צלצול טלפון.
- אנחנו מחפשים כתב שיתלווה לטיול אופניים של שמונה ימים בהרי האטלס. ממריאים כבר ביום שלישי הזה.
- נשמע מגניב.
- יש לך דרכון זר?
- כן.
- יש לך מצלמת וידאו?
- כן.
- אתה רוכב על אופני שטח?
- כן. (בלחישה חרישית: "כאילו לא ממש, אני יודע לרכוב על אופניים, גמול מגלגלי עזר... אבל שטח, לא רכבתי בחיים).
- סבבה, מעולה. נשלח לך את כל הפרטים ורשימת ציוד.
ניתוק.
אופס. מה עושים עכשיו?
הכנה
את חברי כת רוכבי השטח אף פעם לא תופסים בשעת מעשה, רוכבים על אופניים. מי שאינו חבר בה נתקל בהם בעיקר בבתי קפה של תחנות דלק, לפני או אחרי מעשה. לגופם שריוני דרייפיט והם טובלים חטיף אנרגיה בהפוך גדול, ממתיקים בטבליות מגנזיום ומדברים על ילדיהם ועל הבלם האחורי בהתלהבות זהה. זה מועדון שלא חשבתי שאי פעם אכנס אליו. אבל הנה, קיבלתי כרטיס לעולמם המבוצר של בני ה-50 עם השוקיים החזקים ומנשאי האופניים שמתלבשים על תא המטען, ואני טס איתם למרוקו לשמונה ימים של טיול אתגרי.
במפגש ההכנה שאל אותי רן המדריך אם עליתי את התבור העונה. כל מה שיכולתי לענות לו היה "אתה יודע איפה השירותים כאן?". הגברים האחרים במפגש נראו בכושר חייתי, אבל החלטתי להיאחז ביתרון הגיל. אמרתי לעצמי שרכיבת אופני שטח דומה לשימוש במילה "שאפה" – משהו שמבוגרים עושים כדי להרגיש צעירים.
לפנות בוקר נפגשנו בשדה התעופה, אני עם תיק גב והם עם מזוודות שהן בעצם חנות חלפים קטנה: פדלים, אוכפים, נעליים, קסדות וגם תוספי מזון, תחבושות, מגנים והרבה ריפוד לאזור המפשעה. יצאנו למרקש.
יום 1: הקסבה של מרקש
ממשלת מרוקו בוחרת לכל אחת מהערים התיירותיות פלטת צבעים, והתושבים מחויבים לצבוע בה את בתיהם. מרקש אדומה וחומה, לעומת ערי החוף שבתיהם לבנים עם משקופים כחולים. מחלון המטוס נראית העיר כגוש חמר אחיד בצבעו, אך ההליכה ברחובות הקסבה רוויית גוונים, טקסטורות ועיטורים.
עם הנחיתה במרקש התחילו התופעות הצפויות: השוואה למקומות בארץ, שימוש יתר במילה "אותנטי" ואובססיית צילומים שרק תחריף בהמשך. הלכנו מהמלון לכיוון כיכר ג'אמע אל-פנא, שהיא כמו דיסנילנד לאוריינטליסטים: בדים, כדים, נחשים, קופים, רוכלים, להטוטנים, מספרי סיפורים ועושי כשפים, שמתחרים על כיסו של התייר.
בארוחת הערב המצוינת על גג הריאד, מול נוף העיר החומה והנמוכה, התחילה ההתאהבות שלי ושל שאר הקבוצה במדריך המקומי שלנו, לכסן. כבר במבט ראשון אפשר היה לחוש את שני הקצוות המצויים באיש המצוין הזה – קשיחות וסיבולת אינסופית הטבועות בגוף נמוך ושרירי. כשלכסן היה בן 6 הוא ראה לראשונה תייר מתהלך בכפרו ההררי, ולמד שכדאי לרדוף אחרי אותם אנשים לבנים ודוברי שפה זרה. לפעמים, כך סיפר לי, הוא היה רודף אחריהם קילומטרים רבים, כל הדרך מהכפר שלו מטה לעיר המחוז, עד שהביאו לו "בונבון". עלינו בחזרה את אותה דרך במשך שעה וחצי, רכובים על פרדות. לא בשביל הבונבון, בשביל החוויה.
