בעידן שבו נוסעים מעדיפים מטוסים אלגנטיים ורכבות מהירות, הסיפור של קו האוטובוס מלונדון לכלכותה שבהודו עומד כעדות לכושר ההמצאה האנושי, התמדה והרפתקנות. שירות האוטובוסים, שהחל לראשונה בשנות ה-50, הפך לאחד הנתיבים היבשתיים האייקוניים בהיסטוריה, מסע ששבה את דמיונם של מטיילים מרחבי העולם. כיום, למרות שהשירות נעלם מזמן, מורשתו ממשיכה לעורר תאוות נדודים וסקרנות לגבי ההיסטוריה המרתקת של מסעות חוצי יבשות.
הרעיון של נסיעה יבשתית מלונדון לכלכותה (כיום קולקטה) נולד מתוך השאיפה להרפתקאות שלאחר מלחמת העולם השנייה והפופולריות הגוברת של נסיעות מוטוריות. באותה תקופה, נסיעות לאזורים מרוחקים של העולם הוגבלו במידה רבה לנסיעות אוויריות, שאומנם היו נוחות, אך היה חסר להן את הרומנטיקה והמשיכה של חקר יבשתי. חברת אלברט טראוול (Albert Travel), בהדרכת מייסדה בעל החזון אלברט פדג'האם, ביקשה ליצור חווית טיול שהייתה מעשירה כשם שהיא נועזת. מסע הבכורה יצא מלונדון ב-15 באפריל, 1957, והגיע לכלכותה ב-5 ביוני.
>> סוד שמור: המדינה המדהימה שמסתתרת מאחורי עשורים של מלחמה
>> "המסוכנת בעולם": המדינה הזו רוצה להפוך למגנט תיירות – וזה מתחיל לעבוד לה
>> בארץ הטאליבן: אפגניסטן הפכה מגן עדן מרהיב לגיהנום עלי אדמות
חציית יבשות ותרבויות בדרכים בלתי נשכחות
המסע ארך 50 ימים וחלף על פני 16 אלף קילומטרים בכיוון אחד. הנוסעים עברו דרך בלגיה, מערב גרמניה, אוסטריה, יוגוסלביה (כיום קרואטיה, בוסניה והרצגובינה וסרביה), בולגריה, טורקיה, איראן, אפגניסטן, פקיסטן והודו. לאחר הכניסה להודו, האוטובוס הגיע לכלכותה דרך ניו דלהי, אגרה, אלאהבאד ובנארס. כל קטע של המסלול הציג אתגרים ייחודיים, החל מניווט בשטחים הקשים של המזרח התיכון ועד להתמודדות עם המורכבויות הביורוקרטיות של נסיעות בין גבולות. למרות המכשולים, שירות האוטובוסים שמר על מידה יוצאת דופן של אמינות ובטיחות. המסלול כלל עצירות בערים היסטוריות כמו איסטנבול, טהראן, קאבול ולאהור, מה שאפשר לנוסעים לטבול בתרבויות ובנופים מגוונים.
הנוסעים יצאו להרפתקה ששינתה את חייהם מתחנת האוטובוסים ויקטוריה בלונדון, ולעתים קרובות התאספו בקבוצות של 10 עד 20 אנשים. האוטובוס היה מסוגל לנווט גם בכבישים קשים וגם בכבישים מהירים ורחבים. באותה תקופה, האוטובוס הקשוח הזה היה הישג הנדסי, שנועד לעמוד בסופות האבק של המזרח התיכון ובתנאים הקשים של ההרים בצפון הודו.
כפי שניתן להבין הנסיעה באוטובוס מלונדון לכלכותה לא הייתה חוויה רגילה. האוטובוס היה מצויד במתקני נוחות שנועדו לספק מעט נוחות בנסיעה הארוכה. הנוסעים יכלו ללון על דרגשי שינה, היה גם מטבח קטן לארוחות בסיסיות ומקום אחסון לחפציהם. עלות הנסיעה לכיוון אחד הייתה 85 ליש"ט ב-1957 (11 אלף שקלים היום) ו-145 ליש"ט ב-1973 (שווה ערך לעשרת אלפים שקלים), כשסכום זה כלל מזון, נסיעות ולינה.
