הגיע הזמן לשים דברים על השולחן: הטיול הגדול, או הטיול אחרי הצבא, שהפך להיות אחד מתחנות החובה של הישראלים, הוא לא תמיד כיף. האמת היא שלא מעט שעשו טיול ארוך, או טיול בחו"ל בכלל, לא נהנינו ממנו אבל גם לא סיפרו ושיתפו על הקשיים שהיו להם.

> אלה היעדים שהישראלים טסים אליהם לטיול הגדול

גם דודי סלומון, שיצא לטיול גדול במזרח חזר מנו מאוכזב, אך בניגוד לרוב, הוא החליט לספר על זה, ולא סתם - לכתוב על זה ספר - "הספר של רובי כצנשטיין מפתח תקווה". "כשהגעתי לטיול לא הצלחתי להכיל את הפער העצום בין מה שאני חושב עליו לבין מה שכולם חושבים עליו. כל מה שניסיתי במהלך כל התקופה הזו היא לחייך כמו כולם, ליהנות כמו כולם, להתבטל ולהינות מזה, ואולי אפילו לעשות סדנת בישול. לא משנה מה עשיתי - הרגשתי שלא הולך לי, והאשמתי את עצמי, כי הרי סטטיסטית הרבה יותר הגיוני שאני דפקט, מאשר שכל שאר המטיילים".

הוא ממשיך: "אחרי תקופה בטיול הבנתי שלא מעט מהאנשים עם החיוכים האלה - אלה שתמיד יש רק לאנשים אחרים, הם גם מרגישים ככה מדי פעם. זה פשוט כל כך מביך להגיד את זה - הרי מי יודע בזה שהוא לא ייהנה מהדבר שהוא הכי קונצנזוס בתרבות הישראלית - טיול אחרי צבא"?

"הנושא הזה הוא באמת טאבו"

דודי נולד בפתח תקווה, חמישי מבין שמונה אחים. היציאה שלו לטיול הגדול היתה קצת שונה מהסטנדרט: הוא השתחרר מהצבא ומיד התחיל ללמוד. אחרי שנה א' בתואר הגיע למסקנה שהוא חייב לדאוג לעצמו גם להנאות והחליט לטוס למזרח. אחרי שהבין שההנאה שציפה לה לא תתגשם, החליט לכתוב על כך ספר כנה.

דודי סלומון בטיול הגדול (צילום: באדיבות המצולם)
דודי סלומון בטיול הגדול | צילום: באדיבות המצולם

"תמיד היה לי חלום לכתוב ספר. עד היום מילאתי את החלום הזה עם פוסטים יומרניים בפייסבוק. בטיול עצמו, אחרי שהבנתי שעם כל הכבוד לדפיקות שלי, צריך לטפל בה ואני לא מצליח ליהנות מלקום בבוקר, לחפש לעצמי אטרקציות וללכת לישון, ביקשתי מאמא שלי שתביא לי לפטופ, כשהיא באה לבקר אותי בתאילנד. אחרי כמה שבועות התקשרתי לחבר מהארץ והתחלתי לשפוך על היעדים, על הישראלים, על האירופאים ועל כל אדם שפגשתי בטיול הזה. אחרי מונולוג של רבע שעה, תוך הודאות חוזרות ונשנות שלי על היותי כלומניק, הוא הפסיק לרגע לצחוק ואמר לי: "עזוב את כל הרעיונות שלך, מה שאמרת לי - תכתוב. תמלא את הלפטופ שלך עם כל המטענים שיש לך על כל מי שפגשת בטיול הזה, אולי עוד ייצא מזה משהו".

