בעודי יושב במסעדת "זום דומשטיין" שבמרכז טריר (Trier), כשבתיקי עותק מרופט של המניפסט הקומוניסטי בתרגומו של מנחם דורמן, ספרון אשר סבי נתן לי בילדותי קצת אחרי שלמדתי לקרוא, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי מתי כל העסק הזה התחיל להתחרבן? לא, לא של האוכל, שעדיין לא הגיע לשולחן בשלב זה של הארוחה, אלא של הדבר הזה, שנחשב היום למילה גסה במיוחד. לא יודע אם בכלל מותר לכתוב אותה באתר שגם ילדים נכנסים אליו, אבל אנסה: קומוניזם.
אחרי שגלגלתי את המילה האסורה על הלשון וצירפתי אליה את השם המפורש והאסור גם הוא בשימוש, "מרקסיזם", הבטתי סביבי וניסיתי לחשוב מה היה קורה אילו המוני הצעירים שהעלו את ברלין על ראש שמחתם היו מגיעים דווקא לכאן, לחור האפל הזה שבמחוז ריינלד פאלץ, מקום שבו במקרר של סופר המקומי לא הצלחתי למצוא מילקי או תחליף שלו, אלא בעיקר נקניקים וממרחי כבד בשלל מרקמים וצבעים.
כשקארל מרקס כתב את המניפסט הקומוניסטי הוא בוודאי לא חלם ש-160 שנה מאוחר יותר הגותו הסוציאליסטית תשקע לתחתית גביע מילקי מטופש. סביר להניח שאת המניפסט הקומוניסטי הוא כתב כשעל מכתבת עץ האלון הכבדה שלו היה מונח בקבוק ריזלינג צונן מאיזור המוזל, וצלוחית פורצלן שעליה טוסט ועליו ממרח כבד עם פיצפוצי גריווען.
מעטים יודעים שקארל מארקס, האיש שהמציא את הקומוניזם, נולד למשפחה יהודית מבוססת שהתגוררה במרכז טריר, מאה ואחד עשר מטר בקו אווירי מהשולחן בו אני יושב. ראו זה פלא, רבים ממכריי נסעו לברלין בשנה האחרונה, אחד מהם אף עבר להתגורר בה דרך קבע, אבל אף לא אחד מהם שמע מעודו על טריר, כשם שאף אחד מהם לא קרא לאחרונה את המניפסט הקומוניסטי ובטח ובטח שלא את טרילוגיית ספרי "הקפיטל". אז הנה, עשיתי מעשה והחלטתי לטלטל עצמי עד לטריר, כדי לקרוא שוב את המניפסט במקום בו נזרעו זרעיו. עבור אדם שליקק את אותיות המניפסט כשהן מרוחות בדבש וחזרת, נסיעה לטריר משולה לחסיד ברסלב שזכה בכרטיס לאומן.
כיוון ששונא טקסים ופולחנים אנוכי, הייתי חייב להודות בפני עצמי עוד לפני הנסיעה שגם ביקור מרגש בבית הולדתו של קארל מרקס אינו שווה את כל הטרחה הזו. ובכלל, ניסיוני לימד אותי שבתים של יהודים חשובים בהיסטוריה הם לא שוס גדול בשום מקום. נאמר זאת כך: מעולם עוד לא פגשתי אדם שחזר מאמסטרדם והצהיר שבית אנה פרנק היה ההיי לייט של חופשתו. אך מלבד הייחוס המרקסיסטי שבה היא מתהדרת, טריר אוחזת בתואר אחר יוקרתי הרבה יותר: מדובר בעיר העתיקה ביותר בגרמניה, עיר אשר ההיסטוריה שלה מרחיקה עד לשלושים שנה לפני הספירה.
אך למען האמת, גם האטרקציות התיירותיות של טריר - הגשר הרומי העתיק ביותר מצפון לאלפים שעליו עדיין יכולות לנסוע מכוניות, וה"פורטה ניגרה", השער הרומי השחור שכל העיר סובבת סביבו כאילו היה הכעבה – אינם נראים כסיבה מספיק טובה להגיע לכאן.
בתים מבפנים
למי שהצליח לשכנע אותי לנסוע עד לכאן קוראים מרקוס גביוס אפיסיוס. הבחור הרומאי החביב טייל ברחבי הקיסרות הרומית במאה הראשונה לספירה - בעת שטריר הצעירה היתה בירת פרובינקיית גאליה בלגיקה, אזור שחלש על ארצות השפלה של ימינו ועד דרום אזור הריין. מרקוס אפיסיוס לא היה סתם אחד שמטייל עם תרמיל ומקל: הוא היה הטייל הנהנתן המתועד הראשון בהיסטוריה.