יום 2: מישור טולקין והכפר אימ נ'-שורטה טאלה
18 ק"מ, רכיבת הרים בשבילי שטח; רכיבה בעלייה – 200 מ', ירידה – 400 מ'
יצאנו בוואן לכיוון ההרים, כשלצדי יושב משה בן ה-60 מפסגת זאב. הוא נהג מונית, טניסאי, גולש סקי, רקדן ריקודי עם ולאחרונה גם מוביל טיולים לירדן. הצצה בקבוצות הווטסאפ של משה (שהוא קורא להן "אתרים") היא חוויה משמחת ומצחיקה בטירוף. הוא מצליח להדביק את כולם באהבה שלו לטיולים, ריקודים וספורט, ולגרום לכל הבטלנים לזוז. הוא מזייף את רמת הקושי כדי להוביל את חבריו לטיולי אופניים מאתגרים; הוא מספר להם על הנשים שפגש בטיול סקי וסוחף אותם גם לשם; והוא יודע להקים כל אדם, גם העייף ביותר, לסשן ריקודי עם.
הוואן טיפס לחורשת אורנים עד שהתגלה הרכב שלנו: מרצדס מסחרית נוטפת סטייל, שנצבעה מבחוץ באדום ועוטרה בדקלים, וכוסתה מבפנים בשטיח מרוקאי ובשלל קישוטים. על גג הרכב עמדו זוגות האופניים, ולצדו הוצבה ארוחת הצהריים שנקבל בשטח גם בימים הבאים: שולחן ארוך מכוסה מפה ועליה סלט, טאג'ין בשרי וצמחוני, פירות ולחם. בין האוכל והאופניים, החברים בחרו באחרונים. הם היו אחוזי בהלה מסוימת, ולכסן היה צריך לכפות על האנשים להתחיל לאכול, בשעה שהם כבר התחילו להבריג, להרכיב ולכוון את האופניים שלהם.
הרכיבה החלה במישור טולקין כאשר לפנינו הרי האטלס, שמשתרעים לאורך כ-2,400 קילומטר דרך שלוש מדינות המגרב: מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה. חצינו את נהר אזגור ועלינו בדרך שטח לכפר הברברי טנירט. הדיון על קצב הרכיבה וההובלה צץ די מהר. האחרונים מבקשים להאט ומתבלים את זה באמירות נוסח "אם לא עוצרים ליהנות מהנוף זה לא שווה כלום", והראשונים מדברים בשבח הרכיבה המהירה והאדרנלין.
אחרי הכפר טנירט, שהדרך היפה אליו עוברת בין מטעי תפוחים וזיתים, טיפסנו אל מעבר הרים בגובה 1,800 מטר והגענו ל"סינגל" הנכסף. רוכבי השטח מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות: רוכבי הסיבולת הנוסעים למרחקים ארוכים, והרוכבים הטכניים שמתמקצעים בירידות ובמעברים הדורשים שליטה רבה ותכנון ציר. הסינגל, שנקרא כך משום שרוחבו הצר מאפשר מעבר של רוכב אחד בלבד, הוא בעבור הרוכבים הטכניים הלב של הארטישוק, או הברייק הלטיני ב"שכונה של איב אנד ליר" – הדבר ששווה את המאמץ שקדם לו.
עברנו כולנו לעמידת מוצא, הבסיס לרכיבה נכונה: התייצבנו על הפדלים בברכיים מכופפות ובמרפקים שאינם נעולים. מכאן אמורים להטות את משקל הגוף קדימה ולצד, בהתאם לתנאי השטח. אלא שאנחנו עברנו מהר מאוד לעמידה לצד האופניים: השביל היה טכני מדי אפילו עבור הרוכבים הטכניים, ורק לכסן הצליח לצלוח אותו ברכיבה.
