מה יש בהם בחופים של ברזיל שהופך אותם לשונים משאר חופי העולם? שילוב מיוחד של קצב, רוגע, אמונות אפריקניות וכמובן, כדורגל. ניסיון להבין את המרכיבים שהופכים את החוף הברזילאי למקום שאתם כל כך רוצים להיות בו
כל מגזרי האוכלוסייה בברזיל נפגשים על חוף הים. זוהי נקודת החיבור בה משתפים פעולה המשכילים, פשוטי העם, העשירים, העניים, הלבנים והשחורים. זהו המפגש המהווה, למעשה, את תמציתה של ברזיל.
זורקים מתנות אל הים
דחוס בין אלפי האנשים נושאי הפרחים, המסרקים והסיכות הצבעוניות, הלכתי לכוון חוף הים של ריו וורמליו בעיר סלבדור דה-באהיה. על החוף עמדו ההמונים וחיכו לשעה בה תצאנה מאות סירות אל תוך הים, כדי לזרוק אל הגלים טונות של מנחות ומתנות לאלה החשובה ביותר של דת הקנדומבלה, אלת הים – ימאנז'ה. אני עולה אל אחת הסירות, עומד על הסיפון ומדבר עם הקפטן. הוא פותח פחית בירה ושופך מעט אל תוך הים: "גם ימאנז'ה צריכה לטעום". סביבבנו סירות בכל הגדלים, מלאות אנשים הלבושים בבגד הלאומי של ברזיל – בגד ים. אני שם לב שרבים מן המשתתפים בחגיגה שמקורה אפריקאי, הם בכלל לבנים.
לאחר כחצי שעה של שייט עוצרות לפתע מאות הספינות. בכובד ראש עוזבים כולם את פחיות הבירה, מרימים סלים גדולים עמוסים בפרחים, מסרקים, ערכות איפור, סבונים וסרטים לשיער, ומורידים אותם אל תוך הגלים. ימאנז'ה אוהבת שמעריציה יפנקו אותה וידאגו ליופייה. אני מביט בקפטן הסירה שלי ורואה מבט של דאגה על פניו: לרגע נדמה היה לו שהזרמים נעים חזרה אל החוף. אם יחזירו הגלים את המנחות אל החול, יהיה זה סימן רע לשנה גרועה. הפרחים לא חוזרים. השנה קיבלה ימאנז'ה את מתנותיה.
אין כמו הבחורות של ברזיל
ערבוב של פולחן אלילים אפריקאי עם נצרות
אין אולי דבר המקשר בין תושבי ברזיל לבין הים יותר מאשר אלת הים ימאנז'ה. היא מלכת הגלים, אחראית לגורל יורדי הים והדייגים ושומרת על הרוחצים (למעט בחורים יפים במיוחד העלולים להמשך לארמונה התת ימי). היא משפיעה על עסקים, על הרמוניה בבית בין בני המשפחה, על אהבה ועל תחומי חיים רבים נוספים. קיומה הוא מעבר להגיון, היא נמצאת בכל מקום ובכל זמן, היא יכולה להיות נדיבה וטובה או זועמת ונוראית.
העבדים שהובאו ממערב אפריקה ע"י הפורטוגזים הביאו אתם פנתאון שלם של אלים ואלות. באפריקה לא הייתה ימאנז'ה אלה חשובה במיוחד, אך הטראומה הפסיכולוגית שחוו הצעירים השחורים שנחטפו ממשפחותיהם ונלקחו כעבדים ושפחות, ובעיקר שלב המסע המפחיד בים על סיפוני הפורטוגזים, הביאו לעלייה בחשיבותה של זו השולטת בים. כאשר רצו העבדים לקיים את דתם במולדת החדשה שנכפתה עליהם, העלימו המיסיונרים הקתולים עין מהמשך קיום הפולחנים האפריקאים בתנאי שיעשו במסווה נוצרי. וכך בפשרה מעניינת קיבל כל אחד מן האורישאס קדוש נוצרי מקביל: ימאנז'ה, אלת הים והדייגים הפכה להיות למריה. באפריקה לא היה יום מיוחד להערצת ימאנז'ה, אך כאן נקבע יום החג בשני בפברואר, אחד מן התאריכים המוקדשים למרים. יום חגה הוא פסטיבל ססגוני של הערצה לים ולעוצמתו.