מתי הבנת שאתה לא היחיד שסבל בטיול שלו?
כשהגיעו התגובות לספר הרבה אנשים אמרו לי שהם צחקו המון ובכו המון, ואני חושב שזה היופי בדיוק. החיים לפעמים באמת עצובים, קשים, מורכבים ומלאים בסתירות, וזה חרא, אבל זה גם מצחיק. באופן אישי כשקורה לי משהו רע אני משתדל למצוא את הסיטואציה הקומית שבאירוע הזה. אותי באופן אישי זה קצת משעשע, וזו דרך שמתאימה לי להתמודד עם החיים האלה. אז כן - אנשים מזדהים, והמון. לא קיימים המון ספרים שמעלים את הנושא הזה על נס, כי הוא באמת באמת טאבו. אנשים שאהבו להרים את העיניים אל על ולהגיד לי כמה הטיול שלהם היה מדהים, כתבו לי שהם הזדהו עם כל מילה והם אף פעם לא חשבו להודות בזה, אפילו בינם לבין עצמם. הרי אם אתה לא נהנה במקום כל כך מהנה - לא המקום דפוק, אתה דפוק. לא כולם יכולים לקבל את זה".

דודי משתף בשלוש תובנות למי שיוצא לטיול הגדול שלו:

  1. אל תאמינו לכל דבר שאומרים לכם: לא כל האנשים רעים, אבל כולם שקרנים. אם לא טוב לכם בסיטואציה חברתית, סיכוי לא רע שלא טוב גם למי שמסביבכם. אולי יהיה לכם טיפה קל יותר לדעת את זה. 
  2. לא כל הנוצץ הוא זהב ואושר האינסטגרם לא באמת קיים. אתם מדמיינים את הטיול הזה כשאתם כובשים את ההימלאיה או יושבים עם כוס שרדונה מול החוף, זה לגמרי יקרה, אבל יכול להיות שבדיוק באותו הזמן מישהי תגיד לכם ללכת לחפש את החברים שלכם או שאיזה מקומי ידפוק לכם מכות. חיים שפירא ניסח את זה טוב ממני: "האנשים המאושרים היחידים הם אנשים שאתם לא מכירים מספיק טוב". אתם תהיו מאושרים לעתים, הטיול הזה הוא כיף, אבל גם יהיה לא כיף, והרבה, וגם השילוב בין השניים יפגוש אתכם. 
  3. תחקרו, תרגישו, ואל תתפשרו על מי שאתם מטיילים איתו אף פעם. עדיף לטייל לבד במקרים מסוימים.
דודי סלומון בטיול הגדול (צילום: באדיבות המצולם)
דודי סלומון בטיול הגדול | צילום: באדיבות המצולם

 חלק מהפרק הראשון מתוך הספר "הספר של רובי מפתח תקווה"

לא היה בכלל מקום לרגליים במטוס. וזה עוד מילא, הצלחתי להוציא אותן קצת החוצה, אל המעבר. נכון שיש היררכיה במושבים במטוס? ברור לכולם שהאמצעי הוא הכי גרוע, ואז זה כבר עניין סובייקטיבי. אם הטיסה ארוכה או אם אתם משתינים בכל דקה, הכי טוב לשבת במעבר. בכל אופציה אחרת, עדיף לשבת ליד החלון. ישבתי ליד המעבר, אמזלג ישב באמצע. בכל עשר שניות מישהו אחר נדחף לי לכתף או לבּרך המסכנה שלי בזמן שהוא הולך להשתין, ורציתי להרוג אותם. את כולם. גם את אלה שראו את זה ושתקו. אלו הכי גרועים, שתדעו לכם. בדיוק כמו בשיעורים ההם בתיכון על הגורל המחורבן של העם היהודי, הצופים מהצד.

ברצפי הדקות של החסד שהיו לי בין משתין אחד לאחר, שִחזרתי איך בכלל הגעתי לכאן, זה הרי אף פעם לא היה בתכנון. רק כדי שתבינו, אתם מכירים את החבר'ה שמתנשאים על אלו שעושים את הטיול הגדול? אלה שאומרים שאין זמן לבזבז, וצריך מהר מהר ללמוד ולעבוד ולכבוש את העולם והכול עם חולצה מגוהצת וסניקרס לבנות מעצבנות? אז אני חושב שהייתי אחד מהם.

