כשנחתתי ברייקייויק כבר ידעתי בתוך תוכי שמדובר בפיאסקו. לאחר אין ספור אימיילים ומסרונים שנשלחו אליה באופן אישי, כמו כן גם למשרדו של מנהלה, התחילה להתבהר העובדה שהראיון המיוחל עם ביורק כנראה לא יתקיים. זה היה אמור להיות מהמוצדקים שבראיונות. שני הסרטים הדוקומנטריים חדשים בכיכובה הושקו ממש לאחרונה: "ביופילה" (שמתעד את מסע ההופעות החיות שנושא את אותו השם), כמו גם "ביורק ואטנבורו", שבו היא משתפת פעולה עם אגדת סרטי הטבע דיוויד אטנבורו, והושק החודש בדי-וי-די. אבל שדונית הקרח הקופצנית הבלתי צפויה, פשוט הבריזה לי. ואולי זה בכלל יצא לטובה: יש להניח כי נוכח דעותיה הפוליטיות, שאותן היא אף פעם לא טרחה להסוות, במידה והראיון היה מתפרסם, היא, וגם אני, היינו מוצאים להורג בסקילה בכיכר המרכזית של עיירת הפייסבוק חסרת הרחמים.
והנה עכשיו אני יושב ב"מיקרו בר" שבמרכז רייקייוויק, בסמוך לבית הפרלמנט, שהוא בית הפרלמנט העתיק באירופה, לוגם פיינט של "אולפונט פייל אייל", לא רעה בכלל, ומנסה לחשב מסלול מחדש. עכשיו קיץ באי הצפוני הנידח, מה שאומר שהטמפרטורות נוחות יחסית ונעות בין אפס לארבע מעלות. לכתוב "נעות" זה אנדרסטייטמנט. הן גונחות משתוללות. אם יש דבר שמאפיין את מזג האוויר באיסלנד, אלה הן הרוחות הלא צפויות שהאוקיאנוס משלח מכיוון דרום מערב, רוחות שגורמות לכל ייצור חי להצטנף במאורתו האפלה. אפילו עצי האורן והאשוח, מהחסונים שבצמחי צפון אירופה, נראים כאן כמו עצי בונסאיי כפופים ומעוותים. לאחר כוס בירה נוספת ושתי כוסיות לבביות של ברנדיווין, תזקיק דגנים מקומי קשוח, נזכרתי במשפט שפעם איזה שיכור פולני לחש לי: “זכור שכל כישלון הוא ההתחלה של כישלון גדול יותר".
נקניקיה לכל ילד
איסלנד היא מדינה נהדרת ליישום המכתם הפולני הפסימי הנ"ל. לא מכיוון שהיא היא מדינה כושלת, חלילה. נהפוך הוא, איסלנד היא דוגמא למדינה שהצליחה ללטש יהלום זוהר מסלע וולקני מחוספס ונקמני. מלבד אנטרקטיקה, מדובר בתוואי הגיאוגרפי הקשה ביותר למגורי אדם על פני הכדור. ההתיישבות באיסלנד דומה במובנים רבים להתיישבות על הירח. ובכל זאת, מקטסטרופה לקטסטרופה, מאסון טבע לאסון טבע, בני הארץ הזו הצליחו לבנות דבר נשגב.
חמוש בטלפון דומם ובסוכריות ליקריץ מרציפן מלוחות שקניתי בקיוסק סמוך, יצאתי שוב אל הקור המצמית מצויד בהמלצה חמה וריחנית: "ביארינס בזטו פילסור" (Bæjarins beztu pylsur - ההגייה הנכונה על אחריותכם בלבד) או פשוט "בזטו", כפי שהמקומיים קוראים לו בחיבה. מדובר באחד מדוכני הנקניקיות העתיקים בחצי הכדור הצפוני: הוא הוקם ברייקייויק כבר בשנת 1937, כשעיר הבירה האיסלנדית היתה בגודל של נושאת מטוסים ממוצעת. היום, כשהיא מאוכלסת בכמעט רבע מיליון תושבים, הדוכן מגיש עדיין את המעדן המהיר לפי אותו מתכון ישן נושן: נקניקיה מבשר כבש מקומי נחה בלחמניה לבנה ורכה, כשהיא טובלת במיונז, בצל חי, ושבבי בצל פריכים אשר טוגנו בשומן חזיר מקומי. האיסלנדים נוהגים לספר שכל אחד מ-320 אלף התושבים שמתגוררים באיסלנד, אכל לפחות פעם אחת בחייו בדוכן הנקניקיות שהפך לסמל לאומי. לאחרונה עיתון הגרדיאן הבריטי אף הכתיר אותו ל"דוכן הנקניקיות הטוב ביותר באירופה".