אחרי רכיבה של חצי יום לכפר הברברי אים נ'-שורטה טאלה (גובה: 1,600 מטר), נכנסנו אליו ופתאום שמענו קולות חבטה עולים מכל עבר. כשהתקרבנו הבחנו בכל אנשי הכפר מתקבצים תחת עצי האגוז הגדולים, חלקם מטפסים על הענפים הגבוהים וחלקם מכים את העץ במקלות. את האגוזים הנופלים אוספים הילדים ביריעת בד, וכשהיא מלאה מעבירים אותה לנשים המבוגרות היושבות לצד פלג מים, מפצחות את האוגזים ושוטפות אותם. מסתבר שכל עצי האגוז שבכפר שייכים למשפחה שקנתה אותם לפני כמה דורות. המקומיים עובדים עבור אותה המשפחה, ומוכרים את האגוזים בחזרה לבעלי העצים.
אחר כך - טאג'ין כבש, כמה מתיחות ולישון.
יום 3: מהכפר אים נ'-שור טאטלה לאיט ריטון
32 ק"מ, כולם ברכיבת שטח; רכיבה בעלייה – 350 מ', ירידה – 650 מ'.
בארוחת הבוקר הופיע ממרח חדש, אמלו. וואו! איזה דבר. ריבות, נוטלה, ממרח תמרים, טחינה עם דבש – כל המתוקים האלו הם בחזקת גבינה לבנה עם סוכר אחרי האמלו. הוא עשוי משמן ארגן (האגוז המצוי אך ורק במרוקו), שקדים ודבש, ואני מאוהב בו.
אירית, שרכבה לצדי באותו יום, נראית תמיד במצב רוח טוב. נסעתי איתה במורד הכפר דרך שביל שיורד תחילה בחורשת אורנים ומצטרף בהמשך לפלג מים קטן. היא אם חד-הורית לשלושה ילדים שעובדת כאחות בבית חולים, וקנתה את האופניים המקצועיים הראשוניים שלה לאחר שנים שעבדה בפרך לפרנסת המשפחה, תוך התמודדות עם בעיות בריאות. כשהיא מתארת כיצד נכנסה לחנות האופניים וביקשה את הזוג היקר והמקצועי ביותר, קשה שלא להתרגש.
ירידה ארוכה ומהירה בקניון מדהים הובילה לטיפוס לעבר כפר ברברי השוכן על צלע ההר. הבנייה הכפרית נמוכה, ומרחוק הבתים נראים כמדרגות סלע המשתלבות בנוף ההררי. שתינו תה בבית של משפחה מקומית שבו ישנו הקבוצות האירופיות, מקום צנוע הרבה יותר מבית ההארחה שלנו. לכסן סיפר שהקבוצות הישראליות דורשות את התנאים הכי נוחים, בשעה שהאירופאים מעדיפים חוויה מקומית אותנטית. משה הקים אותנו לסשן ריקודי עם על המרפסת, וכך מצאתי את עצמי רוקד צעד תימני עם חבורת זרים שגילם כפול משלי, לבוש בחולצה זרחנית, בנדנה, ומכנסי טייטס שחורים ומרופדים בישבן.
חציו השני של היום היה רצוף בנופים עוצרי נשימה. טיפוס ארוך ביער עצי אורן היה המאמץ הפיזי המשמעותי הראשון, ושמעון כחול העיניים, נהג מונית גם הוא, התחרה בלכסן על ההובלה בטיפוס. שמעון סבל מעודף משקל עד שהרופא אמר לו שאורח חייו לא יאפשר לו להחזיק מעמד. הוא נכנס לתקופת דיכאון, עד שגילה את רכיבת השטח – חוויה שהוא מתאר כנקודת מפנה בחייו. כשסיים את הטיפוס בצמוד ללכסן הוא אמנם נהנה מתחושת המסוגלות, אבל הרגיש גם מעט בושה. "אני לא מצליח שלא להתחרות, האגו דוחף אותי" הוא אמר, "הלוואי שהייתי יכול לעצור ולהסתכל על הנוף".
בסיום הרכיבה חלפנו על פני עיר המחוז והגענו למלון יפה הצופה על העמק. לארוחת הערב שמעון הגיע עם פנים נפולות. הוא החליק במקלחת ונפצע באופן שלא אפשר לו להמשיך את הטיול. ביום שלמחרת הוא כבר ישב בג'יפ המלווה. ראיתי את העניים המאוכזבות שלו כשליווה אותנו בטיפוס במעלה ההר.