שלא תחשבו חלילה שאני איזה לוזר. זה לא שנכשלתי איפשהו בדרך והתפנה לי קצת זמן לטייל בעולם, בסך הכול הלך לי בן זונה. אבל עם כל הקלישאתיות שבדבר, הייתי חייב לעצור. ליטרלי, חייב. חמישה פסיכולוגים, עשרה חברים, משפחה, מי לא, אמרו לי כל הזמן שאני חייב לעצור, שאני הורג את עצמי עם ההישגיות הזאת.

 סגרתי כמה פינות, לקחתי את כל השיט שלי איתי, חלק נכנס למוצ'ילה החדשה, והרוב המשיך להפריע לי לישון, וטסתי למזרח.

כשסוף סוף קמתי ממושבי וצעדתי לכיוון שרוול היציאה מהמטוס אל שדה התעופה, לא ידעתי לענות לעצמי למה טסתי. אמזלג ואני לא דיברנו. היינו אחרי לילה ללא שינה, ובמצבים כאלו הוא עצבני ואני שקוע במחשבות, ובשורה התחתונה – שנינו לא ששים לדבר יותר מדי. אפילו שלא ידעתי למה טסתי, ידעתי בשביל מה לא טסתי.

לא רציתי להיות בהודו או במזרח. רציתי לכבוש את העולם. להיות הכי טוב בעולם, בהכול. עד עכשיו החיים שלי התנהלו בסדר, אפילו מצוין. אבל חשתי שעשיתי צעד אחד יותר מדי, שאני במצב של להיות או לחדול, לטוס או ליפול מההר. ברחתי מעצמי, דעכתי. הכול נהיה פחות טוב. ידעתי שאם אני ממשיך בדרך הזאת, אני קורס. אני חייב לנשום דקה.

עצרתי את הכול, הפסקתי בְּאמצע התואר שהתחלתי, סירבתי להצעות עבודה שכנראה חלמתי עליהן כל חיי, סיימתי עבודות ומבחנים וטסתי. אפילו לא בדיוק טסתי, ברחתי, נעלמתי. יהיה בסדר, חשבתי לעצמי ביציאה מהמטוס, נכבוש את המזרח, נראה להם מה זה.

שדה התעופה בהודו נראה טוב. אם לדבר בכנות, טוב מאוד אפילו. פסלים ומיזוג אוויר ותמונות ואפילו פינת עישון. זו לא הודו ששמעתי עליה. אנשים סתם מתבכיינים, חשבתי, רגילים לסטנדרטים של אירופה.

"אמזלג, שים לב, חגורת הבטן של התיק שלי דפוקה," התלוננתי אחרי שאספנו את התיקים שלנו מהמסוע. בכל פעם שטיפה ניפחתי את הבטן החגורה עפה לשני הצדדים כמו הצעצוע הקטן ההוא ששיחקתי בו כילד בגן שלווה, אורי כדורי, על שם החרק שהוא כמו מקק קטן עם יותר סטייל. אמזלג עצר עם סיגריה בפה, הסתכל על זה קורה, ואז הסתכל עליי במבט מלא בוז.

"שמע, אתה פשוט ילד שמן וחרדי. לא סגרת אותה טוב, יא חתיכת לוזר." הוא הידק לי את חגורת הבטן, על פניו ארשת רצינית, למרות העשן שנכנס לו לעיניים. כשסיים, פשוט המשיך ללכת בלי לומר מילה.

הסיפור של רובי פאקינג כצנשטיין מפתח תקווה - דודי סלומון
הסיפור של רובי פאקינג כצנשטיין מפתח תקווה - דודי סלומון

הבחירה לטוס עם אמזלג, היה בה מן הגאונות. אמזלג ואני הפכים אמיתיים. אני מדבר המון, הוא בעיקר שותק (אלא אם כן תדברו איתו על מארוול או על כדורגל, ואז הוא לא יסתום את הפה במשך שעות). אמזלג בחור חכם, חבר כמו שרואים רק בסרטי מלחמה, רציני, אמיתי, נחמד אך ורק כשמתחשק לו, סגור על עצמו וקר רוח עד כדי חִרפוּן.

