כשהחלטנו לנסוע לבאלי, אי באינדונזיה, חשבנו שאנחנו נוסעים למקום אקזוטי ומבודד. אנחנו אוהבים לטייל במקומות יוצאי דופן ומכיוון שלא שמענו על כמעט אף אדם שהיה בבאלי, החלטנו שזה היעד בשבילנו, מבלי שעשינו שום מחקר מיוחד.
לעוד עדכונים היכנסו לעמוד הפייסבוק של mako חופש
למרות כל ההצהרות שהיו לאחרונה, לתיירים עם דרכון ישראלי אין אפשרות להיכנס לאינדונזיה המוסלמית, אלא אם כן מגיעים בטיול מאורגן ועוצרים ליום במדינה שכנה כמו סינגפור כדי לסדר ויזות לכולם לבאלי. אנחנו למשל, נכנסנו עם דרכונים זרים שברשותינו ולא ראינו אף ישראלים נוספים חוץ מזוג אחד שהכרנו לפני. היות וזה המצב, אין טיסות ישירות מישראל למדינת האיים האסייתית והדרך שאנחנו עשינו הייתה עם טורקיש איירליינס בטיסה ארוכה אך נוחה, במסלול תל אביב-איסטנבול, איסטנבול-ג'קרטה (בירת אינדונזיה באי ג'אווה), ג'קרטה-באלי. המסע ארך כ-22 שעות.
כבר לאחר שהזמנו את הטיסה והתחלנו לעשות מחקר על האי, הבנו שבאלי היא לא מה שדמיינו. מדובר באי מאוד קטן (יותר קטן ממדינת ישראל) ומתוייר מאוד בעיקר על ידי תיירים מאוסטרליה הקרובה. לא בדיוק האי הנידח והבתולי אותו דמיינו.
אך עם כל זאת, אי אפשר להתכחש לקסם וליופי של האי. לא סתם הוא נתפס כגן עדן ומושך אליו תיירים שמחפשים דברים שונים - משלווה ורוחניות עד מסיבות וגלישה. ואכן, באלי מרכזת בתוכה אין ספור אפשרויות לטייל וליהנות ממנה.
קוטה - יוגה, מסאג', ארוחת צהריים וחוזר חלילה
נחתנו והגענו לקוטה (KUTA), עיירת חוף שקרובה מאד לשדה תעופה. העיירות מסביב לשדה תעופה של באלי דנפאסר (העיר המרכזית והגדולה באי) הן גם בין המתויירות ביותר - חנויות של רשתות אמריקאיות, סטארבאקס, רוכלים בכל פינה שמציעים את הסחורה או השירות שלהם. ידענו שעיירה מסוג זה היא לא בשבילנו, וכבר למחרת עברנו לאובוד (UBUD) והעברנו בה את השבוע הראשון שלנו.
אובוד היא עיירה במרחק שעה נסיעה מקוטה, והיא גם מתויירת מאוד, אך בסיס התיירות שלה הוא שונה. אובוד אטרקטיבית משתי סיבות מרכזיות - הראשונה, היא מרכז יוגה ברמה עולמית. בעיירה הקטנה הזו יש אינספור מרכזי יוגה יפייפים, מבני במבוק ועץ ענקיים שטובלים בג'ונגל שמסביב, מקום אופטימלי להתחיל או להעמיק את העיסוק ביוגה, מדיטציה או להירשם לאחד מעשרות הקורסים והסדנאות שמוצעים בעיירה. מדריכים רבים מגיעים להשתלמויות באובוד, ואת רוב השיעורים מעבירים מדריכי יוגה מרחבי העולם.
בנוסף, בתוך ומסביב לאובוד, אפשר למצוא עשרות מקדשי הינדו עתיקים ויפייפים. הייחוד של הדת באי דורש מעט רקע היסטורי - אינדונזיה היא מדינת איים והמדינה המוסלמית הגדולה בעולם. במקור, אינדונזיה הייתה ברובה חברה המבוססת קאסטות (מעמדות) והדת המרכזית בה הייתה הינדו, אך במאה ה-16, כשהאיסלאם הגיע לאינדונזיה והתפשט בה במהרה, ברחו אנשי הקאסטה הגבוהה לבאלי, והמשיכו לעסוק בהינדואיזם. כיום הדת המרכזית בבאלי היא הינדואיזם ותושבי האי עוסקים בה ברמה היום-יומית. שלוש פעמים ביום מוצאות מנחות מחוץ לבתים, כל ירח מלא יש טקסי טיהור, לוויות וחתונות מלוות בטקסים מסורתיים לקהילה.
