בעת שטרפתי את סטייק הפריים ריב המפלצתי במסעדת "ראנץ' האוס” במתחם המלונות של עין בוקק, ושטפתי אותו פנימה עם כוס קברנה סוביניון, לא יכולתי שלא לחשוב על כריסטופר קוסטיגן. הסוף האומלל של חייו הקצרים היה בוודאי שונה, לו ניתנה לו הזדמנות דומה לשלי. סטייק, אפילו סטייק שדוף של עז מדברית, ויין, אפילו יין מחומצן שהתיישן בנאדות עור גמל, בוודאי היה מציל את חייו של קוסטיגן. אבל כל מה שהמסכן המורעב יכול היה לנגוס בו היו רקיקים יבשים שאותם הוא נאלץ לכרסם בלוויית מי מלח גופריתיים בריכוז שהורג כל ייצור חי שמוכר למדע.
כריסטופר קוסטיגן היה בחור אירי רציני ומחונך. הוא נולד בשנת 1810 למשפחה דבילנאית הגונה ועם התבגרותו למד תיאולוגיה בקולג' הישועי של העיר. אך בהגיעו לגיל 25 אחז בו דיבוק לא מובן. אולי הוא התקנא בכריסטופר אחר, ששלוש מאות שנים לפני כן נחת על חופי אמריקה. על כל פנים, כריסטופר האירי שלנו החליט לעזוב הכל ולנסוע למזרח התיכון, ולא סתם למזרח התיכון, אלא לרדת לבקע העמוק ביותר בעולם, לרקטום הצורב והאדמומי של כדור הארץ, הלא הוא ים המלח.
אף אחד מחבריו ומבני משפחתו לא הבין את פשר האובססיה, אבל באביב של 1835 הוא לקח רכבת לקונסטנטינופול ומשם ירד לביירות. בביירות הוא קנה מדייג ערבי זקן סירת עץ קטנה, עשויה קורות ארז הלבנון, ובעזרת גמל הטלטל איתה בשבילי הגליל עד לטבריה. התכנית ההזויה של קוסטיגן הייתה לשוט מהכנרת במורד הירדן עד לים המלח. בים המלח הוא תכנן לערוך סקר חופים, למדוד את עומקו המירבי, ולשפוך מעט אור על מקווה מים מלוח שהעולם המערבי כמעט ולא ידע עליו דבר באותה התקופה. לנוצרי הקלטי החביב היו כוונות טובות, אלא שהוא היה תמים ובעל עור לבן ודק מדי למשימה שכזו.
כידוע, בימי אוגוסט הלוהטים זרימתו של הירדן דומה יותר לזרימת הביוב לעת ערב במורד שוק הכרמל. תיקון: לעת ערב זרימת הביוב בשוק הכרמל שופעת וחזקה יותר. כיוון שבמקומות רבים מי הירדן היו רדודים מדי, נאלץ קוסטיגן להעמיס את הסירה על חמורים ולהוביל אותה דרומה על פני היבשה.
באיזור יריחו תקפו את קוסטיגן העייף והתשוש שודדים אשר גזלו ממנו כל כספו. הוא הוא לא התייאש, ולאחר מנוחת הצטיידות קצרה שב למסע השיט הנועז. במשך שמונה ימים הוא שט לאורך הצד המערבי של ים המלח והגיע עד ללשון היבשה הלבנבנה שחודרת לים המלח מהצד המזרחי. בשלב הזה הוא כבר היה מיובש וקודח. כשעגן בכוחותיו האחרונים את סירתו לאחד מגלדי העצים על הגדה, אספו אותו בדואים ולקחו אותו לבית החולים ביריחו. יומיים לאחר מכן קוסטיגן הגוסס הובל למנזר סן סלוודור שבעיר העתיקה בירושלים ושם, בערב ה-7 בספטמבר, הוא נפח את נשמתו ספוגת המלח והגופרית, והונצח לעד כאיש הראשון בעידן המודרני אשר חצה את ים המלח בסירה.
