למפדוזה (Lampedusa) הוא אי איטלקי השוכן בים התיכון במצר סיציליה. הוא הגדול מבין איי הארכיפלג של פלאג'יה, והוא ידוע בטבע המרהיב שלו, במים הצלולים ובחופים עוצרי הנשימה. עם זאת, מתחת לחזית הציורית שלו מסתתרת מציאות קשה: למפדוזה הפך לתחנה עבור מהגרים לאירופה, אליו מגיעים אלפים שיוצאים למסעות מסוכנים על פני הים, בחיפוש אחר מקלט ותקווה לחיים טובים יותר.
ב-3 באוקטובר 2023 צוין יום השנה העשירי לאסון הספינה מול חופי האי למפדוזה, שבו נהרגו יותר מ-300 מהגרים. האירוע נותר אחד הפרשיות הקטלניות והסמליות ביותר של משבר המהגרים והפליטים בים התיכון. למרבה האירוניה, כמה ימים לפני יום השנה העצוב הזה, האי חווה הצפה חדשה של הגירה, כאשר הגיעו אליו כעשרת אלפי מהגרים תוך מספר ימים בודדים. כל אלו התניעו מחדש הסדרה הרגילה של פגישות חירום, ביקורים פוליטיים, נאומי מנהיגים, הכרזות על צעדים חדשים ובעיקר הבטחות שאף פעם לא מתקיימות.
>> טסים לאיטליה? היכנסו למדריך המלא
>> יהלום סודי: המקום החבוי האחרון באחת המדינות המתוירות בעולם
>> "לא רוצים להפוך לדיסנילנד": המקומיים במקום היפה באירופה סובלים מצפיפות מבקרים
למפדוזה הוא היום הסמל הטרגי של משבר המהגרים, כשמאחורי המציאות הקשה הזו מתגלה מיקרוקוסמוס שבו דרכם של פעילים חברתיים, דייגים, פליטים, עיתונאים ותיירים מצטלבות. לזרים, למפדוזה עשוי להיראות כמו אי במצור – "תחת פלישה", כפי שמכנים אותו רבים. זה מקום שבו חלומות וסיוטים מצטלבים, שבו הים הטורקיזי גם מחבק וגם טורף.
"אם לא ראיתם את למפדוזה, לא ראיתם כלום"
על הסלעים ליד הנמל הישן התקין הפסל האיטלקי מימו פלאדינו קשת בעלת שם משמעותי: "השער לאירופה". ואכן, התפקיד של למפדוזה היום לא שונה בתכלית מזה שהיה לאי במשך אלפי השנים הקודמות. "ההיסטוריה של האי קשורה לחלוטין למיקומו הגיאוגרפי, במרכז הים התיכון", אומר אנטונינו טרנטו, מייסד הארכיון ההיסטורי של למפדוזה. תמונות בשחור-לבן, מטבעות, מפות ישנות: מטה הארכיון מציע צלילה מרגשת אל העבר של האי. בימי קדם, "לופודוזה" (Lopadoùssa, השם היווני של האי) היה תחנת ביניים עבור הפיניקים, היוונים והרומאים, שהקימו שם מפעל לייצור גארום, רוטב הדגים שהיה מרכיב חיוני במטבח הרומאי.
במאה ה-8, ובמשך כמעט אלף שנים, שימשה הארץ הזו שעל גבול העולם הנוצרי והמוסלמי מקלט לשלל עמי האזור והאימפריות, ולמרות שהוא עבר לשלטון ספרדי בסוף ימי הביניים, האי נותר לא מיושב במשך זמן רב. "כל ניסיון התיישבות נידון לכישלון, האוכלוסייה נטבחה או גורשה באופן שיטתי על ידי הפיראטים הברבריים", מציין טרנטו. במים אלה, שבעבר היו שורצים בפיראטים, התנהלה זירה של אין-ספור קרבות ימיים, עם אגדות שהתפשטו מנמל לנמל.