על אפיסיוס ההדוניסט חסר המעצורים הסתובבו הרבה סיפורים בקיסרות, למשל אודות נסיעה מיוחדת למזרח אפריקה, שבה, כך הוא שמע, יש לובסטרים גדולים וטעימים במיוחד. על אף שהיה איש עשיר מאוד, הוא הצליח לבזבז את רוב כספו על שתייה ומעדנים. בשלב מסוים הוא נכנס לפרנויה שהכסף בקופתו המדלדלת לא יאפשר לגרום לו הנאה לשארית חייו, לפחות לא ברמה שאליה הוא הורגל, מה שהביא אותו להחליט להתאבד בשתיית כוס תרעלה. אם אתם רוצים להסיק מזה משהו על התנהלות הטייקונים בעלי התספורות וחסרי האחריות של ימינו, זה על אחריותכם בלבד.
מלבד היותו הנהנתן הראשון בהיסטוריה שתיעד את עצמו באובססיביות, כמעט אלפיים שנה לפני שהומצא האינסטגרם, הוא היה אחראי על כתיבת מספר ספרי בישול שהניחו את מסד הנתונים לבישול המודרני, כולל זה של המטבח המפואר בימיו של לואי ה-14, אשר המציא את המונח "בישול עילי". הספר האחרון, שנקרא "אודות הבישול", מכיל 500 מתכונים, 300 מתוכם נכתבו ע"י אפיסיוס עצמו, והוא כולל מתכונים כגון "לשונות פלמינגו ברוטב דבש" או "זנבות תנינים ברוטב דגים מותסס".
למה אני מספר עכשיו על מיודעינו אפיסיוס? על אף העובדה שמדובר כביכול בהפכים מוחלטים, כפי שהערצתי את מרקס, כך בצעירותי הערצתי את אפיסיוס ואת המתכונים ההזויים שלו, אשר גרמו לי להפליג בדמיונותיי אל ארצות רחוקות וזמנים אחרים.
באופן פרדוקסלי, העיר טריר עושה כבוד לשני הטיפוסים הללו במידה סימטרית. מהעבר האחד בית קארל מרקס המשומר, אשר משמש כמוזיאון וכמרכז חינוכי. ולא רחוק משם מסעדת זום דומשטיין, אשר מציעה תפריט שלם, כולו על טהרת מתכונים בני אלפיים שנה הלקוחים מספרו ההדוניסטי של אפיסיוס.
לאחר שהסתובבתי ברחבי טריר הבנתי שלא מדובר בגחמה של משוגע לדבר. טריר כולה, על תושביה המסוגרים והעצובים, חיה בערגה אובססיבית לימי הרומאים. ברבים מהמקומות ניתן לראות אמנות רומית עתיקה וחלק מהתושבים מגדירים עצמם כצאצאי הרומאים. בלא מעט מובנים טריר עדיין תקועה בזמנים בהם חבל הארץ העשיר הזה עבר ממיטת קיסר אחד למשנהו כמו זונת צמרת בבורדל ספון קטיפה ועץ לחלוחי. עיר מיושנת ועייפה, אשר רוב המלונות בה מרגישים ומריחים כמו יובאו לכאן ממזרח אירופה של העידן הקומוניסטי.
מסעדת זום דומשטיין היא מסעדה עייפה ואפלולית, אבל היי, מתי יצא לכם לאכול לאחרונה מנות בנות אלפיים שנה? הסקרנות גרמה לי להזמין סלט של מלפפונים עם עדשים וגבינה בתיבול גרגרי כוסברה וחילבה, לצד מנה של שעועית ברוטב פלפלת ו"גארום" – רוטב דגי ים מותססים. למנה עיקרית הזמנתי חזיר בר מבושל בתאנים, צנוברים וענפי הדס. כל המנות שרו בטעמים שמעולם לא טעמתי כמותם. אשקר אם אגיד שהיה טעים. למען האמת זה היה אוכל מבחיל. כך נגסתי בפיסות החזיר שהדיפו ריח שרף הדסים שהזכיר פוליטורה, בעוד דמותו המאויירת מרקס מביטה בי בתוכחה מבעד לכריכת הספר שדמם על השולחן. אני לא יודע מה אפיסיוס היה אומר על האינטרפטציה המקומית למתכונים שלו, אבל הארוחה הזו גרמה לי להבין מדוע הוא הרחיק עד לאפריקה בשביל לאכול לובסטרים אטלנטיים שלוקים במי ים.
אפשר להתנחם בעובדה שהיין היה מצוין: כמו רוב המסעדות בטריר, גם לזו תפריט יין מפואר, אשר מתמקד בעיקר בריזלינג מקומי. איזור טריר, אשר נהר המוזל מפלח אותו במרכזו, נחשב למעצמת יין עולמית, ומיטב יקבי הריזלינג בעולם ממוקמים לאורך נהר המוזל ויובליו שמקיפים את העיר מצפון ומדרום.
