המבקר הישראלי בקובה מרוויח כמה בונוסים בלתי צפויים, במיוחד אם ילדותו הישראלית עברה עליו בשנות ה-70. התחושה היא שקובה אינה רק אי בים, אלא גם בזמן: הנוסעים מישראל נזרקים שלושים שנה אחורה לפחות. בגלל המחסור הכרוני הם אלופי האלתורים. למשל, כל מכשיר טלפון יחיד משמש כמה משפחות (ניידים כמעט שאין), ולכן הדרך היחידה להיפגש עם חבר היא פשוט לצעוד אליו הביתה ולשאוג את שמו לעבר המרפסת, עד שיוצאת השכנה ואומרת שהוא הלך לפני רבע שעה ושיחזור עוד מעט.
במצב של מחסור, עזרה הדדית בין שכנים הכרחית להישרדות. לאחד יש טלפון לשעת חירום, לאחרת יש עופות בחצר, שכנה שלישית יודעת לתקן בגדים, ולרביעי יש רכב (אוצר של ממש) שיכול לשמש את שאר תושבי הרחוב בשעת הצורך. אנחנו כבר יודעים איך כל זה נעלם אט-אט כשמגיע השפע: אנשים לא זקוקים יותר לאף אחד, כול דבר יקנו בעד כסף, ויתבצרו לבדם בבית מאחורי סורגים ומול טלוויזיה.
המסעדות גם הן כמו בארץ בשנות ה-70: סיניות שמגישות אגרול ממולא כרוב או איטלקיות שמגישות מה שפעם קראו "פיצה רומא - הכול בה", עם זיתים מקופסה, עם פטריות מקופסה ועם ארטישוק מקופסה.
קובה היום, כמו ישראל בעבר, סובלת מחרם עסקי הנמשך כמעט חמישים שנה (ואגב, ישראל בולטת ביותר בהשקעות עסקיות בקובה. כלכלה לחוד ופוליטיקה לחוד, כרגיל). בישראל היה זה החרם הערבי, בעוד שאת האמברגו על קובה כופה וושינגטון על כל חברה שעושה עסקים גם בארצות הברית.
וכך, ממש כמו בישראל עד שנות ה-70, כשכבר מזדמן לקובני לנסוע לביקור במקום אחר, עליו לשאת רשימת מתנות אין-סופית לכל האחים והאחיות, החברים והחברות והשכנים והשכנות. זה מבקש טרנזיסטור וזו חושקת בזוג נעלי ספורט. העניין הוא בגדר אחריות של ממש, ואוי לו לקובני שישכח פריט מהרשימה.
כמעט כולם מדברים על שאיפה לעזוב את קובה ולעבור למקום אחר, בעיקר למקום עם הזדמנויות. אולם בדומה לישראל, גם לו יכלו, רבים היו בוחרים להישאר במולדתם. אולי גם בגלל הסטיגמה המודבקת לעוזבים: בישראל קראו להם יורדים, ובקובה קוראים להם desertores, עריקים.
נוף אנושי מרהיב
לכאן עדיין לא הגיעו הסופרמרקטים: המוצרים בחנויות מסתתרים על מדפים, מאחורי דלפקים, והמוכרים מתבקשים להזדרז ולהציג לקונים כל מוצר בנפרד. זוכרים? לרוב הכלבים כאן יש שם אחד, רוגי, כלב בסדרת טלוויזיה נשכחת. בישראל זה היה רקסי או לאסי.