אבל המסע המיוחד לא היה חף מאתגרים. אלה כללו עיכובים ארוכים בגבולות, תקלות מכניות וחוסר האפשרות לחזות של מזג האוויר. אבל דווקא האתגרים הללו הם שהעניקו לטיול את מעמדו האגדי. מטיילים מצאו את עצמם לעתים קרובות שקועים במגוון תרבויות, מבזארים שוקקים באיסטנבול ועד לנופים השלווים של האזור הכפרי של אפגניסטן. הם יצרו קשרים מתמשכים עם נוסעים אחרים, חלקו סיפורים וחוויות שעיצבו את חייהם לנצח.
50 ימים ששינו חיים שלמים
הנוסעים על סיפון האוטובוס מלונדון לכלכותה היו מגוונים כמו הנופים שהם עברו בהם. רובם היו הרפתקנים שחיפשו משהו שיהיה יותר מהחוויה התיירותית הטיפוסית. חלקם היו תרמילאים, אחרים היו גולים, עיתונאים או אקדמאים שחיפשו לחקור את העולם מעבר למדינות מולדתם. האוטובוס, שבהמשך הפך לאוטובוס קומותיים, משך אנשים מכל הגילים, מסטודנטים שיוצאים לשנת חופשה ועד גמלאים שחיפשו הרפתקה אחרונה. זה היה מיקרוקוסמוס של תאוות נדודים עולמית.
המטיילים דיברו לא פעם על האחווה שנוצרה במהלך המסע. ארוחות חולקו לאורך הדרך, לעתים קרובות הוכנו בתנאים בסיסיים, ומחנות מאולתרים הוקמו בעיירות מדבריות או לאורך צלע ההרים. היו גם חילופי תרבות רבים, שכן הנוסעים יצרו אינטראקציה עם המקומיים, למדו על המנהגים שלהם, והתנסו במגוון התרבויות שנפרשו מאירופה ועד אסיה.
כשעברו במדינות כמו איראן ואפגניסטן, האוטובוס נתקל לעתים קרובות בסקרנות ותמיהה. בימים הראשונים, הנסיעות באזורים אלה לא היו נפוצות באותה מידה, ומקומיים היו לפעמים על הכבישים כדי לצפות בתהלוכה המוזרה של בני המערב באוטובוס ענק. אבל למרות הקשיים, המטיילים נמשכו לריגוש העצום של הרפתקה כה עצומה ולא ידועה.
קו האוטובוס התחבר באופן די טבעי עם "שביל ההיפים" המפורסם. שביל ההיפים היה יותר מסתם מסלול; זה היה סמל למסע של דור שלם אחר חופש, גילוי עצמי וחקירה תרבותית. החל מסוף שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-70, זו הייתה רשת של נתיבי נסיעה יבשתיים שנפרשו מאירופה לדרום אסיה, שזכו לפופולריות של נוסעים מערביים צעירים, במיוחד אלו המבקשים להתנתק מהאילוצים של החברה הקונבנציונלית.
בעוד ששירות האוטובוסים מלונדון לכלכותה עבר במסלול ספציפי ומתוזמן, הוא חפף עם כמה יעדים מרכזיים על שביל ההיפים, במיוחד בהודו, נפאל ואפגניסטן. המסע ברחבי המזרח התיכון ואל דרום אסיה היה נתיב דומה למה שעברו מטיילים רבים בעקבות שביל ההיפים. שני המסלולים עברו דרך איסטנבול, טהראן, קאבול ודלהי – יעדים שהפכו למוקדים איקוניים עבור מטיילים שחיפשו משהו מעבר לחוויית התיירות הטיפוסית.