במקדשים הפזורים ברחבי האי אפשר לראות טקסים שונים שהשתמרו מאות שנים. במהלך שהותנו באי, עברנו ליד המון טקסים בבתים ובמקדשים, וביקשנו בנימוס אם אפשר להצטרף. כך ראינו שתי חתונות, טקס טיהור ושתי לוויות מרתקות ואותנטיות לחלוטין. ללא ספק, מבחינתנו לפחות, המפגש עם התרבות והטקסים היוו חלק מהותי ומרתק מהטיול שלנו. הפתיחות והלבביות של המקומיים, מבלי לנסות להפוך את התרבות שלהם לאטרקציה תיירותית, פותחים דלת לעולם מלא ועשיר.
באובוד סיגלנו לעצמנו שגרת יום נוחה למדי - בבוקר יוגה, אח"כ מסאז', ארוחת צהריים, נסיעה לאתר מחוץ לעיירה, ארוחת ערב, בירה וחוזר חלילה. חיים טובים. העיירה מאד "מערבית" כך שברחובות הראשיים שלה יש חנויות בוטיק שהמחירים בהן לא נמוכים מהמחירים בתל אביב, ויש מגוון מסעדות שנע בין אוכל באלינזי מקומי, מסעדות בריאות על טהרת ה-row food, טבעוני/ צמחוני ועד מסעדות יוקרה שמגישות תפריטי טעימות במחירים מערביים לחלוטין. באובוד, בבאלי בכלל, אפשר לשכור קטנוע ולהתנייד בקלות ממקום למקום, או לקחת מוניות שגם הן לא יקרות, אך בהחלט איטיות יותר מכיוון שהן נאלצות לעמוד בתנועה שלפעמים יכולה להיות עמוסה מאד.
טנגלאלאלנג - תופעת טבע ייחודית
מאובוד המשכנו צפונה לאיזור טנגלאלאלנג (Tegalalang), מחוז שנמצא במרחק של 40 דקות נסיעה מאובוד ומפורסם בשדות האורז ההרריים שבו. מאובוד תמצאו סיורים רבים שיקחו אתכם לאיזור לראות את שדות האורז וכיצד מכינים את קפה הלואק המשובח (קפה שתהליך ייצורו כולל אכילת הפולים ע"י חיות הלואק ועיבודם לאחר שהפולים יוצאים בצואה). השדות יפים אך תמצאו שם תיירים רבים ואת חיות הלואק האומללות תוכלו לראות כלואות בתת תנאים בכלובים פצפונים. אנחנו מצאנו בית יפהפה שנבנה ע"י הולנדי שהיגר לבאלי באמצע שדות האורז, באיזור לא מתוייר כלל ושהינו בו מספר ימים (מחיר למקום לינה טוב הוא כ-40 דולר. ניתן למצוא גם ב-20 למי שרוצה לחסוך יותר). הבית היה מוקף בשדות וכמעט בשום דבר אחר. במהלך השהות שלנו הסתובבנו עם אופנועים בין הכפרים, המפלים והנופים שבסביבה. הגענו גם לחוף המזרחי של באלי - חוף ים גועש למידי שהחול בו שחור כמו אספלט בגלל האדמה הוולקנית שיש באי.
איי גיליס
לאחר טנגלאלאנג המשכנו לאיי גיליס (Gili islands), שהם חופי "בטן-גב", שקטים ורגועים, ובבאלי רוב החופים הם חופי גלישה. איי גילי הם קבוצה של 3 איים קטנטנים שקרובים יותר לאי ממזרח לבאלי (לומבוק) וההגעה אליהם נעשית במעבורת. אנחנו הגענו לאיים כחודש אחרי שפקדה אותם רעידת אדמה, ולמרות שהמקומיים שפגשנו בבאלי עודדו אותנו לנסוע ובכך גם לחזק את התיירות שנעלמה לחלוטין אחרי רעידת האדמה, כשהגענו לgili Meno הקטן והמתוייר פחות, האי עדיין היה במצב קשה וחלק מהמבנים היו הרוסים לחלוטין.