יום 4: מאיט ריטון לאוראן
38 ק"מ, עירוב של רכיבת שטח וסינגלים; רכיבה בעלייה – 600 מ', רכיבת דאונהיל – 350 מ'.
היום התחיל בעלייה המתפתלת בין מטעי הזיתים והכפרים, והמשיך בירידה ארוכה על שביל לבן וצר. זה היה אחד מקטעי הרכיבה הכיפיים ביותר, שבו יכולנו לצבור מהירות אבל גם להתמודד עם מעברים טכניים. מי שאינו מפחד ויודע להעביר את משקל גופו למקומות הנכונים נותן למהירות לפצות על המכשולים ולא לוחץ על הברקסים לעייפה.
בהפסקת הקפה העפתי מבט על האופניים שלי. זכרתי שהחניתי אותם בשטח יבש, אבל עכשיו הם טבלו במים. כשעומאר, נהג הג'יפ, החל לצעוק "ראפידו! ראפידו!" ולהרים בחופזה דברים, הבנתי שמשהו קורה. במעלה הנהר פתחו את הסכר ואנחנו נדחקנו רק בקושי במעבר הגשר, כאשר המים החלו לשצוף. לכסן נשא זוג אופניים על כתפיו בזרם החזק, ובדרך חזרה עזר לאישה עם ילד לחצות את הנחל, הפעם עם שני זוגות אופניים על הכתפיים. כך הוא המשיך ללכת הלוך ושוב בזרם, ולהעביר את כולנו בבטחה לצד השני.
יום 5: מנוחה
אחרי שלושה ימי רכיבה רצופים, ביום החמישי הסתפקנו ברכיבה קצרה אך מסעירה בשביל הדוהר בין הכפרים למרבצי המלח, ואז טיפסנו לבית הקיץ של משפחת סבג העשירה. הסבגים, מסתבר, קנו כפר שלם והקימו לצדו אחוזה שבה מתארחים בני המשפחה בחגים (ראש המשפחה דווקא מעדיף מלון 5 כוכבים סמוך). מלבד חדרי אירוח ובית כנסת, במתחם יש גם חללי קבורה. באחד מהם נתקלנו בשתי מצבות סמוכות, שעל האחת נכתבו דברי תשבוחות רגילים על המנוח, ועל האחרת הכיתוב המסתורי "הבחור העלוב... בן 28 במותו". מה עשה אותו הבחור – איש ממשפחת סבג לא מוכן לפרט.
משם נסענו לשוק המקומי בארמד. ישבתי ליד זקן השבט, ספקטור בן ה-69. ספקטור הוא לא בן אדם שמספר סיפור פעם אחת, וגם לא פעמיים, ותמיד בקול רם, אבל הוא מלא חן וחיוניות. הוא עזב חסר כל את הקיבוץ שבו התגורר וניצל את תכניות יישוב הגליל כדי לקבל אדמה בשדה אילן, שסומן בכמה יתדות. ראשית בנה את הרפת, הביא כמה פרות, ובחודשים הראשונים לן שם בעצמו. ספקטור לא ידע חופשה מהי במשך רוב חייו הבוגרים – הוא היה מסור מדי לעבודתו. רק לפני כמה שנים, כשהרשה לעצמו לצאת לפנסיה אחרי שהגיע לרווחה כלכלית, התחיל לטייל ומאז לא הפסיק.
הגענו לשוק צפוף, מוצל ביריעות ניילון נמוכות. היו שם משחטות עופות, דוכני פירות, פושטי יד, ילדים ואבק – בקיצור, המקום המושלם לעבור בו גילוח כמו פעם. ישבתי על ספסל עץ באמצע השוק ובדקתי בחשש מסוים שהתער לפחות חדש, שכן על המגבת שכיסתה אותי יכולתי לזהות זיפי שערות של דורות ברברים. מגולחים ומבושמים בבליל ריחות של אפטרשייב זול, כבדי עוף וזיעה ישבנו לאכול.
בערב נחשפנו לטקס התה הברברי בבית מקומי. במסגרת הטקס דווקא האורח הוא שמכין את התה, גם כדי לתת לו להרגיש בבית וגם כדי לקנות זמן: הכנת האוכל בתנור העצים ממושכת למדי, וכדי שהאורח לא יאבד את סבלנותו נותנים לו משימה. תמצית התה נמזגת מהקנקן לכוס אחת ואז לאחרת, שנחשבת פסולה ושופכים את תכולתה. את תמצית התה מהכוס הראשונה מוזגים חזרה לקומקום, ומוסיפים לה מים וסוכר גבישי.
