו שכבות על גבי שכבות של היסטוריה, לאחר שהיה שייך לאורך מאות שנים לאימפריות שונות. חובבי ההיסטוריה יוכלו ליהנות כאן מסיור בין שרידי המבצר ומהמוזיאון הקטן שמציג פריטים שונים שהתגלו בחפירות הארכאולוגיות במבצר. השאר יוכלו פשוט לסייר על החומות העתיקות של המבצר המרשים.
השעה כבר הייתה שעת צהריים, וכשהשמש הייתה באמצע השמיים, הרגשנו שהגיע הזמן לאתנחתא, והתפתלנו עם הכביש בין ההרים עד ששביל קטן הוביל אותנו בין גפנים לפיסת גן עדן קטנה. בבית ההארחה של משפחת שרבשידזה קיבלנו ארוחה גאורגית מסורתית טעימה בליווי טעימות של שלל יינות, אבל הפעם זכינו גם להיכנס אל מאחורי הקלעים, כשגברת שרבשידזה לימדה אותנו להכין חצ'פורי ועוד מאכלים גאורגים במו ידינו. החדשות הטובות הן שזה הרבה פחות מסובך ממה שנראה, החדשות הרעות הן שאחרי כל כך הרבה חצ'פורי, קשה מאוד לזוז.
לשמחתנו לא נדרשנו לזה במיוחד, כי יותר מהכל זכינו כאן למנוחה על אחד מהנופים הכי יפים שזכינו לראות בטיול הזה – נופי הכרמים היפים של המשפחה המארחת, ומאחוריהם מרחבים אינסופיים מלאים בסרפדים צפופים ויובלים זורמים. יכולנו להמשיך לשבת פה יום שלם, אבל אחרי שרווינו נופי הרים ומנוחה, המשכנו בנסיעה יפהפייה לתחנה הבאה שלנו – מפל Mahuntseti והגשר העתיק שנמצא בקרבתו, שתי נקודות יפהפיות להצטלם בהן.
כשהערב ירד, סיימנו ב- Ajarian Wine House, יקב ובו אחת מהמסעדות הנחשבות באזור. במקום היפהפה הזה, שנראה כמו גן אירועים קטן, אכלנו את אחת האורחות הטעימות ביתר בטיול שלנו.
ביום האחרון יצאה סוף סוף השמש, ואחרי כמה ימים של הכרות עם צד המטרייה של העיר הזאת, היינו נחושים לעשות היכרות גם עם הצד של הדולפין. החוף כאן הוא שונה ממה שאנחנו מכירים, ובמקום חול יש כאן רק אבנים עגולות וחלקות, אבל כששכבנו שם, מתרגלים לאט לאט לתחושה המשונה, הכחול הגדול של הים שחור נפרש מולנו וזה הרגיש פתאום טבעי לגמרי. מאחורינו התפרסו הטיילת והגנים, מאחוריהם בניינים מטורללים, מאחוריהם הרים זרועי כפרים וחצ'פורי, ומעל כולם השמש שליטפה אותנו, ורגע לפני שיצאנו אל נמל התעופה, חשבתי: "מדלובה" – תודה.
*הכתבת הייתה אורחת של שגרירות גאורגיה