עברנו משם ל-Gili Air שנחשב למתוייר מעט יותר, ולמרות שגם שם היה ריק למדי, עדיין היה ניתן לראות שבמצב רגיל האיים מתויירים מאד והם מלאים בבונגלואים יפים, מסעדות, טיולי שנורקלים ולא מעט אטרקציות נוספות. אל גילי השלישי - Gili Trawangan, שנחשב ל"אי המסיבות" לא רצינו להגיע. לאחר 5 ימים, החלטנו להמשיך את המסע שלנו בחיפוש אחרי מקומות יותר אותנטיים באי.
הר הגעש Batur
מאיי הגילי חזרנו לבאלי ונסענו לעיירה קטנה בשם סידמן (Sideman). העיירה שוכנת במזרח באלי, באיזור הררי ויפה, עם נוף יפיפה של הר הגעש Batur. אין בעיירה יותר מדי, אבל יש שדרה עם כמה בית הארחה ומלונות יפים ונעימים. לקחו אופנוע וטיילנו מספר ימים בכפרים שבסביבה. יום אחד נסענו לאם המקדשים (Mother of temples), מהגדולים והחשובים באי. למזלנו הגענו למקדש ביום בו נערך טקס שמתקיים אחת למאה שנה ולקחנו מדריך בכניסה שעשה לנו סיור והסביר על ההיסטוריה של המקדש ושל המנהגים.
הר הגעש Ijen
לאחר סידמן החלטנו לעשות סיור בהר הגעש איג'ן (Ijen). ההר נמצא בג'אווה (JAVA), אי הנמצא ממערב לבאלי. לקחנו סיור עם עוד זוג שכלל הסעה ברכב פרטי עד לנקודה המערבית ביותר בבאלי, מעבר במעבורת עם הרכבים לג'אווה, נסיעה להר געש, ומדריך שילווה אותנו בטיפוס למעלה וחזרה, ואת הדרך חזור לשמורה במערב באלי. אורך המסע כ-16 שעות. הגענו להר בסביבות 1 בלילה, ומשם התחיל טיפוס שארך בערך שעתיים. כשמתקרבים ללוע ההר מחוייבים לשים מסכות מגן, שכן נפלטים מהלוע הפעיל גזים רעילים לנשימה ומסריחים מאד. במהלך הטיפוס ראינו כורים רבים שנושאים גבישי מינרליים במשקל של 90 קילו על כתפיהם ללא ציוד מגן.
בשלוש לפנות בוקר ירדנו ללוע הר הגעש שם ניתן לראות תופעת טבע שאפשר לחזות בה רק באינדונזיה ובאיסלנד - אש כחולה טבעית. אנחנו התאכזבנו כשהבנו שהגודל הלהבות הוא קטנטן, וראינו כיצד המדריכים מתקרבים בצורה מסוכנת וללא ציוד מגן על מנת לצלם לתיירים את הלהבות בטלפון. טיפסנו חזרה לשפת הלוע, שם חיכינו לזריחה. המראה היה מרהיב בגלל המינרליים הרבים המצויים באדמה. כשעולה האור נגלה ההר במלוא יופיו - האדמה בצבעי סגול, ורוד, ירקרק, צהוב וכתום; ובאמצע אגם גופרית בצע טורקיז בוהק. חוויה בלתי נשכחת.
