כבר עם הנחיתה באי קורפו יכולתי להרגיש שמשהו טוב עומד לקרות. כמה מקומות אתם מכירים שבהם המטוס מגיח מהים וממש מגרד את קימורי עצי הזית והתאנה שמסביב ולבסוף נושק למסלול יחיד שמוביל מהים אל היבשה. זה בעצם מהותו של האי - שילוב הרמוני של ים ויבשה.
בעקבות החרם על טורקיה ותודות לקווי הטיסה הישירים החדשים יחסית שנוספו בעקבותיו, החלטתי לבחור באחד מאיי יוון. הפור נפל על קורפו, הצפוני ביותר בקבוצת האיים המרוכזים במערב יוון. במזרח הוא נושק לחופה של אלבניה, במערב לתחתית המגף האיטלקי, ובצפון - לפתח הים האדריאטי.
קורפו הוא אחד האיים הכי ירוקים ביוון. בכל פעם גיליתי עוד מפרץ מקסים המכוסה בעצי תאנה ועוד טברנה מקומית החבויה בין הסמטאות, ובין לבין יהלומים פראיים בדמות עצי רימון, שיחי תותי בר, גפנים מכל הסוגים, וכמובן עצי זית. כל אלה תורמים לנוף הקדמוני וגם לארוחת עשר לא רעה, ואת זה אני אומר לא רק כחובב מסעות אלא גם כחובב בישול.
בכל רחבי האי (כשישים קילומטרים אורך על שלושים קילומטרים רוחב) חיים בערך 110 אלף איש, והשטחים שבהם אין אנשים (ויש הרבה כאלה) מנוצלים לכשבעה מיליון עצי זית. מסיק הזיתים באי מהווה כ-10% מייצור שמן הזית של יוון כולה. נהג המונית שלוקח אותי משדה התעופה מספר שמגיעים סוחרים עם ג'ריקנים מדרום איטליה, ממלאים מאות ליטרים של שמן זית בתולי משובח, ובדרכם חזרה לא שוכחים לבקבק ולשים תווית ייצור איטלקית.
יהלומי קישואים ופניני דגים
העיר קורפו (Corfu Town), בירת האי ומרכז העסקים, בנויה סביב מבצרים שהגנו על העיר בתקופות קדומות, והתברכה בסמטאות וברחובות צרים. התנועה בה מומלצת ברגל בלבד, ולרגעים הקרבה לאיטליה מורגשת, ונדמה היה לי שאני מטייל בסמטאות נפולי או פלרמו. הרחובות ההומים, הרוכלים הקולניים, הכנסת האורחים, הריחות והטעמים פשוט מעלים חיוך על כל שפתיים שפויות.
השוק - המכונה בשפה המקומית לייקי אגורה (Laiki Agora; כשאתם מחפשים את השוק אל תשאלו איפה ה"מרקט", כי אז ישלחו אתכם לסופרמרקט...) - מייצג את קורפו בצורה מופלאה. זהו שוק ישן וקטן, המאגד בתוכו את כל מה שגעגוע של ריחות וטעמים יכול להזכיר: מבחר של ירקות ופירות בלאדי עם ריח אדמה; כל עגבנייה, זוקיני או חציל שונה ממשנהו בצורה ובגודל. חדי העין יבחינו גם בפרחי קישואים המבצבצים כיהלומים קטנים, אופציה נהדרת למילוי בגבינות או בדגים.
הדגים ופירות הים מהווים את גאוותם של הסוחרים, ומוצגים בהוד תפארתם - לוקוס, לברק, סרדינים ותמנונים מהווים את עיקר התוצרת. הדגה המקומית התברכה בכזה שפע אלוהי, שעושה לך חשק לשבת וללגום עוד מרק דגים נהדר בכל רגע נתון.