שלושה בעקבות אחד
מדוע אני מספר לכם עכשיו את הסיפור העצוב על כריסטופר קוסטיגן? כי כשצמד חברים טובים צילצלו אליי והציעו לי להצטרף למסע שיט לזכרו, לא יכולתי לסרב. כוכב לוי וג'קי בן זקן הם תושבי קיבוץ מצפה שלם שלחוף ים המלח. מלבד היותם אנשי שטח וטבע מדופלמים, אנשי צוות חילוץ של המועצה האזורית מגילות, אשר מכירים את נבכי מדבר יהודה וים המלח על בוריים, הם מתחזקים בחודשים האחרונים סירת מנוע אשר הגיעה בדרך לא דרך מהולנד אל המקום הכי נמוך בעולם.
בתחילת שנות התשעים, כשהייתי נחלאווי ושרתתי בקיבוץ מצפה שלם, בחופי עין גדי היה בסיס של חיל הים. מצ'וקמק, אבל עדיין בסיס. כמו כן היתה כאן סירת נופש בשם "אשת לוט" אשר קיימה הפלגות תיירים, בדומה לסירות התיירים המקרטעות של הכנרת. אבל מאז אותם ימים יפים זרמו מעט מים בירדן, בסיס חיל הים נסגר ופונה מחוסר עניין לציבור וספינת "אשת לוט" הפכה לנציב מלח. כיום, מלבד סירתם של לוי ובן זקן קיים כאן רק עוד כלי שיט פעיל אחד – ספינת מחקר של רשות הימים והאגמים, אשר נראית יותר כמו אותן ספינות חלודות וחורקות אשר מבריחות מהגרים מורעבים וחדורי תקווה מחופי אפריקה אל סיציליה וספרד.
לא קל לתחזק כלי שיט בים המלח. ריכוז המלחים במים עומד על 34%, גבוה פי עשרה מהים התיכון. המשמעות היא שכל חומר ממתכת או עץ פשוט מתעכל על ידי מיצי הקיבה האימתניים של הימה. אפילו סירת הזודיאק המקצועית של בן זקן, אשר עשויה כולה גומי קשיח, נדרשת לטיפולים אינטנסיביים לאחר כל הפלגה. אבל המאמץ בהחלט מתגמל: ים המלח הוא אחד המקומות המרתקים בעולם והחופים שלו אוצרים בחובם אוצרות טבע שאין שניים להם. האפשרות לשוט לאורך חופים אלה משולה לזכייה באפשרות הפנטזיונרית לחזור אחורה בזמן לעידנים הקסומים שבהם הרפתקנים אירופים גילו "ארצות חדשות". בחודשים האחרונים בנו בן זקן ולוי מסלולים שיוט קצרים ואקסקלוסיביים, אשר מיועדים לטיילים סקרנים המעוניינים לספוג אווירה ולחוות את הנופים הקסומים מהצד האקסטרימי והלא מוכר של המפה. אבל השיט אליו יצאנו היה קיצוני עוד יותר. זה היה שיט גילוי ארצות על אמת.
יצאנו לדרך ב-7 בספטמבר, כאמור – התאריך שבו מת כריסטופר קוסטיגן. בכלל, לחודש ספטמבר יש סמליות עגומה בכל שקשור להיסטוריית מסעות השיט על ים המוות, שזכה לכינויו המורבידי בצדק מוחלט. 12 שנים אחרי המסע של קוסטיגן היה זה תומס מולינה, קצין חיל הים הבריטי אשר ביקש גם הוא לשוט ולחקור את הימה המלוחה. אלא שהוא לא למד דבר מניסיונו המר של קודמו: גם הוא בחר לערוך את המסע שלו במורד הירדן בתקופה הכי פחות מתאימה לכך בשנה – סוף הקיץ. על אף שהיה מצויד היטב, גם המסע שלו הסתיים בצורה הרעה ביותר האפשרית: גם מולינה חלה במהלך השיט, ונפטר בתחילה אוקטובר 1849. באופן אירוני, סירת העץ שלו מוצגת היום לראווה במתחם מפעלי ים המלח, ממש מול משרדי ההנהלה.