אם במקרה גזרתם על עצמכם להיות טבעונים זה המקום להבהיר: בניגוד לאפיל שוחר השלום שבו הם מתהדרים, האיסלנדים הם קרניבורים מושבעים. באחד מראיונות העבר שלה, כשנשאלה האם היא טבעונית, השיבה ביורק: "השתגעתם? אני איסלנדית. באיסלנד לא אוכלים צמחים". לצערי, גם אחרי שלוש נקניקיות משגעות בבזטו, ותחקיר אישיותי מעמיק, לא התאפשר לי לברר עימה את הסוגיה המסקרת, וגם לא לברר את פשר האובססיה שלהם, כמו גם של אחיהם היפנים, לטבוח בלהקות לווייתנים ולאכול אותם בתאבון. אבל בשלב הזה, ברוח האופטימית שהשרו עליי הבירות והשומן המטוגן, ריחפתי במעלה רחוב לאובגארגור לעבר ה"קאפיבארין" (Kaffibarinn). ליליות נורדיות מסתוריות לחשו באוזניי הקפואות שביורק, בכבודה ובעצמה, נוהגת לבלות בבר השכונתי וההיפסטרי הזה. אגב, שמועות עקשניות מלחשות שמקור כל ההיפסטרים בעולם הוא במנהרה סודית שחפורה מתחת לשירותים של הקפיבארין, אשר אחד הפירים שלה מגיע עד לקרויצברג שבברלין. אולי זה יהיה ליל המזל שלי? אולי אפגוש בה ככה במקרה, כשהיא שתויה על הבר?
מי שמכיר את פועלה של הלהקה הקיצונית הזאת יודע שיונסי הוא איש ששווה ראיון, ולו בגלל העובדה שמדובר בגיטריסט שמנגן על גיטרה חשמלית באמצעות קשת של צ'לו ושר בשפת ה"הופלנדית", שאותה הוא המציא ושרק הוא מבין. מלבד זה, הוא עיוור בעין אחת וטבעוני. כן, מסתבר שיש איסלנדי טבעוני בעולם המטורף הזה. אבל יונסי היה שיכור מכדי לדבר, או שפשוט אני, בן תמותה ים תיכוני, לא הצלחתי להבין את המבטא ההופלנדי המוזר שלו.
איסלנד, נ"צ אחרי נ"צ:
סליחה, בני כמה המים האלה?
אז גם את יונסי לא הצלחתי לראיין. אבל כן הצלחתי לפגוש שם בחור סמוק לחיים חביב בשם דיוויד ברומיג'. אם למדתם ספרות אנגלית באוניברסיטה בוודאי שמעתם את שמו של המשורר הקנדי המוערך דיוויד ברומיג'. אז זהו, זה לא הברומיג' הזה. ברומיג' שלי הוא סוחר ויזם ממולח שעסק בפיתוח מותגים מנצחים עבור "דיאג'ו" ו"פרנו ריקאר"- שתי חברות האלכוהול הגדולות בעולם. לאחר מספר שנים פוריות ומכניסות הוא החליט לעזוב את הפוזיציה הנוחה ולקפוץ למים העמוקים, או יותר נכון לתוך חבית אלכוהול חסרת התחתית. בקיצור, הוא החליט לפתח מותג משל עצמו. מה לעזאזל הביא אותו לאיסלנד? ובכן, בכדי שיוכל לענות על השאלה ביתר קלות, הוא הציע שאצטרף אליו למחרת לנסיעה לאקראנס, עיירה שכוחת אל, אשר נעוצה על סלעי הבזלת המחודדים שמלחכים את "פיורד האבלף", 90 ק"מ מערבה לרייקייוויק.
זה המקום לעצור ולהבהיר מספר הבהרות הכרחיות: במושגים איסלנדיים, התיאור שקראתם זה עתה הוא טריוויאלי לחלוטין: כל העיירות באיסלנד הן שכוחות אל, כולן נעוצות על סלעי בזלת מחודדים, וכל האנשים באיסלנד הם חביבים וחברותיים להפליא. אך ברומיג' הוא לא איסלנדי. כמו בריטים רבים בעבר גם הוא הגיע אל האי על תקן מחפש אוצרות. בעבר אלה היו בעיקר סוחרים אירים שהדי-אן-איי התרבותי שלהם התאים להפליא לזה הוויקינגי. אחר כך היו אלה דייגי הבקלה האנגלים שבכישרון רב אף הצליחו לייצר את אחת מהמלחמות ההזויות והמופרכות ביותר של העידן המודרני – "מלחמת הבקלה", שבה שתי דמוקרטיות מערביות ניתקו יחסים דיפלומטיים בגלל דגים מלוחים. אך ברומיג' לא הגיע לכאן לטיול שורשים ולא כדי לדוג לווייתנים ודגי בקלה. הוא הרחיק עד הלום כדי לחצוב את המחצב נפוץ ביותר באיסלנד: קרח.
