שלושה דברים שצריך לדעת על ברזיל עוד לפני שבכלל מתחילים לדבר עליה: 1. ממש לא מדובר במדינה שצריך לבקר בה רק בטיול אחרי צבא. 2. היא בפירוש לא מסוכנת כמו שמספרים לכם. 3. ריו דה ז'ניירו, לא עיר הבירה של ברזיל אבל כן העיר הכי מפורסמת שלה, לא נופלת מערים כמו לונדון, פריז או ברצלונה והיא מתברגת בטופ 5 הפרטי שלי בקלות.
13.5 שעות טיסה ועוד כ-45 דקות טיסה לקח לי להגיע מנתב"ג לריו דה ז'ניירו, עם חברת התעופה LATAM, חברת התעופה הדרום אמריקאית שהחלה להפעיל קו ישיר מסאו פאולו לישראל, הדרך היחידה להגיע באופן ישיר לדרום אמריקה. עבורי זו הייתה הנסיעה הארוכה ביותר שעשיתי בחיי, בוודאי בתור מי שמרדה בקונספט הטיול אחרי הצבא מבוז פנימי עמוק לסחיות. והנה ספוילר: עכשיו אני מתחרטת. ידעתי דבר אחד בלבד על ריו דה ז׳ניירו, העיר שחיכתה לי אחרי ההגעה לסאו פאולו (עיר שבהחלט אפשר לוותר על הביקור בה אם לא חייבים): פירוש שמה הוא ״הנהר של ינואר״ וגם את זה גיליתי בזכות 20 שאלות של יוענה גונן מלפני כמה חודשים. ותודה, תודה על האפשרות להיות עדיין מופתעת בחיים האלה מאחר שההגעה לריו היא ארוכה ולא פשוטה, אבל היא כל כך שווה את זה. זו עיר כה מרהיבה ביופייה, שכמעט אין פנאי להתפעל מהעובדה שמדובר בשילוב הכי מצליח שראיתי עד כה בין טבע פראי לבין עירוניות ממכרת.
"ריו דה ז'ניירו יודעת להציע הכול מהכול"
לא עברו שלוש דקות בעיר והשיער שלי התנפח למימדים שרק מוניקה גלר מהפרק ההוא בברבדוס ב"חברים" יכולה להבין. ככה זה כשהלחות של ריו גורמת למזג האוויר של תל אביב להרגיש כמו משב רוח צונן. עם שיער שאפשר להחביא בו ארנק וגם טלפון, הסתובבתי בעיר אכולה מדאגה בזכות אין ספור סיפורי פשיעה אגדיים שסופרו לי ומה אני אגיד לכם - אני, כשלעצמי, לא הרגשתי בסכנה. אני כמובן מאמינה לכל מי שסיפר שנשדד באיומי אקדח, אבל הפשיעה הרבה פחות נוכחת ממה שמספרים. חשוב לציין שגם לא שוטטתי בפבלות המסקרנות ולכן אני לא יכולה לקבוע מה מתרחש שם, אבל ברמה העקרונית - אף אחד לא צריך לטייל שם. כמובן שקוביות הבתים הצבעוניות הבנויות אחת על השנייה, צפופות ואפופות סיפורים על עוני מחפיר, מסקרנות אותי אבל חשוב לזכור שעוני איננו מוצג במוזיאון. את המחשבות הרומנטיות על חיי המצוקה הכלכליים של תושבי הפבלות על רקע הסמבה השמחה, מוטב להשאיר בבית. אפשר ורצוי להתפעל מיופיין של הפבלות גם מרחוק, מבלי לבהות בתושביהן במבט מערבי משתאה.
יומיים גדושים לחלוטין ביליתי בריו והתחושה העיקרית בסיומם הייתה: אני רוצה עוד. אל תגיעו לריו כשאתם ממהרים, תקדישו לה לפחות שלושה-ארבעה ימים. לריו יש כמה אסים של תיירות בשרוול שלה ולמרות שזה בראש ובראשונה אומר מאות אנשים עם מקל סלפי, אלו לא דברים שכדאי לוותר עליהם, תהא סלידתכם מתיירים אשר תהא.
זה מה שהביא אותי אל הר הקורקדובדו, שבקצהו מתנשא פסל "ישו הגואל" (Cristo Redentor) שאורכו 710 מטרים, ידיו פרוסות לצדדים ולא מעט זוגות מגיעים להינשא מולו. את הפסל הזה עוד תראו מהרבה זוויות בריו, אבל מומלץ להגיע עד אליו כדי להתפעל ממה שמסוגלת לעשות היד האנושית. אטרקציה נוספת ומרכזית שמציעה ריו נמצאת ממש ממול: הר הסוכר (Pão de Açúcar) אליו עולים ברכבל. בסוף העלייה מצפה לכם הר עצום בצבע חום, שקיבל את שמו מכך שהוא מזכיר חרוט סוכר. זה מעניין בדיוק כמו שזה נשמע - כלומר לא ממש וחבל על הזמן, יש עוד הרבה מה לעשות בריו.