האירוניה היא שמולינה היה הרפתקן אשר הגיע לחקור את ים המלח מאהבת הטבע, ואילו מפעלי ים המלח אשר מציגים בגאווה את מורשתו הם הגורם העיקרי להחרבת פלא הטבע העולמי. על שמו של מולינה נקראה "כף מולינה", השפיץ הדרומי של הלשון, אך היא התייבשה. אחרי מולינה הגיע ויליאם לינץ' האמריקאי, שעל שמו נקרא מיצר לינץ' – רצועת מים צרה שהפרידה בין האגן הצפוני לבין האגן הדרומי, אך גם היא כבר לא קיימת עקב שאיבת מים מוגברת לצורך הפקת המלח. השריד היחיד לאותה תקופת מגלי ים המלח הגדולים הוא כף קוסטיגן – השפיץ הצפוני של הלשון המיובשת – איזור ספר דומם ובתולי אשר ממוקם ממש על הגבול בין ישראל לירדן.
המסעדה שבקצה היקום
למרות עונת השנה, אשר לא בישרה טובות, היינו מלאי אופטימיות. גם בגלל הידיעה שסירת המנוע שלנו מהירה בהרבה מסירות המשוטים של חוקרי ים המלח הקדומים, גם כי הקליטה הסלולרית בכל חלקי הים היא טובה, אך בעיקר כי הצטיידנו בצידניות עמוסות כל טוב, כלומר, בשני ארגזי בירה קרה. בימים כתיקונם היינו מעמיסים בוודאי בירות פילסנר בהירות אשר יוכלו להתמודד בהצלחה עם החום והאטמוספירה הכבדה והמעיקה שלוחצת על הריאות והכבד ברום של 428 מטר מתחת לפני הים. אבל נוכח האירוע ההיסטורי והחד פעמי החלטנו ללכת כנגד דרך הטבע, ולהצטייד בארגזי גינס שחורה וכבדה. קוסטיגן היה יליד דבלין, שהיא כידוע גם עיר מולדת הגינס. כדי להוקיר את זכרו החלטנו פה אחד שאין הולם יותר מלהשיק גינס בנקודה הגאוגרפית שנושאת את שמו.
הנקודה הראשונה בה עגנו היתה בחופי שמורת עינות קנה וסמר, רצועת חוף שנמצאת מול צומת מצוקי דרגות ונחל תמרים. בלתי אפשרי להגיע אליה בדרך היבשה, לא רק בגלל סבך הקנים הצפוף, אלא כי בעשור האחרון כל האיזור הפך למעין שדה מוקשים ענק, כשאת המוקשים מחליפים הבולענים, אותם יצירים גיאולוגיים שבהם קורסים פני הקרקע לתוך חורים תת קרקעיים עמוקים, שהחלו לצוץ כאן בעיקר עקב התייבשותו המהירה ים המלח. באיזור החופי הזה יש להודות שהתוצאה מרהיבה: אל רבים מהבולענים נקווים מי מעיינות מתוקים, מה שיוצר שורות שורות של אגמונים בצבע טורקיז. פנינים מופלאות לשחיה ולהתרגעות. הייתי יכול להישאר באיזור המופלא הזה ימים ארוכים, אך המשימה וקוסטיגן קראו לנו.
בדיוק כמו קוסטיגן, כך גם אנו שטנו לאורך הגדה המערבית של הימה, חולפים על פני נביעות מים חמים אשר מדיפים את הריח שמדיף הגיהנום. לצד הנביעות צוקים קטנים ובוציים, אשר חושפים שכבות שכבות של מפלסים קדומים וגבוהים יותר. כשקוסטיגן שט כאן מפלס הים היה גבוה יותר בכחמישים מטר.