רק כשהוא פתח בפניי את שערי המפעל שלו, אשר נראה מבחוץ כמו האנגר צבאי נטוש, התחילה התמונה להתבהר: מי הקרחון שמקורם שלושים ק"מ משם מובלים לתוך המפעל בצינור, וכאן הם מעורבבים בתמצית ג'ין אשר יובאה כל הדרך מאנגליה במיכלים אטומים.
הרעיון להשתמש במים איסלנדיים לצרכים שיווקיים אינו חדש. מים מינרלים איכותיים הם ענף רווחי מאוד באיסלנד. ממש החודש אף החלו לשווק מים כאלה בישראל. אבל ברומיג' לקח את התובנה כמה צעדים קדימה. במקום לייבא מים מאיסלנד לאנגליה כדי לייצר מהם ג'ין במולדת הג'ין, הוא הביא את הג'ין אל מוחמד, או יותר נכון אל האל ת'ור. ולמה כל האופרציה המטורפת הזו? לדברי ברומיג' המים האיסלנדים הם "הטהורים והרכים ביותר בעולם. בטח שיותר טהורים מכל מעיין נובע בשטח האי הבריטי. ולא רק זאת, אלא מפאת גילו של הקרחון מדובר בעצם במים הכי עתיקים שאדם בעולמנו להניח עליהם יד באופן מסחרי".
אבל איך לעזאזל מים יכולים להיות "עתיקים"? ניסיתי להקשות, בזמן שלגמתי ג'ין ישר ממיכל הנירוסטה העצום. הרי כל המים בעולם מעורבבים אלה עם אלה. כל המים בעולם הם עתיקים באותה המידה. ברומיג' לא התרגש והשיב: "המים בעולם שלנו הם אמנם עתיקים, אבל כשהם זולגים, זורמים ושוטפים את פני ציפת הכדור הם סופגים בדרכם את כל הזבל שאנחנו מפרישים. רוב המים בעולם הם בעצם מי הספונג'ה של המין האנושי. ואילו המים שמתמוססים מהקרחון הזה הם בדיוק אותם המים שהיו כאן לפני מיליוני שנה. אלה מים שקפאו בזמן ועכשיו יש לנו הזדמנות נדירה ללגום מהם. זוהי בעצם קפסולה של זמן אבוד שהצליח לחזור להווה".
לאחר סיור מבוסם במיוחד במפעל האנגלו- איסלנדי של ברומיג', הוא החזירני לרייקייוויק. הפעם זומנה לי חווייה שונה לחלוטין: לא עוד בר היפסטרי, שרייקייוויק מלאה מהם להתפקע, אלא דווקא בר קוקטיילים רטרואי ומתוקתק, חבוי בתוך מלון בוטיק, מסוג הברים שהתחילו גם לצוץ לאחרונה בתל אביב. מאחורי הבר הופתעתי לגלות פנים מוכרות: זה היה יוהאן באלדוינסון, מיקסולוג כוכב שפגשתי פעם בתחרות ברמנים בהולנד. עכשיו מתברר, הוא מנהל כאן את הבר, שנקרא "סליפבארין" (slippbarinn ) ונחשב לבר הקוקטיילים הטוב ביותר באיסלנד. כדי להבהיר את הנקודה הזו הוא הכין לי את המרטיני הכי יבש והכי טוב ששתיתי מעודי. על בסיס מרטין מילר כמובן. בשלב הזה של הביקור הרגשתי חופשי כמו זרע ערער קליל הצף על פני הנחל, והרשיתי לעצמי ללכלכך חופשי על ביורק בקולי קולות. רק כשפתחתי את הטלפון כדי להצטלם על החבר הותיק שאף פעם לא האמנתי שאפגוש בשנית, גיליתי, לבושתי הרבה, הודעה: "ג'וב יקר, שמחנו לקבל את בקשתך. נשמח לארגן עבורך פגישה וראיון, אלא שביורק לא נמצאת בשבועות אלה באיסלנד. אנא צור קשר וננסה למצוא עבורך תאריך הולם".
עכשיו לפחות אני יודע בדיוק לאן צריך לחזור.