גם תחושת המצור היא חוויה משותפת לישראלים ולקובנים. יכולתי להיווכח בכך בתגובותיהם של קובנים רבים ביחס למבצע בעזה, שהתרחש בדיוק בזמן ביקורי במקום. הנחתי שהקובנים ייטו לצד הפלסטיני, ולו משום שזהו הקו הממשלתי הרשמי כאן, בדומה לוונצואלה, בעלת בריתה הפוליטית של קובה. אולם ברוב המקרים, לא כך היה. מעבר לתחושה כי במדינת משטרה אנשים נוטים להאמין בדיוק להפך מהקו הממשלתי הרשמי, רק בארבע עיניים כמובן, הרי שבעניין המבצע בעזה נחשפתי לפרספקטיבה מפתיעה. באחת השיחות שלי עם שני קובנים, האחד העיר על התוקפנות הישראלית, ואילו בן שיחו הוכיח אותו ואמר: ראשית, ברור שחמאס עורר פרובוקציה, ובכלל, אנחנו כאן בקובה סובלים מסגר של כמעט חמישים שנה, לא של שנתיים, אינני מבין על מה מייללים ראשי חמאס. ואז הוסיף ואמר: ומה היה קורה לקובה אילו בתגובה לסגר היינו יורים טיל אחד, רק טיל אחד, על מיאמי?
כמו שישראל של שנות ה-60 וה-70 הייתה מלאה במתנדבים אידיאליסטים בקיבוצים, כך גם לקובה, באותן שנים ממש, ואפילו עד היום, היו מגיעות פלוגות של מתנדבים ממקומות כמו קנדה או שוודיה. פלוגות אלה היו עובדות בצוותא עם פועלים קובנים. המתנדבים, שמספרם אמנם הידלדל מאוד, הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף האנושי של האי הקריבי המדהים הזה, מחלקים את זמנם בין עבודה במטעי הסוכר לבין רביצה על חופי ים מהתמונות. מתי נראתה בישראל המתנדבת האחרונה מדנמרק?
לטוב ולרע, קובה היא אחד ממעוזי הקומוניזם האחרונים. בדיוק בימים שבהם ביקרתי בה, חגגו שם חמישים שנות מהפכה. האי לבש חג, ודגלים התנוססו בכל מקום. השיא היה שחזור כניסתם ההרואית של פידל קסטרו ושל ארנסטו צ'ה גווארה להוואנה, בשמונה בינואר 1959. כבר בשעות הבוקר נעמדו לצדי הדרכים תלמידי בתי הספר בחולצות לבנות מגוהצות. היה ברור שמקבלי הפנים הם ילדים ואזרחים הנאמנים במיוחד לחזון המהפכה הסוציאליסטית. המסתייגים נשארו בבית.
באזור הנמל עמדו הפועלים, או יותר נכון ישבו, אם אפשר בצל, כי ברור שכמיטב המסורת הלטינו-אמריקאית, השיירה תאחר. היא אכן איחרה, ועברה באזור הנמל בארבע אחר הצהריים. לכל אזור מונו צמדי תלמידות בית ספר עם ערכת רמקולים ומיקרופון, שהשמיעו מין מסכת המהללת את ערכי המהפכה. כשהשיירה הגיעה סוף-סוף, היא הייתה - לפחות לטעמי - מאכזבת למדי. שורה ארוכה של כלי רכב צבאיים, שהתקבלה בתשואות מצד הקהל. השמועה שראול ופידל יופיעו בראשה התבדתה.
אין כמו מסיבה קובנית
שלטי תעמולה תמיד קישטו את הוואנה, וגם כעת העיר מלאה שלטים רבים המספרים כי "כוחות שוחרי הטוב בעולם כולו ממשיכים במאבק הסוציאליסטי". אמנם המדינה מלעיטה את אזרחיה בשקרים, אבל המודל הקומוניסטי הקובני הוא יחסית סיפור הצלחה, משום שהוא חף מרמת השחיתות של רומניה או של מזרח גרמניה בזמנן. פידל ובני משפחתו לא גזלו לכיסיהם מיליארדים, גם לא מיליונים. נכון שקיים שוק שחור, אך רישיונות לעסקים (כמו למשל חנויות שהן כלי אפשרי להתעשרות, אלוהים ישמור) ניתנים אך ורק לחברי מפלגה מצטיינים, שעליהם אפשר לסמוך שלא יגנבו מהמדינה לכיסיהם הפרטיים.
