בסך הכל 75 קילומטרים מפרידים בין תל אביב לעיר הפלסטינית בית לחם. נסיעה של שעה ועשר דקות. קילומטרז' נמוך יחסית, אבל עצום מכל בחינה אחרת. כל הקלישאות שנקשרות עם הכניסה לשטח A, האסור לכניסה לישראלים, רצות עכשיו בראש במהירות שיא: מחבלים, אינתיפאדה, יידוי אבנים, לינץ'. המחזה שמקבל את פניי בכניסה לבית לחם רק מעצים את הפניקה: מחסום צה"לי מפותל שעשוי מחומות בטון, מגודר בתיל, מפלצת בטון אפרורית ומכוערת להפליא.
אחרי המתנה של 45 דקות, ולמרותי שחתמתי על מסמכי הוויתור שמסירים כל אחריות מגורמי הביטחון על בטחוני האישי, החיילת במחסום בכל זאת חייבת לוודא עם המפקד, שמצידו תוהה מהעבר השני של הקו: "אתה בטוח שאתה רוצה להיכנס?". רק כשאני משיב בחיוב, בפעם המאה, מגיע סוף סוף האישור המיוחל.
אם היה בי איזשהו חשש, הוא מתפוגג מיד מול הריחות של בית לחם. הריחות האלה יכולים לטמטם גם את חושיו של החשדן מכולם. לצד ניחוח ממסטל של בשרים על האש ופיתות חמות מהטאבון, שמפתים מהדוכנים בצידי הדרך, מתערבבים באוויר גם ריחות מתקתקים של כנאפה ושל בקלאווה. הבטן מתחילה לקרקש והסוחרים קוראים לגשת ולטעום.
האינתיפאדה השנייה החריבה את ענף התיירות בבית לחם. התיירים והצליינים סימנו איקס גדול על העיר העדיפו ללכת על בטוח: ירושלים, נצרת וטבריה. עשרות אלפי נוצרים נטשו את העיר לטובת דרום אמריקה (פרו, צ'ילה וקולומביה) ונדמה היה שבית לחם – שהיא למעשה מטרופולין, הכולל גם את העיירות הסמוכות בית סחור ובית ג'אללה, ובסך הכל 180 אלף תושבים – הפכה לעיר רפאים שנשלטת על ידי ארגוני טרור מקומיים.
אבל עם הזמן התפוגגה אווירת המתח מהעיר, ובחמש השנים האחרונות זוכה בית לחם לשגשוג תיירותי חסר תקדים. הפריחה הזו ממשיכה לצבור תאוצה לקראת מה שמסתמן כנקודת השיא – ביקורו של האפיפיור פרנציסקוס ברשות הפלסטינית בעוד כחודשיים, במסגרתו יקיים מיסה בכנסיית חג המולד בבית לחם. בשנים האחרונות הוקמו כאן לא פחות מ-35 בתי מלון (מה שהוסיף להיצע הלינה כ- 3,000 חדרים), שמונה בתי מלון נמצאים בתהליכי הקמה (ויכללו כ- 1,000 חדרים נוספים), ולא פחות מ-1.2 מיליון לינות מוזמנות בעיר מדי בשנה. כמו כן הוקם כאן גם בית קולנוע לסרטים בתלת מימד (sawa) ומרכזי קניות חדשים, שהצטרפו להיצע הבילוי העשיר ממילא, הכולל עשרות מסעדות גורמה לצד מסעדות עממיות, דיסקוטקים, פאבים, מועדוני ביליארד ובאולינג וחנויות מזכרות שוקקות חיים.
"עכשיו אתה מבין מה הישראלים מפסידים כשהם לא נכנסים לבית לחם?", אומר כפיר שוורץ, הבעלים של חברת "אהלן אולימפוס" המתמחה בארגון טיולים לתיירים בשטחי הרשות ובירדן. "אין להם מה לפחד. אין פה שום מחבלים, טרור או אינתיפאדה, זו עיר מדהימה, בטוחה מאוד, שכיף לבלות בה והיא גם די זולה ונעימה לישראלי ולתייר בכלל. כל פעם שאני נכנס לעיר הזו אני נפעם ויוצא ממנה יותר ויותר מוקסם, ובגלל זה אני גם חוזר אליה".
ובכל זאת, לא מדובר באיזור רגוע ובטוח עבור ישראלים.
"עובדה שמגיעים לכאן תיירים מכל העולם, והם לא היו מגיעים אם הם לא היו מרגישים בטוחים. מה שקורה בבית לחם בשנים האחרונות זה שגשוג תיירותי חסר תקדים, השקעות של מאות מיליוני שקלים בהקמת בתי מלון ובפיתוח ענף התיירות. מבחינתי השלום כבר הושג בתחום התיירות, עכשיו נשאר החלק המדיני".
מתגעגעים לישראלים
התחנה הראשונה בבית לחם עוברת דרך סמי אבו עטיה, איש עסקים מקומי מתוחכם וחד לשון, ובעליו של שני בתי מלון מהגדולים בעיר, "שפרד הוטל" ו"שפרד פלאזה", שניהם בדרגת ארבעה כוכבים, עם 300 חדרים כל אחד. אבו עטיה אמנם נולד וגדל בבית לחם, אך שלושת ילדיו התחנכו בבתי ספר יוקרתיים באנגליה ובשווייץ, ואחד מהם אף עבר סטאז' בניהול בתי מלון יוקרתיים בדובאי. אבו עטיה עצמו מקושר מאוד בעיר, ועל קירות בתי המלון שבבעלותו מככבות תמונות שבהן הוא מצולם לצד יאסר ערפאת ולצד הראיס הנוכחי, אבו מאזן.