את הקצב האמיתי של ריו מתחילים להרגיש כשמתקרבים למדרגות המפורסמות (Escadaria Selarón). הדרך אל המדרגות רצופה בתושבים שיושבים מחוץ לבתים על כיסאות, קירות מעוטרים בגרפיטי מושקע שהעיר מאמצת בחום (לתשומת לבך, תל אביב) ואווירה מרגשת באוויר. אפשר לתלות את ההסבר לכך בבואו של הקרנבל שהתרחש כשבועיים לאחר שנסענו, אבל יש לי תחושה שזו האווירה הכללית בריו – הם חיים בעיר משגעת שיודעת להציע הכול מהכול - והם יודעים את זה. סלרון, אמן צ'יליאני שעל שמו נקראו המדרגות, אסף אריחים צבעוניים מכל העולם והרכיב אותם ל-215 מדרגות ענקיות שהפכו לעבודת מוזאיקה מרשימה שמשתנה כל הזמן בזכות עוד ועוד אריחים. המוזיקה הכיפית, המוכרים בדוכנים ומאות האנשים שמטיילים על המדרגות הם פסקול מושלם לעבודת האמנות הזאת.
מי שלא מגיע לקרנבל בשל העומס האנושי או המחיר שמטפס, יכול לקבל את החוויה כולה בזעיר אנפין בהאנגר הענקי שמכיל את בתי הספר לקרנבל שמאכלסים אותו. אחד מהם, Grande Rio, מציע את ה"Caranaval Experience" – סיור שכולל ביקור במחסני התלבושות, סשן ריקודים עם רקדנים מבית הספר, הסבר על התופעה הייחודית שהיא הקרנבל בריו וגם קצת עברית באוזניים בחסותו של עקיבא פוטסמן, ישראלי שהגיע לטייל, התאהב (במדינה, אבל גם באישה מקומית) ועבר להתגורר שם. בחווייה קצת לואו-טקית, תשמעו על המורשת של הקרנבל בריו וההקשר הפוליטי שלה, ועוד בעברית. אם התמזל מזלכם, ייתכן שגם נתקלתם ברחוב ב"בלוקוס" – התארגנות המונית ועממית של תושבי השכונות שיוצאים לרחוב בקרנבל פרטי משלהם לכל אורך הקרנבל ובימים שקודמים לו. גם האדם הכועס ביותר לא יכול להישאר אדיש אל המוזיקה והריקודים.
ייתכן שתמצאו את הבר הזה בטריפ אדוויזור אבל אל תתנו לזה להרחיק אתכם – Rio Scenarium הוא מלאכת מחשבת עיצובית של שלוש קומות, אין ספור חדרים ועיצוב משתנה שמציעה הופעות חיות במקום. שתי קאפריניות, זה כל מה שהיה צריך כדי להזיז אותי ממושבי העצל בקומה השלישית והנידחת אל עבר מרכז הרחבה בקומה הראשונה, שם להקת סמבה מקומית גרמה למקומיים להשתגע מרוב שמחה. ריקודים מצד אחד אל השני, עמדות איפור והרבה קשאסה בדם – זה מה שאתם צריכים כדי לסגור לילה שלא תשכחו.
עכשיו, בואו נדבר על שני הדברים שהכי מעסיקים אותנו בעולם: אוכל וכסף. שנים של כלכלה תובענית בישראל יגרמו לכם לעמוד בתדהמה אל מול המחירים של ריו. אלו מחירים של דרום אמריקה כמובן, בהם קופסת סיגריות עולה 8.5 שקלים. לכן גם כשאתם מרשים לעצמכם להתפרע בבר או מסעדה, לא הגעתם לרבע מהסכום שהייתם משלמים בישראל. בנוגע לאוכל לעומת זאת, יש לי בשורות פחות טובות: ברזיל היא לא מדינה לאנשים שאין להם סבלנות לחכות כשהם רעבים. למה? כי הם לוקחים את הזמן שלהם, כל החיים שלהם הוא טיול אחרי צבא אחד גדול. אז קחו בחשבון שלא תזכו לשירותיות שאתם רגילים אליה. כן תזכו למסעדות שמציעות בשר עסיסי וטעים ולהרבה פירות וירקות מסוגים שונים ולא להרבה יותר מזה. לא נורא.
מפלי האיגואסו: אפילו הישראלים לא משבשים את החוויה
הצד השני של טיול בברזיל, שונה לגמרי ממה שתחוו בריו. בעוד שריו מציעה חופים עירוניים כמו קופקבנה (לכו, באמת), אלכוהול וריקודים ברחובות - האטרקציה הגדולה ביותר של המדינה, זו שנכללת ברשימת שבעת פלאי עולם, תיקח אתכם למקום אחר לגמרי.
אני מודה, בתחילה סירבתי להתרשם. טבע הוא לא הקטע שלי, הצהרתי שוב ושוב. גם כאן טעיתי. מפלי האיגואסו זה הקטע של כולם. אי אפשר לחזות בתופעת הטבע הזה ולא לרצות למחוא כפיים לאלוהים על העבודה היפה שעשה, גם אם אתם לא מאמינים בו. המפלים, שניתן לחזות בהם גם מברזיל וגם מארגנטינה, הם אתר תיירות שנותן עבודה מסביב לשעון. במקום נמצאים מאות מלונות מאוישים בתיירים מכל העולם שמגיעים לתעד את התופעה. כמובן שספרתי ארבעה ישראלים רק בחמש הדקות הראשונות שלי שם, אבל אפילו זה לא יכול לשבש את החוויה הזו.