למרות ליברליזציה מסוימת שהונהגה בשנים האחרונות, המדינה מפקחת על כל המתרחש, והיא הישות הכלכלית העצמאית היחידה: היא שותפה בכל מפעל וגורפת כמעט את כל הרווח. בכסף הזה המדינה משתמשת למימון דיור חינם, בריאות חינם וחינוך חינם. לא צריך להיות קפיטליסט מושבע כדי להבין שהכלכלה מדשדשת ומקרטעת: יש מחסור בכל דבר ותורים ארוכים בכל מקום. במצב שכזה כל אדם בעל משיכה ליזמות עסקית חי בדיכאון, ואכן יש בקובה בעיית שכרות קיצונית.
המשכורת המוכתבת והמשולמת על-ידי המדינה נעה בין 12 ל-30 דולרים לחודש (כמו בקיבוצים, גם כאן הונהג לאחרונה שכר דיפרנציאלי), וכך מוחזקים כל תושבי האי במשטר צנע חמור ביותר: בסכום כזה אי-אפשר למשל לקנות בשר (יש הקצבה של עוף חינם אחד בחודש למשפחה, בתנאי שיש בה ילדים או קשישים). הצנע אכן חמור, אך אינו מביא את תושבי קובה לעליבות המאפיינת מדינות אחרות באמריקה הלטינית. איש אינו מנצל את תושבי האי, שהיו בעבר אנאלפביתים, אם לא עבדים של ממש. המתייר בקובה ימצא עם בריא ומשכיל, זקוף וגאה.
ועוד מילה על הצנע הקובני: קובה היא אכן אי קריבי קסום, אך לאלה שהתרגלו לפינוקים המפליגים של מלונות חמישה כוכבים על חופי האיים המלדיביים או איי סיישל, נכונה אכזבה: הפאר בקובה אינו מגיע לרמה כזו, למרות המחירים הגבוהים. ירח דבש או חופשה של בטן-גב על חוף טרופי כדאי לעשות במקום אחר, או באתרים קובניים נפרדים ומנותקים, שנבנו במיוחד לשם כך.
באי כ-11 מיליון תושבים, וכשני מיליון תיירים בשנה. על-פי החוק אסור לתושבים הקובנים לשוחח עם התיירים, דבר המעיב על חוויית הביקור. מובן שרבים מתעלמים מחוק זה, שנועד לגונן על התיירים מפני החינטרוס - ספסרים הנטפלים לתיירים והמנסים לשכנע אותם לסעוד במסעדה זו ולא באחרת, תמורת עמלה.
למרות החוק, ואולי גם בגללו, עבור רוב הקובנים התחככות עם תיירים היא חוויה מענגת במיוחד. הם נוהגים להזמין תיירים אליהם הביתה, להפגישם עם השכנים, ולהפליג עמם ועם כל דיירי הבניין לערב של מוזיקה, ריקודים והרבה רום. רצוי שתייר הזוכה לחוויה שכזו לא יהיה קמצן, ויזמין את הנוכחים למשקה, שאותו הם אינם יכולים בדרך כלל להרשות לעצמם. כך הוזמנתי פעמים רבות ובאופן ספונטני, בדרך כלל בסופי שבוע, לחגוג עם משפחות בבתיהן, בחצרות או בפתחי הבתים. חלקן התעקשו לכבד אותי במשקה, אחרות נענו להצעתי לרדת אל החנות הסמוכה ולקנות בירה או רום שיספיקו לכולם.
מסיבות שכאלה הן תענוג, והעובדה שנוכח תייר מוסיפה שמחה רבה: כולם פוצחים בריקודים חושניים, ושמחים להדגים את הסגנונות הלטיניים השונים. וכולם זה באמת כולם: החל בסבתא בת ה-90, עבור בבני התשחורת הרוקדים בסגנון מיני בוטה, ועד הילדים בני ה-5, שעושים את צעדי הסלסה הראשונים שלהם. וגם רוגי מתרוצץ בין הרוקדים.