כשהחושך ירד טיפסנו ברחובות האבן הצרים של הכפר לעבר החמאם. מנהל המתחם הוביל אותנו אל מבוך חללים, כל אחד חם ממשנהו. בחדר הראשון הפקדנו את הבגדים (פרט לתחתונים), ודלת פלסטיק הובילה אותנו לגרם מדרגות ובסופו חדרון נוסף. שם אפשר היה לראות מקומיים יושבים על רצפת השיש ונחים, הלומי חום, משהות בחדר הפנימי שהוא החם ביותר. נדחקתי לפינה בחדר הפנימי והמלא, והתיישבתי מול גבר ברברי מקומי שהיה מרוכז בקרצוף גופו באמצעות כפפה שחורה ומוזרה. הגבר נראה אדיש לתיירים כמונו, עד שעשיתי טעות: התחלתי לשטוף את עצמי במים חמים מתוך דלי שהוצב לידו. בפעם הראשונה הוא רק הסתכל עליי מוזר. בשנייה הוא כבר לקח את הדלי ממני וקירב אותו אליו. מסתבר שהייתי אמור לבוא עם דלי משלי.
בצד השני של החדר התחוללה התרחשות מופלאה. חבורת נערים שריריים הייתה בעיצומה של פעילות שנראתה כמו סשן קרוס-פיט משולב במתיחות, מזמוזים, קרצוף ולוליינות. חלק עשו תרגילי כושר משונים, עמידות ידיים, כפיפות בטן ותרגילים אחרים שלא ראיתי מעולם; אחרים סיבנו זה את זה בידיים חשופות, או קרצפו את חבריהם בעזרת כפפה, ובין לבין הפליקו על גבם וישבנם. חלקם נמתחו והתפתלו על חבריהם בכל מיני תנוחות משונות. היה קשה לעקוב אחר המתרחש דרך מסך האדים, אבל היה נראה שהחברים האלה מכירים את הגוף זה של זה, ולא מתייבשים לענג, למתוח ולחזק אחד את השני.
להפתעתי, כשהם סיימו הם ניגשו אלינו. אחד מהם הורה לי לשכב על הרצפה, ואז החל תהליך בן ארבעה שלבים, שבסוף כל אחד מהם קיבלתי הפלקה. תחילה הוא סיבן את כל הגוף שלי, ואחר כך הוא נעזר בכפפה המפורסמת, שהפגינה טקסטורה של נייר זכוכית, כדי לשייף את כל הגוף שלי במהירות ובסגנון שהזכיר נגר שרוצה לסיים את גימור השידה וללכת הביתה. בשלב השלישי הוא שטף מעלי את הסבון, ואז הוביל אותי לחדר חיצוני לשלב הסופי והמבעית – ההתעללות. הוא עמד מעליי, קיפל לי את הרגליים לצורה של בייגלה, ואז התיישב לי הגב. אני זעקתי, הוא צחק.
מאותו הרגע קצת קשה לי להיזכר מה בדיוק קרה. נכנסתי למצב התמסרות, מתוך מחשבה שהתנגדות עלולה רק להכאיב יותר. אני יכול להגיד שהיו שם קיפולים, קנאקים, צביטת פטמות ועוד הפתעות. חוויתי רגעים של עונג ורגעים של כאב היסטרי. כל סקאלת התחושות הללו, אגב, נמתחה על פני לא יותר משתי דקות.
יום 6: מהכפר ארמד לארני
45 ק"מ, כמעט כולם ברכיבת שטח; רכיבה בעלייה – 800 מ', ירידה – 1,200 מ'.
אחרי יום המנוחה, היום השישי התחיל בטיפוס מטורף. אני אוהב את ההתמקדות הזאת בסיבולת, יש משהו בכאב ובהתמשכות שמכנס את הדעת ומצמצם אותה לפעולה הפשוטה של דיווש מעלה.