יצאנו היישר אל החום האסייתי של הודו. פתאום קלטתי שאין לי מושג בכלל למה אני מצפה. יש יעדים שהמטרה בהם ברורה. אבל מה עושים בהודו? מה האטרקציה? קיוויתי שאבין עם הזמן.

התקדמנו לעבר המונית שהזמנו מראש. השמועות על תיירים שנהגי המוניות עבדו עליהם ולקחו אותם לקזחסטן הגיעו אלינו כל הדרך מקבוצות הפייסבוק של המטיילים, ולא לקחנו סיכון. במאה וחמישים המטרים שבין שער היציאה מהשדה ועד לנהג שלנו עצרו אותנו עשרות גברים הודים בגיל העמידה. כולם בצעקות וכולם כל כך התקרבו אלינו, שלדעתי כמה מהם ממש היו בתוכי. רובם הציעו לנו טרמפ, אבל לדעתי היו שם גם כמה הצעות מגונות וניקוי אוזניים אחד.

גם לגבי המיין בזאר הזהירו אותי. אמרו שזה מקום קשה, מלא בלגן. קיבלתי את זה די בסבבה, כי אמרו את אותו הדבר גם על בנגקוק ועל פוקט, וחשבתי שזה באופן כללי אותו הדבר. משהו כמו הרחובות הראשיים של תאילנד, הבנגלה או הקאווסאן. וגם אם זה ממש גרוע, אפשר פשוט ללכת לאחד ממכוני העיסוי ולדפוק מסאז'. זה הרגיע אותי. אני אגיע לשם ואדפוק איזה מסאז', מה כבר יכול להשתבש?

כשיצאנו מהמונית, האוויר תפס גוון קצת צהוב. הוצאנו את התיקים מתא המטען, ומייד כמה הודים בני שלושים או ארבעים פנו אלינו. גם הם בצעקות, גם הם קרובים מדי, הפעם בעברית קלוקלת.

"מה זה החרא הזה?" שאלתי את אמזלג. "איך הם יודעים שאנחנו ישראלים?"

אני לא חושב שהוא שמע אותי בכלל.

"Habad house, where Habad house?" אמזלג שאל את הנהג. הנהג לא הבין מילה, ובטח שלא מה זה "חב"ד האוס". הסתכלנו זה על זה בשמץ חיוך, ובתרגום חופשי, כוסאוחתק.

"בית הבד? בית הבד?" נשמעה פתאום שאלה, ואחד ממיליוני ההודים שהקיפו אותנו צעד קדימה. "בואו אחריי." סיפורי הזוועות ששמענו ממטיילי עבר במיין בזאר והרצון המוגזם שלו לעזור היו חשודים, אבל לא הייתה לנו ברירה. כאילו, אני אשכרה במיין בזאר, לאן הוא יכול לקחת אותנו שיהיה יותר גרוע מזה? 

בהודו אין מדרכות. הכביש נועד לכולם. לכולם! לרכבים, לקטנועים, לריקשות, להולכי רגל יחפים, להולכי רגל עם כפכפים, לפרות, לקופים. המשותף לכולם: כולם צופרים בלי הפסקה, כולל הולכי הרגל, כולל החיות.

התקדמנו בעקבות הבחור ההודי המפוקפק במעלה המיין בזאר, והמראות היו קשים. המיין בזאר מזכיר במידה מסוימת את שוק מחנה יהודה, עם המדרחוב המרכזי והסמטאות היוצאות ממנו, רק שהוא נראה כמו אחרי הפצצה של כמה קטיושות. גרעיניות. הביוב צף על הכביש וההודים צועדים בו, יחפים או עם כפכפי אצבע, כאילו כלום.

