כמו לא מעט דברים שחלפו מהעולם, גם מרכזי המידע לתיירים באירופה הם נחלת העבר. הדוכנים עם סימון ה-i המפורסם, שהיו תמיד בסמוך לאטרקציות המרכזיות בערים המרכזיות ביבשת, כמעט ולא נמצאים שם יותר. כך למשל, פריז נפרדה בינואר ממרכז המידע האחרון שנותר לה, ליד מגדל אייפל. גם בסקוטלנד הודיעו שמרכזי המידע ייסגרו עד סוף 2025. למי שיטייל בלונדון, ברצלונה, רומא ושאר המקומות המפורסמים, אולי יוכל להיתקל במרכזי מידע פה ושם, אך המגמה ברורה - אין בהם עוד צורך.

הסיבה ברורה: היום כולם מטיילים עם הטלפון, משתמשים במפות און-ליין ונעזרים ברשתות החברתיות להמלצות. הכניסה לתחנת המידע הפיזית, שדורשת ממש לשוחח עם אדם שיסביר לך באנגלית ועם מבטא לא ברור, כבר לא שווים את הזמן והמאמץ. בנוסף, התרבות של האירופים פחות מזמינה ונעימה להיכנס ולהתייעץ. "תיירים אירופים רגילים לחוויות בהנחיה עצמית, לעתים קרובות תוך שימוש בכלים מקוונים ואוף-ליין, כולל אפליקציות וחומרים מודפסים", אומר ל-CNN שיאנג לי, מנהל בית הספר לניהול מלונאות ותיירות באוניברסיטה הסינית של הונג קונג.

ואחרי שכתבנו את כל זה - ממש אל תספידו את הפורמט. במדינות המזרח, בניגוד למערב, תעשיית תחנות המידע לתיירים פורחת ומשתכללת עם הזמן. לקוריאה הדרומית למשל היו כ-300 מרכזי מידע לתיירים בשנת 2015. כעת יש לה 638. גם ביפן המגמה זהה, ובין 2018 ל-2024, נפתחו 250 מרכזי מידע חדשים, תוך מתן מענה למטיילים בשפות רבות ככל האפשר.

תחנת מידע לתיירים (צילום: Melih Evren, shutterstock)
ככה אנחנו מדמיינים את תחנת המידע לתיירים, אבל יש אזורים שלמים שזה ממש לא ככה | צילום: Melih Evren, shutterstock

אז איפה טמון הפער? דבר ראשון בתרבות כמובן. אנשי המזרח שמטיילים במזרח, אוהבים לדבר עם המקומיים, לרבות נציגי תחנות המידע לתיירים. ובעוד שבאירופה הכניסה למרכז מידע לתיירים יכולה להיחשב כמביכה, במזרח מדובר בפעולה לגיטימית ואף מתבקשת כחלק מחוויית הטיול.

"תיירים אסייתיים מעריכים בדרך כלל הדרכה מובנית והסברים בין אישיים", אומר לי. "רבים מהמטיילים הללו מנוסים פחות בנסיעות בינלאומיות ויש להם מחסומי שפה, מה שהופך את האינטראקציות פנים אל פנים לחשובים במיוחד עבורם".

בנוסף, ולא פחות חשוב, כמו לא מעט דברים במזרח גם מרכזי המידע עשו קפיצת מדרגה, נראים מדהים ומספקים לא מעט חוויות. לא מדובר בביתנים אפורים בהם מפות רבות, אלא במרכזים שניתן ממש לבלות בהם, ועל הדרך ללמוד על המקום, התרבות ועל הדברים שכדאי לעשות. מוזיאון מידע לתיירים אם תרצו. "מרכזי מבקרים באסיה נותנים עדיפות לאינטראקציה ושירות כהיבטים החשובים ביותר שלהם, במטרה לענות על הצרכים של התיירים", אומר לי.

תחנת מידע לתיירים בקוריאה הדרומית (צילום: Luthfi Syahwal, shutterstock)
תחנת מידע לתיירים בקוריאה הדרומית. אטרקצייה תיירותית | צילום: Luthfi Syahwal, shutterstock

תמי מרמלשטיין, תיירת מיוסטון, ארה"ב, מציינת למשל שנכנסה למרכזי מידע לתיירים ביפן ומצאה את עצמה ומשפחתה מבלים בהם זמן רב. "באחד מהם", היא אומרת, "איש צוות הראה לבנות שלי איך לכתוב את שמותיהן ביפנית; באחר, הנציגה בדוכן הוציאה קימונו כדי שהבנות יוכלו ללבוש ולהצטלם. בחלק מהמרכזים יש אזורי משחק ייעודיים לילדים צעירים יותר".

שדרוג נוסף שמשפר את החוויה, הוא דרכונים מקומיים אותם ניתן לאסוף בתחנות המידע הפיזיות ולהחתים במקומות נבחרים ברחבי העיר, במטרה לנסות להשלים את כל החותמות שיש. במה זוכה מי שמשלים את כל החותמות? בכלום. אבל האתגר והרצון לסיים את החופשה עם חוויה או מזכרת, גורמים ללא מעט תיירים לנסות ולהשלים את האתגר, ועל הדרך גם לבקר בכמה שיותר מרכזי מידע לתיירים. 

והיצירתיות לא נגמרת כאן, ביפן ובקוריאה הדרומית שיכללו בשנים האחרונות הקונספט והתחילו להפעיל "דוכני מידע ניידים", שכוללים למעשה אנשים שלבושים בחולצות אדומות בוהקות וכובעי קאובוי, ומסתובבים ברחובות המרכזיים. כך, התיירים יכולים לעצור אותם על הדרך ולהתייעץ באופן מזדמן, מבלי להיכנס פיזית או לחפש אחרי המרכז הקרוב למקום שבו הם נמצאים. "זה טוב להתחיל לנהל איתם שיחה ולשאול שאלות, כמו מה לאכול, מה מפורסם כאן, אולי לבקר בחנות שהם ממליצים עליה ועוד. הם גרים כאן כל חייהם, והם באמת רוצים לעזור לך להבין את הקהילה שלהם".

לי מסכם: "בכל מקום שאתה הולך לצלול, אתה חייב להיעזר במאסטרים של צלילה שמכירים את המקום ואת הסכנות, נכון? ובכן, זה אלה הם המאסטרים של 'הצלילה' המקומית".