מול השפך של נחל ערגות חלפנו על פני ספינת המחקר של המכון לחקר הימים והאגמים, וממנה חתכנו דרום מזרחה אל איזור כף קוסטיגן. הנרי בייקר טריסטראם, עוד חוקר חשוב של ים המלח, תיאר את צבע המים כ"אופל מבריק, חלק ואפור, אשר משנה את גווניו בהתאם לצבע השמים". אנו חתכנו את האופל המבריק והיפיפה הזה בנהמת מנוע מתוצרת מרקורי כשהאדוות יוצרות השתקפויות פסיכודליות של הרי מואב.
בדרך, כמו שביל הסוכריות של עמי ותמי, חלפנו במסלולינו על פני עוד ועוד בלוני הליום מיותמים צפים על פני המים – זה עם הדפס של הלו קיטי, האחר עם הדפס של קוקה קולה ואחר, בצורת לב ועליו ברכה ליום נישואין. בעת שקטפנו את הבלונים מפני המים ציינו שני השייטים המנוסים שזו תופעה נפוצה ושהם נתקלים באין ספור בלונים כאלה. ההשערה שלהם היא שמשהו בזרמי האוויר גורם לבלוני ההליום שמופרחים באיזורים שונים בארץ לנחות דווקא כאן. ים המלח הוא בית קברות ענק לבלוני הליום.
לכף קוסטיגן הגענו עם שקית זבל מלאה בבלונים. את פנינו קיבלה לגונת מלח מרהיבה שבמרכזה גווייה של אנפה אפורה. כמו קוסטיגן עצמו, גם אצלה אזלו בוודאי הכוחות במהלך הנדידה עד שהתייבשה ומתה. רצועת החוף של כף קוסטיגן היא פיסת אדמה קסומה, אשר נדמית כאילו שייכת לרקמת הנוף של כוכב אחר: לגונות ובריכות בצבעי טורקיז, כחול, ירוק ואפור משובצות במרבדים נוצצים של יהלומי מלח. לו הייתי רוצה להיעלם מהעולם, בוודאי הייתי בוחר להגיע לכאן. מתייבש לי לאיטי כמו אותה אנפה. לדרוך על פיסת ארץ שאדם לא דרך בה מעולם זו הרגשה מרוממת נפש בצורה שאי אפשר לתאר. כף קוסטיגן הוא ללא ספק המקום הראוי ביותר להשיק לכבוד כריסטופר קוסטיגן לחיים. ואתם יודעים מה? אין לי מושג למה, אבל מתברר שבירת סטאוט כהה מתוצרת אירלנד הופכת כאן לטעימה שבעתיים.
בזמן ששכבתי על פני המים השומניים במקום הכי נידח בים המלח ולגמתי מהבירה חשבתי שוב על קוסטיגן המסכן: לא רק שלא היו לו בירות, אלא אפילו מים רגילים אזלו בסירתו. וכשהבדואים אספו אותו מהחוף, בעודו מעולף, הם בוודאי האכילו אותו בתמרים והשקו אותו בתה אזוביון מריר. שתי יממות שלמות גסס קוסטיגן בדרך החתחתים שבין דרום ים המלח לבית החולים של יריחו.
ואילו אני, לא רק שלא גססתי, אלא שלאחר יום השייט נסעתי בכוחות עצמי לחדר מפואר במלון ישרוטל, שנחשב למלון הטוב ביותר במתחם המלונות של ים המלח, ואכלתי ארוחת מלכים במסעדת הבשרים שנמצאת בתחומו. אל תקלו בכך ראש, כי לידיעת מגלי הארצות מבינכם: מתברר שגם בימינו, ימים הנפלאים שבהם אפשר להקיף את ים המלח בפחות מ-24 שעות, להוציא את אותה "ראנץ' האוס" מוצלחת, בכל איזור ים המלח אין מסעדות הגונות, ואפילו לא סבירות. המקרה האומלל של קוסטיגן עלול להתרחש שוב.
הכותב היה אורח מלון ישרוטל ים המלח וחברת Dead Sea Diamond - שיט בים המלח: 052-4398931