נקודת התצפית שמציעה ברזיל פחות מרשימה מזו שמציעה ארגנטינה, אבל לא הייתי מוותרת על אף אחת מהן. בעוד שבארגנטינה תוכלו לחזות במים הנופלים מלמעלה במלוא הדרם, בברזיל תחזו בהם מלמטה. מה שהברזילאים מציעים והארגנטינאים לא, זו גם אטרקציית שיט אל עבר המפלים. יש שיט "רטוב" ויש "יבש" ואני מפצירה בכם לא לעשות בושות ולבחור באופציה הראשונה. בסך הכל מדובר במדריך שמשיט אתכם על עבר המפלים כדי שתתרגשו כמו ילדים קטנים מזה שנרטבתם לחלוטין מהמפלים, אבל מה רע בלהיות ילדים קטנים לכמה דקות?
מלבד המפלים, יש גם פארק ציפורים מקומי (Parque das Aves) שמומלץ בעיקר אם אתם מטיילים עם ילדים קטנים, וביקור באייטיפו (Itaipu), מפעל החשמל ההידרואלקטרי הגדול בעולם שמשותף לברזיל ופרגוואיי. תראו, זה נחמד שהמפעל הזה מייצר את כמות החשמל הגדולה בעולם, כמות שמספיקה לפרגוואיי כולה (ול-15% מברזיל) אבל האם דחוף לבקר שם? לא ממש. רק אספר אנקדוטה שניתן לחלוטין להסתפק בה במקום ביקור: כדי למנוע סכסוכים, חלוקת העבודה בין המדינות היא שני עובדים מכל מדינה, ששולחנם נמצא בגבול בו מדינתם שוכנת, ואשר מחליפים אחמ״ש ברוטציה בין המדינות כל שש שעות. אילו רק היו פותרים דברים כך אצלנו וכו׳.
אם יורשה לי עכשיו לחזור לישראליות שלי, אספר לכם שהאטרקציה הכי מעניינת באיזור היא עיר קטנה בפרגוואיי, Ciudad del Este, עיר ובה הקניות פטורות ממס, מה שהופך אתה למוקד עלייה לרגל לשופינג משתלם במיוחד. זו גם הזדמנות מצוינת לממש את יצר הצרכנות הבוער בכם כתושבי המדינה הזאת, מאחר שברזיל איננה המדינה האידיאלית לשופינג. אלא אם כן הוויאנס מטריפים אתכם על דעתכם ואז, ובכן טפלו בזה.
את הביקור באיגואסו הייתי חותמת בארוחה בסגנון האהוב עלי - Casa do Chef היא ארוחה פרטית שיבשל לכם השף אנטוניו בחצר ביתו מול העיניים שלכם שמורכבת כולה מפרודוקטים מקומיים. אם אתם מחובבי לבבות הדקל, כמוני, אתם תתרגשו לראות עץ שיוצא מהתנור ומונח על שולחנכם לצד דג ומרכיבים נוספים. הארוחה מורכבת על טהרת האוכל הברזילאי ולכן תמצאו בה הרבה שעועית וחברים נוספים אבל ההסברים על האוכל, האלכוהול שמוגש כל הזמן לשולחן והשף המתוק שווים את הסכום שתוציאו על הארוחה - סכום גבוה ביחס לברזיל.
ברזיל היא איננה מדינה שניתן לבקר בה בחטף, זו מדינה שצריכה להיות מוצגת לראווה על כל ההיצע המטורף שיש בה. בניגוד למה שחשבתי עד כה, היא ממש לא חייבת להיות חוליה בשרשרת דרום אמריקה שלכם. היא מצדיקה את זה שתסעו רק בשבילה ותגמעו את כל מה שיש לה לתת. בפעם הבאה שאתם חושבים על לונדון או טוקיו, תפתחו את הראש לריו דה ז'ניירו - לא סתם יצא לה המוניטין שיצא לה.
איך מגיעים?
הקו הישיר של LATAM מת"א פועל בתדירות של שלוש טיסות שבועיות בימי ראשון, שלישי וחמישי, כאשר הטיסה יוצאת מנתב"ג טרמינל 3 ב-18:20 בערב ונוחתת ב-05:30 בבוקר למחרת בסאו פאולו ברזיל, בחזור הטיסה יוצאת ב-23:00 בלילה ונוחתת בתל אביב ב- 16:05 אחה"צ ביום למחרת.
טיסה לסאו פאולו, הלוך-חזור, מתחילה ב-655 דולר. טיסה לריו די ז'ניירו החל מ-798 דולר. טיסה למפלי האיגואסו החל מ-693 דולר.
*הכותבת היתה אורח חברת התעופה LATAM ומשרד התיירות של ברזיל Embratur