יקב בישופליך הוא דוגמא ליקב כזה. היקב, שממוקם בטבורה של העיר, הוא איחוד של שלושה מהיקבים מהוותיקים ביותר של האזור. אחד מהם נוסד במאה ה-16. במשרדי היקב קיבלה את פניי אנה ריימאן, שהיא לא רק ייננית מוכשרת אשר רכשה את השכלתה באוניברסיטת מונפלייה שבצרפת, אלא בחורה לבבית, אשר שולטת באנגלית שאותה היא מקפידה לתבל בציניות ובחוש הומור אנין, מצרכים נדירים למדי באזורים אלה של גרמניה. כל הריזלינגים של בישופליך נהדרים, וכך גם הפינו נואר, שמיוצר כאן בכמויות קטנות במיוחד עקב תנאי האקלים הקשים.
כל חובב יין יודע שפינו אוהב תנאים קשים, והפינו בציר 2011 שלגמנו יחדיו היה פשוט מחשמל.
אבל גולת הכותרת של בישופליך הם לאו היינות, אלא המרתפים שמאכסנים אותם: שטח עצום של 30 אלף מטרים רבועים זהו נתון שקשה לתפוס עד שיורדים למעבה האדמה. המרתפים הללו, אשר נחפרו בתקופה הרומית, כה גדולים, עד שעובדי היקב מתניידים בהם כשהם רכובים על אופניים.
בחללים העצומים והלחים, אשר מתפרשים כמעין עיר תת קרקעית מתחת לחלקים נרחבים של העיר העתיקה, מאוכסנות חביות ענק. בניגוד ללא מעט יקבים גרמניים מודרניים, כאן כל ההתססות מתבצעות בחביות עץ, בדיוק כמו לפני מאות שנים. בחלק מהחדרים האפלים מאוכסנים בקבוקי ריזלינג עתיקים ומאובקים. כולם שמורים היטב ובעלי גזרה וטעם נפלאים.
בעודנו מסתובבים בנבכי המרתפים, מתבסמים מהאוצרות שבלומים בחביות, סיפרה לי אנה פיסות רכילות מהעיר טריר והשלימה לי חלקים נרחבים בביוגרפיה הלא כל כך ידוע של העיר ושל מרקס. למשל, העובדה שלפני שמשפחת מרקס שינתה את שמה (בעקבות הכיבוש הפרוסי של טריר, נאלץ אביו של קרל להמיר את דתו ולשנות את שם המשפחה ממרדכי לוי למרקס), היו בבעלותה לא מעט כרמי יין באזור העיר. ובכלל, כמו אביו, כך קארל מרקס עצמו היה חובב יין רציני, מידע מפתיע בהתחשב בעובדה שלימים יין, כמו גם סיגרים וקוויאר, נחשבו לאויבי המהפכה הקומוניסטית. באחד החדרים האפלים היא אף הראתה לי מנהרה צרה ששסופה מגיע ממש אל מתחת לבית משפחת מרקס. היא המשיכה וסיפרה שבימים עברו , כשקהילת יהודי טריר הייתה גדולה ורבת השפעה, רבים מהיקבים כאן ייצרו יינות כשרים. היום הם סתם טעימים.
על נהר המוזל שם ישבנו גם בכינו
כשעלינו בחזרה למעלה, מתנודדים, סמוקים ונבונים מעט יותר, הרגשתי שאני מתחיל להתחבר להוויה הייחודית והדיכאונית של טריר. זוהי לא ממש גרמניה, ובטח שלא צרפת או בלגיה הסמוכות. זוהי נקודה ייחודית ומסורתית על נהר המוזל, העיר העתיקה ביותר בגרמניה, שגורמת לך להרגיש שהיא שונה מכל האחרות. כשחזרתי למלון התיישבתי על המיטה ולאור מנורת המיטה המעומעמת, פתחתי את ספרון המניפסט המרופט ושמעתי את קולו של מארקס לוחש לי:
"...התעשיות הלאומיות העתיקות נהרסו, ועודן נהרסות יום-יום. הן נדחקות מפני תעשיות חדשות, שהקמתן היא שאלת-קיום לכל האומות התרבותיות, מפני תעשיות ששוב אינן מעבדות חומרי-גלם מקומיים, אלא חומרי-גלם מן האזורים המרוחקים ביותר, עושר מוצריהן נצרכים לא בארץ-המכורה בלבד, אלא בכל חלקי-תבל כולם. במקום הצרכים הישנים, שסופקו על-ידי מוצרי הארץ, באים צרכים חדשים, התובעים לסיפוקן את מוצריהן של הארצות והאקלימים הרחוקים ביותר. תחת ההסתפקות העצמית וההסתגרות הישנה, המקומות והלאומית, בא מגע-ומשא כל צדדי, תלות-גומלין כל צדדית של האומות. וכמו בייצור-החומרי, כן גם בייצור הרוחני...”.
למקרא השורות הללו, לא הצלחתי להתאפק ופתחתי בקבוק ריזלינג בן עשרים שנה שרכשתי ביקב. החלטתי באותו רגע שלא לקחת אותו עמי לישראל, ארץ רחוקה וזרה, אלא לשתות אותו כאן, לכבודו של קארל היינריך מרדכי הלוי מארקס, אשר עכשיו, כך אני חושב, אני מכיר אותו מעט יותר.