אם אתם כבר בשוק, כדאי לחבר את זה עם הביקור בבית הכנסת היחיד שנותר באי. המבנה הקטן מאכלס בחגים את כשבעים היהודים שחיים כיום באי. אלה הם האחרונים מ-2,500 היהודים שהנאצים גרשו מהאי ב-1944 היישר להשמדה באושוויץ. בית הכנסת פתוח למבקרים, והכנסת האורחים נהדרת. אם הבית תספר לכם ברצון את סיפורם של יהודי האי.
משם אפשר לפוגג את המועקה בהליכה בסמטאות בעקבות ריחות המאפים והבורקס. בצק הפילו המקומי הוא מעשה ידי אמן, וכשהוא ממולא בגבינת פטה נפלאה (או בתרד או בבצל), ולצד כוסית אוזו קטנה, הוא גורם לך להרגיש בכל זמן נתון שעכשיו זמן טוב לארוחת בוקר.
ריחות תבשילים נידפים לכל עבר, מלאים בסירים פרי עמל של ה"מאמא" המקומית, ומזכירים בסגנונם כוך נפלא בכרם התימנים. מי שאחראיות על הבישול בטברנות הן הנשים. כמעט בכל מסעדה או טברנה תוכלו להבחין בסבתא או באימא שרוכנת על הסירים כבר משעות הבוקר המוקדמות.
בעלי הבית הסבירו לי שהגברים אחראים על הפרנסה, ואילו הבישול הועבר מדור לדור, מאם לבת. הגברים, מעבר לזה שהם מאוד עסוקים בענייני פרנסה, מוצאים גם מספיק זמן לשבת לעשן סיגריות ולשתות את האוזו המקומי הנהדר.
הסלבריטיז של המאה ה-19
הדרך שבין העיר קורפו לאורך הים בכיוון צפון מזרח, אל כפר הדייגים קסיופי (Kassiopi), ומשם מערבה לעיירה סידרי (Sidari), וגם הלאה דרומה עד לפלאוקסטריצה (paleokastritsa), היא לדעתי אחת הדרכים היפות ביותר שאפשר לראות לאורך חופי הים התיכון.
הדרך צרה עד מאוד, ומלווה בנופים של מפרצים קסומים ושל עיירות קטנות. התחנה הראשונה היא ניסאקי (Nissaki), והיא מובילה אותנו בדרך מתפתלת בין עצי רימון וגפן, עד לחוף קטנטן המכוסה עצי זית. מומלץ לעצור את הרכב ולטבול במי הטורקיז המהווים פייט לא רע לכל חוף בתאילנד.
הטברנה הסמוכה (Mitsos) נפלאה, ומומלצת להירגעות ולמטעמים של מטבח מקומי.
במהלך השנים היו הרבה אירופים שראו באי קורפו מקום של מפלט ושל השראה. המפורסמים ביותר הם הסופרים הבריטים הנרי מילר ולורנס דארל (אחיו הצעיר, ג'רלד דארל, כתב על חייהם באי את הספר המשעשע "משפחתי וחיות אחרות"). "הבית הלבן" במפרץ הבתולי של הכפר קלאמי (kalami), שבו חיה המשפחה שנים אחדות, הוא מקום עלייה לרגל של מעריצי דארל עד היום, ומתהדר בשלט "כאן חי בין השנים... ". כיום מהווה הבית מלון בוטיק מקסים ולא יקר, עם טברנה מקומית שבה אפשר לאכול ולשכשך רגליים במים בעת ובעונה אחת. הסופר הגדיר את המקום כ"גן עדן עלי אדמות" ורק ביקור בו יוכל להבהיר מדוע.
זרה אחרת שמצאה את משכנה באי היא המלכה אליזבת מבוואריה, הקיסרית האוסטרו-הונגרית, שנודעה בכינויה סיסי, והייתה אהובה מאוד על ההמונים, מעין גרסה מוקדמת של הנסיכה דיאנה. הקיסר פרנץ יוזף בנה בשבילה ארמון קיץ כדי לסייע לה להתנחם על מות בנם, רודולף. היא שהתה ארוכות בארמון, המכונה אכיליון (על-שם אכילס), בלי בעלה הקיסר, והמקום שימש לה גם מקום מפלט מנישואיה הגרועים. הארמון נמצא כעשרה קילומטרים דרומה מהעיר קורפו, ויש בו שפע גנים הצופים לים התיכון.