לצדי רכבה סיגלית. סיגלית התאלמנה בגיל צעיר מאוד מקובי, איש צבא שסבל מבעיית לב נדירה. המוות של אהובה הותיר אותה לבד עם שלושת ילדיה, ובמשך שנים רבות היא הייתה עסוקה בשיקום ובבניית המשפחה. הילדים גדלו וסיגלית זכתה לעצמאות חדשה: היא חזרה ללימודים, התחילה לעסוק בספורט ועובדת כיום כמדריכה במרכז טניס. את התקופה הנוכחית בחייה היא מתארת כנס. אחרי שנים ארוכות, סוף סוף היא מעמידה את עצמה במרכז ומתמקדת בדברים שמעניקים לה אושר.
יום 7: מישור קייק ומישור מרקש
32 ק"מ; כמעט כולם בדרכי שטח; רכיבה בעלייה – 300 מ', ירידה – 800 מ'.
ביום הרכיבה האחרון חצינו את העיר ארני ועלינו למישור קייק, שממנו נשקפת מכל עבר שרשרת הרי האטלס, וכן הפסגה הגבוהה ביותר בצפון אפריקה – הר טובקל. המשכנו בירידה לעבר מישור מרקש.
אילן, קואוצ'ר במקצועו, סיפר לי שהוא כבר מתכנן את הטיול הבא. אחרי גירושיו הוא החליט לשנות את אורח חייו הבורגני, וכיום הוא אינו מחזיק בשום רכוש מלבד רכבו ואופניו. הוא עובד רק כדי לספק את צרכיו ואת הטיולים שלו, ולא כדי להתעשר או אפילו לחסוך.
יום 8: מרקש
חזרנו למרקש ולנו במלון יוקרה. היום האחרון הוקדש לקניות, סיור בעיר והעברת תמונות היסטרית בין המשתתפים. בכל הנוגע לאובססיה הסלולרית, ההבדל בין מבוגרים וצעירים לא מתבטא בכמות הזמן שהם מבלים מול המסך, אלא במספר הפעמים שמישהו צועק: "תראו מה זה, כולם עם הפלאפונים, זה משהו".
אפילוג
לפני הנסיעה תיארתי לעצמי שאהיה מוקף בחבורה של בורגנים שבעים, וחשבתי שרכיבת אופני שטח היא עוד גחמות אופנתית של עשירים שרוצים לברוח מהשעמום והזקנה. בפועל, גיליתי אנשים ששינו את סדר העדיפויות שלהם, ובחרו בטיולי הרכיבה על פני מותרות אחרות. הרכיבה מחדשת מצבורים של הנאה, אהבה עצמית וחופש בקרב אנשים שהרגשות האלה נגזלו מהם במשך שנים.
עבור רוכבים ברמה בינונית ומעלה, הנסיעה למרוקו היא טיול מדהים: אחלה נופים, אוכל מעולה ומסלולים מאתגרים. המוקש העיקרי הוא קבוצתי: כדי לנסוע למרוקו ברמת מחירים נמוכה צריך לחבור לקבוצה של 12 משתתפים. מלבד העניין החברתי, בקבוצה גדולה כל כך רמת רכיבה אחידה היא קריטית.
כשהעמיסו את האופניים לגג הוואן, מצאתי את עצמי מבואס. יכול להיות שנדבקתי במחלה? יכול להיות שאני אוהב ללבוש מכנסיים עם ריפוד וליטול גלולות מגנזיום? יכול להיות שיתפסו אותי בתור לסינגל ביער בן שמן? לא בטוח. אולי יש דברים שעושים רק בחו"ל.
פרטים ומחירים
חברת גורדון אקטיב מוציאה טיולי אופניים לאורך כל השנה למרוקו ול-14 מדינות שונות באירופה ולמרוקו. הטיול המרוקאי הוא ברמת קושי בינונית, כאשר מדי יום רוכבים בממוצע 33 ק"מ.
מחירו של הטיול עומד על 1,379 יורו לאדם. בין היתר כולל המחיר טיסות, לינה, אירוח על בסיס פנסיון מלא, ליווי צמוד של מדריך רכיבה ישראלי ומקומי, כלי רכב מלווים וגם שף צמוד.
*הכותב היה אורח חברת גורדון אקטיב.