בניגוד לשאר עמי מזרח אסיה, העלומים ברובם, חלק ניכר מהישראלים נפגש עם ילידי הפיליפינים על בסיס קבוע. זה אמנם קורה תוך מפגש עם קשיש על כסא גלגלים או בעת מנוחה על ספסל בפארק, אבל גם זו היכרות. היכרות מצומצמת, חד ממדית, צינית ולעיתים קרובות גזענית, אבל עדיין היכרות. חלק ניכר מהישראלים נפגש על בסיס קבוע גם עם סלבס. זה אמנם קורה מבעד למסך ההבל הטלוויזיוני, או בתיווך מדורי הרכילות, אבל עדיין, גם זה סוג של היכרות. חד מימדית, צינית, אבל עדיין הכרות. לכן, כשנפלה בחלקי ההזדמנות לפגוש הן פיליפינים והן סלבס בטיסה אחת, עטתי עליה כפליט ריאליטי נשכח על זמן מסך בתכנית בוקר.
גם היום, לאחר החזרה לארץ, כשאני שזוף ומפוטם בהרבה משהייתי לפני הנסיעה, אני עדיין לא משוכנע מה היתה מטרת המסע הזה ולמה דווקא אני הוזמנתי אליו. אבל איך אמר פעם הומר סימפסון? "כשאתה מוצא מטבע של דולר בתחתית כוס הבירה שלך אל תתלונן בפני הברמן, פשוט קח אותו". וכך, מצאתי את עצמי יושב בטיסה לפיליפינים עם חבורה של אנשים שבארץ לא יכולים לצעוד מבלי שחבורות בני תשחורת נרגשים ינופפו מולם בסמרטפונים מכוילים על מצב של צילום עצמי. די מהר הסתבר שגם הסלבס עצמם, בדיוק כמו גדודי מעריציהם, עסוקים במשך רוב שעות היממה בצילום עצמי. אבל הצילום העצמי שלהם שווה כסף.
בנמל התעופה הבינלאומי של מנילה נחשף בפניי טפח שהבהיר מעט את מטרת המסע: משרד התיירות הפיליפיני הזמין את הידוענים הישראליים לסיור על מנת להעלות את המודעות למדינה יפיפייה ומסבירת פנים, נתפסת אצל רוב הישראלים כמחסן חלפים ענק לעובדים גריאטריים. התמורה מצד הסלבס: העלאת תמונות של חיוכים ונתחי עור שזופים באינסטגרם. נטלי דדון, אור דניאל, אנה ארונוב, יוליה פלוטקין, ליאון שוובסקי ובטח עוד כמה ששכחתי את שמם, כולם מתחזקים חשבונות אינסטגרם של עשרות ומאות אלפי עוקבים. הכוח השיווקי של החבורה הזו, כך הסבירו לי, הוא גדול יותר משל עיתון ממוצע. בעצם מדובר בפרסומות מהלכות: המזוודות, הכובעים, הכפכפים, בגדי הים, עבור כל אקססורי, אפילו השולי ביותר, הם מקבלים שכר. כשהבנתי את המכניזם התחלתי להצטער שאני לא חלק מהמשחק. יכולתי לקבל חסות על כפכפי האצבע שקניתי בשוק הכרמל. פעם הציעו לי להשתתף במאסטר שף וסירבתי.
כמו קופנגן אבל רחוק
התחנה הראשונה בסיור הסלבס היתה האי בורקאי (Boracay), שיושב על השפיץ של מחוז אקאלאן, 400 ק"מ דרומית למנילה. אמנם החיסרון של נופש באי כמו בורקאיי לעומת האיים בתאילנד הוא משך טיסה ארוך והתניידות מסורבלת (טיסה נעימה של חברת קוריאן אייר עשתה אותה למעט פחות מסורבלת). משצולחים את דרך החתחתים, מקבלים חוויה בתולית הרבה יותר מזו התאילנדית וגם זולה יותר. בורקאי היה בעבר מקום מפלט של היפים משנות השישים, שחיפשו מקום שאפשר להמשיך לאכול בו אסיד לארוחת בוקר בלי שאף אחד יציק להם. אך כפי שקרה לעוד חופים תכולי מים כמו גואה או קופנגן, זרועי חול לבן ועטורי עצי קוקוס שפלי צמרת, גם לכאן הגיע הכסף הגדול ואיתו הריזורטים הנוצצים ומלונות היוקרה. זוהי דרכו של עולם.