שמורת הטבע west Bali national reserve
לאחר הסיור בא'יגן נסענו ל-West Bali national reserve. שמורת טבע במערב באלי שצורתה כחצי אי וניתן להגיע עליה עם סירה בלבד, אנחנו הגענו אחרי עונה רטובה יבשה במיוחד, אך בדרך כלל השמורה ירוקה וניתן לחזות בה בציפורים וצמחייה רבה. בשמורה יש מלון יחיד ולא זול (כ-100 דולר ללילה שזה רמת המחירים הגבוהה באי), ששוכן על חוף הים. המלון מורכב בקתות שנבנו בין העצים, ללא גידור או הפרדה ובשטחו מסתובבים איילים וקופים שחיים בשמורה. החוף בשמורה אינו לגלישה והים רגוע ויפה. החוף שעליו ממוקם המלון התאים לצלילת שנורקלים ובמרחק הפלגה קצרצר נמצא האי Menjangan Bali, שלחופיו יש אתרי צלילות ברמות גבוהות מאד. לקחנו סיור צלילת שנורקלים דרך המלון (אפשר גם למצוא סיור מבאלי עצמה). הצלילות היו מדהימות והחופים היו מלאים בשוניות המלאות באלמוגים חיים, דגים, צבי ים וחיות ימיות רבות.
מחוז Tabanan
מהשמורה לקחנו נהג שהסיע אותנו למחוז Tabanan, הנמצא במרכזו של האי. זהו איזור הררי ופראי ביותר, וניתן למצוא בו מלונות בודדים. באיזור אין עיירה מרכזית, והטבע הוא ללא ספק האטרקציה. ממה שראינו במלון שלנו ובמלונות אחרים בסביבה, המלונות מורכבים מבקתות מבודדות שבנויות על מדרונות הרריים ופראיים. יש שבילים שמובילים לנחלים שוצפים, ומספיק ללכת עשר דקות בשבילים בשביל להרגיש שנמצאים בלב הג'ונגל הטרופי. בגלל שזאת הייתה התחנה האחרונה שלנו, בחרנו במלון "מפנק", אך לאחר שאכלנו צהריים במלון ה"פשוט" יותר ליד, התחרטנו. היה משהו קסום בבקתות הטבעיות, והרגשנו שהחדר המפונפן שלנו קצת פוגם בקסם של האיזור. באחת מארוחות הערב (שאכלנו תמיד לבדנו, כי במלון היו 5 בקתות, וגם הן לא היו מאוכלסות לחלוטין) המלצר החביב שאל אותנו אם נרצה לבוא לראות ריקודי חתונה מסורתיים. וכך הגענו רכובים מאחור על הטוסטוסים של עובדי המטבח לעיירה הקרובה, שם היה את הערב האחרון של חגיגות החתונה של זוג צעיר. החגיגות כללו תזמורת וריקודיים מסורתיים של רקדניות באלינזיות בבגדים מדהימים.
בכל הנסיעות שלנו בעיירות השונות יצא לנו לראות את אורח החיים של המקומיים מקרוב. שמחנו לראות שאנחנו לא נתקלים בעוני כפי שראינו במדינות כמו הודו או מדגסקר. לא נתקלנו בקבצנים, בנכים ברחובות, בילדים מקבצי נדבות. יחד עם זאת, כן ראינו אנשים מתקלחים בנהר, שאין תשתיות בכל העיירות, אבל לתחושתנו וממה שקלטנו, המקומיים שמחים בחלקם, חיים תחת קורת גג ולא רעבים ללחם. לא ניסו לרמות אותנו, וכל מי שנתקלנו בו שאל אם אנו זקוקים לעזרה ונהג בנו באדיבות ובחיוך.
עיירת הגולשים צ'אנגו
אחרי 4 שבועות בבאלי, שזה שבוע אחד יותר מדי לטעמי, התחלו את המסע הביתה וחזרנו ללון בעיירה בשם צ'אנגו (Canggu) המרוחקת כ-40 דקות משדה התעופה. צ'אנגו היא עיירית גולשים אוסטרלית, מאד צעירה ו"קולית" - חנויות בוטיק לגולשים, מסעדות בריאות, מסעדות שף, חנויות עיצוב, שלטי ענק למסיבות ורייבים, יוגה ופעילויות לכל המשפחה. מנסיעות באיזור הבנו שבעיירות שמסביב לשדה יש כל מיני מאפיינים- חלק מאופיינות במלונות פאר ענקיים באווירת הכל כלול, חלק עיירות עם פעילויות לכל המשפחה וחלק עיירות של מסיבות ורייבים. רגע לפני שיצאנו למסע של 21 שעות בחזרה הביתה, סיימנו את הטיול במסאז' מצויין ובארוחה טובה. אלא מה.