נוסע אחד, פיטר מוס, סיפר על תחושת האחווה המדהימה שהתפתחה בקרב קבוצת המטיילים המגוונת. "היינו מכל קצוות תבל", כתב, "עם זאת האוטובוס הפך לביתנו המשותף, והמסע חיבר אותנו בדרכים שלא תיארנו לעצמנו". נוסעת אחרת, ג'יין אוון, נזכרה שחגגה את יום הולדתה ה-30 אי שם במדבר האיראני, כשעמיתיה הנוסעים אלתרו עבורה עוגה מביסקוויטים וריבה. ברברה הולמס, הרפתקנית נוספת, העלתה זיכרונות מהריגוש שבניווט במעבר ח'ייבר שבפקיסטן: "הכבישים הצרים והמפותלים והתהום העמוקה היו מפחידים, אבל הנופים היו עוצרי נשימה. זו הייתה נסיעה מורטת עצבים, אבל כזו שלעולם לא אשכח", אמרה.
הסוף של הדרך: סיומו של המסע האגדי
שירות האוטובוסים מלונדון לכלכותה, פעם מיזם פורץ דרך ששבה את דמיונם של מטיילים מרחבי העולם, הגיע בסופו של דבר לסיומו בשנת 1977. המסע היבשתי האייקוני, שפעל במשך שני עשורים, נסגר עקב שילוב של חוסר יציבות פוליטית, גיאופוליטיקה משתנה והמורכבות הגוברת של נסיעות בינלאומיות. עד אמצע שנות ה-70, העולם השתנה בדרכים שהפכו את הלוגיסטיקה של שירות שאפתני שכזה לקשה יותר ויותר, אם לא מסוכנת.
הסערה הפוליטית הקשתה על שמירה על בטיחות המטיילים, שכן הגבולות נסגרו, והתנאים לאורך המסלולים הידרדרו. אפגניסטן, פעם תחנה תוססת למטיילים, הפכה לאזור מלחמה בסוף שנות ה-70, בעוד תהפוכות פוליטיות באיראן ופקיסטן הפכו את הנסיעה היבשתית לסיוט לוגיסטי. בנוסף, עלות אחזקת האוטובוסים ועליית מחירי הדלק תרמו ללחצים הכלכליים שהפכו את השירות ללא כדאי מבחינה כלכלית. ככל שהעולם הפך הפכפך יותר, שירות האוטובוסים לא יכול היה להתחרות יותר עם הקלות הגוברת והפופולריות של טיסות.
עד אמצע שנות ה-70, המשיכה של נסיעות יבשתיות ארוכות הלכה ודעכה, כאשר מטיילים רבים בחרו בנתיבי אוויר מהירים ונוחים יותר. עלייתן של חברות תעופה בתקציב נמוך והזמינות הגוברת של טיסות מסחריות הפכו את המסע המפרך על פני מספר מדינות לפחות אטרקטיבי. יתרה מכך, תנועת תרבות הנגד, זו של ההיפים וילדי הפרחים, שהניעה במקור את הפופולריות של נסיעות יבשתיות החלה להשתנות, כאשר האידיאלים של ספונטניות ומסע עצמאי השתלטו. תרמילאות וטרמפים הפכו לפופולריים יותר, והותירו מאחור את המסלולים המובנים של שירותים כמו האוטובוס מלונדון לכלכותה.
בסופו של דבר, שירות האוטובוסים מלונדון לכלכותה הופסק ב-1977, מה שסימן את סיומו של עידן הנסיעות החוצות יבשות באוטובוס. השירות אומנם חדל מלפעול, אך מורשתו מתקיימת בזיכרונותיהם של מי שעשו את המסע, והוא הניח את הבסיס לסגנונות הטיולים העצמאיים יותר שצמחו בעשורים הבאים. רוח ההרפתקנות, חילופי התרבות והחקירה שהגדירו את השירות ממשיכה להוות השראה למטיילים כיום, ומסמלת תקופה שבה נראה היה שהעולם מלא בחוויות בלתי פוסקות שרק מחכות להתגלות.