הייתי מעדיף, כמובן, להיפלט לכאן בשנות השבעים על גבי רפסודה, לרקוד מתחת לכוכבים, לבתר אגוז קוקוס ירוק ולאכול דגי חרב טריים שהגיעו בסירת דייגים רעועה אל החוף. אבל עכשיו, כשהרפסודות היחידות שבונים כאן הן עבור תוכניות כמו "הישרדות", כל שנותר היא הוא להשיר מבט אל המציאות ולמצוץ עד תום את מה שיש לה להציע. המטען הגסטרונומי של הפיליפינים הוא, לרוע המזל, הדל ביותר מבין עמי מזרח אסיה; כך שבעת שנטלי דדון, אור דניאל ושאר החבורה דיגמנו את עצמם על רקע השקיעה בחוף מול מלון השנגרילה בניסיון להצדיק את הטסתם לצד השני של הכדור, אני חיפשתי לדגמן את הכבד הסקסי שלי באחד מהמקומות על הטיילת.
זה המקום להבהרה: אנשים שואלים אותי, בעיקר בעקבות שני הטורים האחרונים, מה פשר האובססיה שלי לאלכוהול. שאלות כגון: "תגיד, זה רציני? אתה טס אלפי קילומטרים לארצות אקזוטיות בשביל לבקר במבשלת בירה או בפאב?". לאלה אשיב: בעיני, הדרך טובה יותר לחקור תרבות של מדינה חדשה היא לשתות אותה. בפאבים ובבתי מרזח פוגשים את האנשים החברותיים והמעניינים ביותר, ובמבשלות, יקבים ומזקקות לומדים שיעורים מרתקים על הגיאוגרפיה, ההיסטוריה, החקלאות והפוליטיקה המקומיים. ביקור ביקב ושיחה מתגלגלת עם יינן או מבשל בירה, משכילה הרבה יותר מביקור בעוד מונומנט או מפל, שוצף כלל שיהיה.
ברים ודאנס ברים יש בבורקאי כחול אשר על שפת הים. כמו בתאילנד, בחלק ניכר מהם יושבות צעירות ששפתיהן מרוחות בליפסטיק מוגזם, אשר מנסות למכור שירותי סקס לכל דיכפין. בפיליפינים, מדינה קתולית בעיקרה, הסקס נמצא בכל מקום אבל אף אחד לא מדבר עליו. על אלכוהול, לעומת זאת, מדברים חופשי. מעטים יודעים זאת אבל הפיליפינים היא מעצמת רום, ומותג הרום הפילפיני "טנדוי" הוא השני הנמכר בעולם. גם בבירות אין להם במה להתבייש. בירת סאן מיגל הפיליפינית נחשבת גם היא למותג האלכוהול עולמי מוביל. לאחר בקבוק הסן מיגל הרביעי הציע לי דייגו הברמן לנסות בירת בוטיק מקומית בשם "בוגז IPA" מה? סצינת מבשלות הבוטיק הגיעה עד לפיליפינים? מסתבר שכן. לאחר שערכתי תחקיר קצר הצלחתי ללקט שמות של מספר מבשלות, כולן בעיר מנילה או בפרבריה.
זהב של שותים
כעבור שלושה ימים קבוצת הידוענים עפה לה להצטלם באתר טבע פוטוגני, ואני העדפתי לפרוש כדי להשתכשך בסמטאות מנילה הדביקות. כמו כל המטרופולינים של אסיה, מנילה מספקת למטייל הבודד חוויה מטלטלת חושים. 11 מיליון אנשים חיים בעיר, שממוקמת במפשעה של האי לוזון, והיא קשה, סואנת, חמה, מסריחה, צפופה, אבל גם ססגונית, מלהיבה, חייכנית ומטיבה. על אף העוני שפושה בה היא בטוחה יחסית לשוטטות, או יותר סביר – להתניידות בג'יפניז – מעין ג'יפים ארוכים – שרידים מתקופת השלטון האמריקאי, שמשמשים כמוניות שירות צבעוניות.
גי'פיני כזה הביא אותי לג'יפוינט, (Gpoint Smorgasbord and Bar) בר-מבשלת בירה, שכל העובדות בו הן נשים, כולל אחת בשם רוז שהיא הברומסטר הנקבה היחידה בכל הפיליפינים. רק אחרי ששתיתי את הבירות הנפלאות שלה התוודעתי לסיפור המקום: הבחור הבהיר שישב בקצה הבר והתמקד בבליסת קציצות בשר, הוא הבעלים. מורגן קלפיורד השוודי הגיע לפיליפינים בשנות התשעים כדי לטייל, התאהב בנערה יפה, החליט לשנות את מסלול חייו, ופתח פאב.