המפרץ הסמוך Agni Bay הוא בדיוק כל מה שחלמתם עליו כשחשבתם אי יווני. דרך מעוקלת מובילה למפרץ שקט ונסתר מהדרך הראשית. כמה בתי אבן מסורתיים (המשמשים ברובם כצימרים) פרוסים בתחתית המפרץ וממש נוגעים במים. מיעוט התיירים, השקט ושתי הטברנות הנפלאות יצליחו לפתות אתכם להישאר במקום ימים אחדים.
מומלץ להמשיך צפונה, לבקר בשעות הבוקר בכפר הדייגים המסורתי קסיופי, השוכן בנמל הדייגים המקומי הקטן, ולראות את הסוחרים קונים את מרכולת הים ליום העסקים החדש. הכפר הוא גם הנקודה הקרובה ביותר ליציאה לאלבניה השכנה, כמרחק אילת מעקבה. הכפר ידוע בחופיו המפורצים והפראיים, המשלבים חול רך עם אבנים ועם סלעים ענקיים. טברנה טרילוג'יה (Trilogia) מושכת אליה מקומיים ותיירים מרחבי האי, ונחשבת למסעדה המשלבת אוכל מודרני עם מסורת מקומית, והכול מאוד-מאוד טרי.
דרך המלך או דרך הנוף
עם היציאה מקסיופי לכיוון פלאוקסטריצה יש שתי אפשרויות: דרך המלך בכביש המהיר, או המשך נסיעה לאורך הים מערבה לסידרי (Sidari) ודרומה, עד לפלאוקסטריצה. אין ספק שדרך המלך נוחה וקצרה יותר, אך בה תחמיצו את הנופים הפראיים, המשלבים ים ויבשה בתוספת עיירות ציוריות. הדרך מסידרי אמנם מעט מאתגרת וצרה, אך בסופו של דבר - מנצחת. הדרך עולה ויורדת בעמקים, בפסגות הרים ובעיירות קסומות, והכול מעל רצועת חוף מדהימה ביופייה. כדאי, גם אם יהיו רגעים שבהם יהיה נדמה לכם שטעיתם בדרך כי אין כמעט מכוניות על הכביש. זה בסדר, וממילא אין לאן ללכת לאיבוד.
כדאי לעצור גם בכפר ההררי מקרדס (Makrades) הנמצא בדרך. זהו כפר יווני טיפוסי, המשלב את ימי הביניים עם תחושת עכשוויות. בתי המלאכה לקרמיקה, שמן הזית והדבש הנפלאים המיוצרים במקום והאוויר הצלול והנקי מהווים סיבה מספיק טובה להפסקה קצרה ולהתרעננות לפני הדרך היפה מכול - הירידה לפלאוקסטריצה.
הדרך המפותלת מטה שובה לבבות ועיניים, המראה הפנורמי אל 12 המפרצים הפרוסים למטה מהווה גרסה ים תיכונית לריו דה ז'נרו. אזור זה הוא המתויר ביותר בכל האי, אבל נא לא להיבהל - החופים הרבים באזור אינם עמוסים, וכל אחד מוצא בו את מקומו.
הכפר פלאקסטריצה נוגע בשלושה מפרצים של מי תכלת, ומומלץ להירגע בו כמה ימים. מלון Zefiros המקומי ממוקם על המים ממש, ויחד עם הכנסת אורחים חמה, מטבח מקומי נהדר ושקט ים תיכוני יעשה את כל מה שצריך כדי למלא את המצברים ולנוח כמו שממליץ הרופא.