ברזיל וכדורגל בנשימה אחת
בתוך הים בחוף אינפנמה שבריו אין הרבה אנשים. זרמים חזקים עלולים לסחוף את מי שאינו נזהר לבילוי צמוד מדי עם ימאנז'ה. על רצועת החוף הרחבה והלבנה חבורת צעירים משחקים כדורגל. גוף שחום במידה זו או אחרת, שיזוף מושלם של צעירים המבלים זמן רב מידי יום בחוף הים. אני מנסה לספור את מספר השחקנים ולא ממש מצליח: 13 או 14 בכל קבוצה, על החוף לא ממש מקפידים על המספר הרשמי. גם האדישים הגדולים ביותר למשחק יודעים כי ברזיל וכדורגל יש לאמור בנשימה אחת. מצחיק לחשוב שבשנת 1894, כאשר הביא צארלס מילר, יליד ברזיל ובן להורים אנגלים, את הכדורגל הראשון מאנגליה לברזיל, נחשב זה למשחק של האריסטוקרטיה. תוך שנים ספורות תפס המשחק החדש תאוצה ומצא את דרכו גם אל חוף הים, המקום היחיד בו יכלו העניים לשחק ללא הפרעה.
ב-1915 יצא לאור מילון אנציקלופדי שכלל בין דפיו תיאור רשמי ראשון של כדורגל בברזיל. "...המשחק פופולארי מאד, אך דורש מאמצים גופניים שאינם מתאימים לברזיל החמה והלחה..." לפחות על החוף, כאשר מידי פעם הכדור (או אחד השחקנים) מוצאים את דרכם אל הים, נראה המשחק טבעי מאד. כך עברו להם שניים וחצי עשורים: העשירים והלבנים משחקים במגרשים מסודרים בחסות עסקנים, פוליטיקאים ותעשיינים, העניים והשחורים משחקים על החוף בחסות השמש והרי הגרניט.
שנת 1919 הייתה נקודת מפנה כאשר השיגה ברזיל את גביע דרום אמריקה. מאז החלו להופיע יותר ויותר קבוצות מעורבות, והמגרשים המסודרים חשו גם את נעליהם של שחקנים שחורים. כל גדולי הכדורגל החלו את דרכם כאן, על החוף. כדורגל החופים הפך למושג שיש בו הרבה גאווה, השחקנים רומריו וג'וניור משחקים עד היום כדורגל חופים להנאתם. גם היום כדורגל זה עניין לאומי, אני מתבונן בעיניהם של הצעירים על החוף, חלקם בודאי מתגוררים באחת הפאבלות העניות של ריו. העיניים נוצצות, מחכות להזדמנות לקבל את הכדור, להבקיע גול ולעשות סלטה של ניצחון על החוף.
העשירים, העניים, הלבנים והשחורים – כולם שווים בבגד ים
כל הדברים החשובים בחיים
כמו בחוף איפנמה, גם בקופקבנה, בארבעה וחצי קילומטרים של חול לבן לבן לבן, זורמת הרבה אנרגיה חיובית. אנשים מכל הגילאים עוסקים בפעילות על החוף: גם כאן משחקים כדורגל או פוטוולי – מין שלוב ברזילאי של כדורגל וכדורעף, אחרים יושבים על בדי הקאנגה הצבעוניים ומביטים בשלושה גולשים המצפים לגל גדול.
בצדו השני של הכביש אנשים עושים שופינג ועל הטיילת אופניים, סקייט בורד, אנשים רצים וחולפים על פני דוכני השתייה הרבים המפוזרים לאורך החוף, בהם יושבים עם הפנים לים קבוצות חברים המוצצים אגווה דה קוקו – מיץ קוקוס טרי מקש ארוך או לוגמים באיטיות קאיפיריניה צוננת.
אגווה דה קוקו, מיץ הקוקוס הברזילאי
על החוף ההבדלים עניים לעשירים נעלמים. כולם כאן בשביל השמש, בשביל החול הלבן, בשביל הים וכמובן בשביל לשטוף את העיניים בחתיכים וחתיכות המסתובבים על החוף בבגדי ים מינימליסטים. בסופי שבוע יש בחוף מופעי רוק ולעיתים גם הקרנות סרטים על גבי מסכי ענק. מוכר אננס מסתובב בצעד עייף על החול, ונעצר להביט בשלוש צעירות בביקיני רוקדות לצלילי סמבה על הטיילת שמול החוף. הוא מחייך ואומר: "הבחורות של ברזיל והמוסיקה של ברזיל".
סיפרתי פעם לידיד ברזילאי, שאצלנו בישראל יש כל הזמן הפגנות, מתח, עצבים וצפצופים על הכביש - ושכולם מדברים כל היום על פוליטיקה. הוא ענה לי בסלחנות: "תראה, כאן יש לנו מליונים שחיים על סף רעב, מרוויחים דולר או שניים ליום ובכל זאת הולכים הביתה בשלווה. פשוט יש לנו את כל הדברים החשובים בחיים: יש כדורגל, יש סמבה ויש לנו את הים, אז מה צריך יותר"?