היה שיכור תמיד. הפאבים השווים של מנילה על המפה:
במנילה תמיד היו פאבים טובים, זכר לשהות של חיילי הצי האמריקאי בנמל המקומי. אבל פאב שוודי אף פעם לא היה כאן. זה לא שלמישהו במנילה היה חסר פאב שוודי, אבל מורגן פשוט רצה מקום שבו הוא יוכל לאכול קציצות בטעם של בית. ולשתות בירה כמובן. את הבשר לקציצות הוא קנה בשוק הסמוך, אבל את ציוד הבירה הוא היה צריך להשיט כל הדרך משוודיה. מכיוון שמורגן לא אוהב לעבוד קשה מדי, הוא הפקיד את מלאכת הכנת הבירה בידי אשתו רוז. כך נולדה מבשלת הבוטיק הראשונה במנילה.
מהג'יפוינט התקדמתי שתי דקות הליכה אל "ההוביט": הבר הזה, שהוקם כבר ב-1973, מעסיק אך ורק גמדים. הברמנים, המלצריות, שוטפי הכלים, כולם גמדים. בתחילה הישיבה בהוביט בר עוררה בי אי נוחות. בילי הברמן הסביר את הקונספט: "תבין, לרוב האנשים כאן אין איפה לעבוד. ההוביט מאפשר לאנשים שעלולים להיות דחויים בנסיבות רגילות להיות במרכז הבמה. כולם כאן גאים בעבודה שלהם. כולם כאן מרוויחים היטב. זה הבית שלנו". המילים שלו ריגשו אותי, אבל עדיין, גם אחרי אי אילו כוסות רום, לא הצלחתי להשתחרר מתחושת האדנות הלא נוחה. אולי בכלל זה בגלל הלהקה שניגנה קאברים מחרידים ומעוררי פלצות לנאמברים של באדי גאי ובי. בי קינג.
התחנה הבאה היתה הוודמנ'ס פאב, עוד פאב של פליטים אירופאים. במקרה הזה אנגלים. בניגוד לג'יפוינט הסליזי משהו, כאן מרגישים בבית: בריטים מנומנמים שלא שמעו שמלחמת העולם השניה נגמרה מנמנמים על הבר. בחדר האחורי תרמילאים משחקים סנוקר על סיגריות אמריקאיות מזוייפות. הוודמנ'ס הוא פאב נהדר לשעות אחר הצהריים וטוב עוד יותר לסגור בו את הלילה. בוודאי שיותר טוב מרוב הברים הזנותיים שצרים עליו. ואם כבר שכרות ואוכל מהיר, זה המקום בו אפשר לעצום עיניים ןלטעום מאחד המאכלים המבחילים ביותר ביקום, אשר נהמקומיים מחשיבים אותו למעדן: בלוט ( Balut) - ביצת ברווז מופרית, עם עובר ברווז חי בתוכה, שנאכלת בביס אחד.
ואי אפשר בלי ה"גראמרסי 71". בלב איזור הזונות והסמים של מנילה התמקום רסטו-בר אקסקלוסיבי מאוד, שמתנשא מעל העיר בגובה 71 של קומות, באחד הבניינים הגבוהים במנילה. קו הרקיע של העיר נשקף מבעד ליריעות זכוכית עצומות ומבריקות, והיא נראית לפתע כה יפה וזוהרת. למרבה שמחתי החזירית, ואוצ'ר של משרד התיירות אפשר לי לשתות ולאכול בגראמרסי חופשי, והזמנתי, כמובן, את הוויסקי הכי יקר, מהמדף הכי גבוה – מקאלן בן שלושים שנה.
יצאתי אל הגג, שם פגשתי להפתעתי בידוענים הישראליים שבדיוק חזרו מהטיול בקאנטרי סייד. הם מצידם נופפו גם הם בואוצ'רים והזמינו עוד ועוד באקטים של וודקה איכותית וטוסטונים עם קוויאר. זה היה הלילה האחרון לפני הטיסה חזרה לתל-אביב, שם המשיכו בוודאי לחגוג באיזה מועדון חדש שנפתח בנמל או להצטלם בהשקה של מותג משקפי שמש חדשים שמיוצרים בסין, או אולי ממש כאן בפיליפינים, באחד מההאנגרים שפרוסים מתחת לגורד השחקים. כשחשבתי על החיים התובעניים האלה חזרתי פנימה והזמנתי לעצמי עוד מקאלן. אני צנוע שכמותי, טוב לי ככה, עם המקאלן, הסיגריה והעיתונים הישנים. אם היתה לי האפשרות, הייתי נשאר בוודאי עוד זמן מה במנילה. מי יודע, אולי הייתי פוגש כאן איזו פיליפינית שיודעת לבשל בירה, ופותח איתה חיים חדשים.
הכותב היה אורח לשכת התיירות הפיליפינית וחברת Flyeast