רק במחצית המאה ה-19 האי סוף סוף החל להתפתח. משפחות נהרו מהארכיפלגים השכנים, ולמרות הבצורות הרצופות שגברו על החלומות החקלאיים שלהם, הם הפכו בעיקר לדייגים, וכך למעשה הם מתנהלים עד היום. יחד עם זאת, הכנסה נוספת החלה להחיות את האי – התיירות. המבקרים הזרים החלו להגיע לאי בשנות ה-60, אך האי קיבל את הפרסום העולמי שלו כאשר ב-15 באפריל 1986 ירתה לוב שני סקאדים לעבר תחנת הניווט של למפדוזה שפספסו את האי, כנקמה על ההפצצה האמריקנית על טריפולי ובנגאזי, וכתגובה על מותה לכאורה של בתו המאומצת של קדאפי.
_autoOrient_i.jpg "למפדוזה איטליה (צילום: MikeDotta, shutterstock)")
"אם לא ראיתם את למפדוזה מהים, לא ראיתם כלום!", אומר פייטרו ליצ'ארדי, שמדריך תיירים באי. בעוד שהחוף הצפוני אינו אלא צוקים סלעיים ותלולים, החוף הדרומי זרוע מפרצונים עוצרי נשימה, עם בריכות שחייה טבעיות הגובלות בחול זהוב: חוף מדונה, חוף קרוצ'ה, חוף פולצ'ינו והאיסולה דיי קוניי (isola dei Conigli, אי הארנבים) שמחובר לחוף על ידי גשר אדמה שקוע. החוף של האי הקטן בעל מים בהירים וצלולים, והוא נבחר לא פעם לאחד החופים היפים בעולם, כשהוא מנצח מתחרים מוכרים יותר בקריביים ובפולינזיה.
מציאות מקבילה של יופי מול ייאוש
לצד היופי שלו כיעד תיירותי, למפדוזה כאמור עד למשבר הומניטרי שמתרחש ללא הרף. במהלך העשורים האחרונים, האי הפך לשער עבור מהגרים ופליטים הנמלטים ממלחמות, רדיפות ועוני באפריקה, במזרח התיכון ומחוצה להם. עבור רבים, למפדוזה מייצג חבל הצלה – שער להבטחה של ביטחון, הזדמנות ועתיד טוב יותר.
המסע ללמפדוזה מסוכן ולעתים קרובות קטלני. רוב המהגרים מגיעים מחופי תוניסיה על כלי שיט צפופים ובלתי כשירים, המופעלים בדרך כלל על ידי סוחרי בני אדם, שחוצים מים גועשים בניסיונות נואשים להגיע לחופי אירופה. הים התיכון, פעם נתיב של מסחר וחילופי תרבות, הפך לבית קברות לאלפים שנספים בדרך, תקוותיהם נגוזות כנגד המציאות הבלתי סלחנית של הים.
ההשלכות של המשבר הזה ניכרות היטב בחופי למפדוזה. סירות מאולתרות, שלעתים קרובות נושאות נוסעים תשושים ומלאי טראומה, מגיעות באופן ספורדי, והמטען האנושי שלהן מעיד על האכזריות של המציאות. באופן טרגי, חלקם לא שורדים את המסע, נכנעים להתייבשות, היפותרמיה או טביעה. חופי האי, הידועים בשלווה שלהם, הפכו לא פעם לאתרים של סצנות ייאוש וחמלה כאחד – של חיים שאבדו וחיים שניצלו.
בעוד למפדוזה מנווט בין המורכבות של תפקידו הכפול – יעד תיירותי וצומת דרכים – עתידו נותר שזור בדינמיקה גיאופוליטית וסוציו-אקונומית רחבה יותר. המרכז לקבלת המהגרים, שבמהלך השנים קיבל קרוב למיליון מהגרים, עבר מזמן את המכסה היומית שבה הוא אמור לטפל. ואולי זהו עצם העניין – בלמפדוזה, כמו ביעדי תיירות רבים אחרים, לצד החופים שטופי השמש, קיימת מציאות מקבילה ומורכבת מיופי וכאב לב.