לאורך הדרך כולם ניסו למכור לנו הכול: לוחות שחמט, בשמים בבקבוקים שקופים, מדבקה של דיור סובאז', שעוני עאלק רולקס, מצלתיים, פשמינה, קעקועי חינה. הכול. והיו כאלה שסתם קיבצו נדבות. ילדה בת ארבע, נושאת בידיה את אחיה הקטן, בן כמה חודשים. הודי קטוע רגליים התקדם אלינו על הידיים, וגם הוא ביקש כסף. הייתי קפוא והלום. ניסיתי למחות בכף ידי את הזיעה שכיסתה אותי, ולנגב אותה בחולצה הגם־ככה מסריחה שלי, כשאמזלג אמר, "אחי, אלה סתם מניפולציות זולות, אל תהיה פראייר."

זאת הייתה הפעם הראשונה שריחמתי גם על עצמי ובו בזמן גם על אלה שגרמו לי לרחם על עצמי.

"מה נשמע, חבר'ה? הכול טוב? צריכים משהו? מונית?" פנה אלינו גבר כבן חמישים בעברית צחה. נעצרנו מהבהלה, ומייד צפרו לנו ארבעה קטנועים, שתי פרות וריקשה. היה מדובר בגבר סביר בסך הכול, תסרוקת מסודרת, חולצה מכופתרת, ג'ינס וכפכפים. נשמע טריוויאלי, חוץ מזה שהוא היה הודי. הוא דיבר את העברית הכי טובה ששמעתי בחיי, במבטא ישראלי אסלי. הגבר הזה אשכרה ישב מול הדואולינגו במשך כמה שנים טובות, למד שפה מזרח תיכונית, וכל זה כדי לזיין ישראלים פראיירים כשהם מאבדים את עצמם במיין בזאר, כמוני.

"הגענו, אחי, הנה, תסתכל," אמר לי אמזלג באותו הרגע.

יחי אדוננו מורנו ורבנו היה כתוב בשלט הצהוב המבורך, עם התמונה של הרבי מלובביץ'. הודיתי לאלוקים ולרבי עצמו, נהייתי ממש דוס בדקות האלו. התקדמנו בסמטה הצרה עם החנויות והכתובות בעברית. חייל הודי אמר לנו שבת שלום בכניסה ובדק את הדרכונים.

"שבת שלום," ענינו ונכנסנו פנימה.

בית חב"ד נתן תחושה של עיר מקלט, סביבה ניטרלית של האו"ם, שווייץ, חדר מורים, התחנה המרכזית בבאר שבע. עשרות מוצ'ילות גדולות בצבעים שונים מילאו כל סנטימטר ברצפה. הוספנו את שלנו לערמה ויצאנו לפינת העישון. חמישה שלטים ענקיים הכריזו: אין כניסה לכל סוג של סמים בפינת עישון זו.

"ברוך הבא להודו, אח," אמר בחור עם שיער ג'ינג'י מקורזל והגיש לי פייסל.

על פניו אין יותר מדי מקום לאופי כשמגיעים למדינה חדשה בטיול הגדול. אתם הולכים להוציא כסף עם האשראי שלכם (כל עוד לא איבדתם אותו), מתארגנים על איזו מיטה לישון בה כדי לא לישון ברחוב, ומסתדרים על איזה חתכה סים מקומי. גם אם אתם מתכוונים למצוא תרופה לסרטן בשלב מסוים בעתיד הכה זוהר שלכם, כאן אין חוכמות, פשוט תשחו עם הזרם, מיליארד נרקומנים שמטיילים במזרח לא טועים. ידעתי את זה, ועדיין כל מה שרציתי היה להסתגר בבית חב"ד למינימום שבוע. הייתי מפוחד למות.


"הספר של רובי מפתח תקווה" זמין באתר עברית, באתר ההוצאה קינמון, באתר המחבר וברשתות הספרים.