"אתה יודע מה מפריע לי?", הוא אומר בנימה של אי נחת ויונק מהסיגריה שלו, "חומות הבטון שמקבלות את התיירים בכניסה לבית לחם. זה גורם להם לטראומה קשה, הם מרגישים שהם כאילו נכנסים לבית סוהר. זה מרתיע אותם מאוד. יאללה, תפרקו אותן כבר, שכולם יכנסו לפה חופשי, יהודים, ערבים, נוצרים. תנו להם לראות את בית לחם בלי חומות מפחידות, בעיניים שקופות, שייהנו מהנוף, שיהיה להם כיף בנשמה כשהם נכנסים לעיר".
המפסידה הגדולה ממסע ההתאוששות המופלא של בית לחם היא ירושלים. 90 אחוז מהמבקרים ומהלנים בבית לחם הם צליינים, והשאר הם ערבים ישראלים ותיירים שונים. אין ספק שהמצב הביטחוני הרעוע במצרים (כולל בחצי האי סיני) ובסוריה העלה את מפלס המבקרים בירדן ובבית לחם בצורה ניכרת. אך לדברי אבו עטיה, זה עדיין לא מספיק.
"חייבים לחזור לתקופה שלפני האינתיפאדה השנייה", הוא אומר, "אתה יודע מה היה אז בבית לחם? בסופי שבוע עשרות אלפי ישראלים היו מגיעים לפה, מטיילים, עושים קניות, אוכלים במסעדות ועושים חיים. אני מתגעגע לישראלים. הם חסרים פה מאוד בנוף המקומי. העיר הזו פתוחה עבורם, הם רצויים. הלוואי שיהיה כבר שלום ונחיה ביחד. הם לקוחות טובים וכיף לעשות איתם עסקים. למה אנחנו האזרחים צריכים לסבול מהסכסוך בין הפוליטיקאים?!".
אבו עטיה הוא לא רק רודף שלום אלא גם איש עסקים, והוא יודע שבית לחם חיה ומתה מתיירות. מרבית התושבים מתפרנסים מתיירות ומעסקים קטנים, ואחוז האבטלה בה גבוה – 26 אחוז. ממוצע המשכורות בעיר נמוך, ונע בין 1,500 ל-3,000 שקל.
אבו עטיה עצמו מעסיק 100 עובדים ואחריות גדולה מונחת על כתפיו. "התיירות זה הלב והנשמה של העיר", הוא מסביר, "בלעדיהם היא גוססת ומתה. מה שהציל אותנו בשנים האחרונות זה שהמחירים בירושלים עלו ונהיו יקרים מאוד, אז יותר ויותר תיירים וצליינים מעדיפים ללון בבית לחם. הם ישנים אצלנו ומטיילים בירושלים".
"תייר או צליין שישן בבית לחם חוסך לעצמו בין 30 ל-40 אחוז לעומת לינה בבתי מלון בירושלים", מחזק גם שוורץ, "המסעדות זולות פה יחסית לשאר המקומות: כוס גדולה של מיץ רימונים סחוט עולה 12 שקל, מנת פלאפל עולה חמישה שקלים. עבור המבקרים פה למחירים יש משמעות גדולה, ולכן הם מעדיפים את בית לחם".
"לא רק בבית לחם, בכל הגדה המערבית יש פריחה אדירה של תיירות, גם ברמאללה וביריחו", אומר סלימאן א-שפעי, העורך הראשי של ערוץ i24 NEWS בשפה הערבית, "כמות התיירים הוכפלה ואפילו שולשה. רמת הביטחון גבוהה מאוד, וגם רמת בתי המלון והמסעדות גבוהה מאוד. לעיתים יש תפוסה מלאה בבתי המלון בערים הללו. בגדה אין ביורוקרטיה בכל מה שנוגע להקמת בתי מלון ואיזורי תיירות. מי שיש לו שטח ורוצים להקים קומפלקס תיירותי, מקבל אישור תוך כמה שבועות. בישראל זה יכול לקחת שנים".
חברת ההשקעות הפלסטינית "פדיק"ו", שבבעלות המיליארדר מוניב אל מסרי, החליטה לאחרונה להשקיע עשרות מיליוני דולרים בפרוייקט תיירותי עצום בגודלו סמוך ליריחו. הפרוייקט, שזכה לשם "שער יריחו", ישתרע על פני 3,000 דונם ויכלול קומפלקס של בתי מלון, קאנטרי קלאב ושכונות מגורים יוקרתיות.
"המיקום של יריחו מושך אליו הרבה מאוד תיירים וצליינים", אומר שוורץ, "המעברים ידידותיים מאוד, הרחובות נקיים, יש שילוט באנגלית, בתי המלון חדשים והאתרים ההיסטוריים מרתקים". בעיר אף הוקם רכבל לתיירים, הממוקם במתחם המנזר היווני-אורתודוכסי- דיר אל קרנטל. בבית המלון "יריחו אינטרקונטיננטל", מלון ברמת חמישה כוכבים, תשלמו 200 דולר ללילה ותקבלו גם מרכז ספא ובריכת מלח.
גם בבית לחם יש מלון אינטרקונטיננטל, וגם כאן הוא המפואר והגדול ביותר מכולם – מבנה מפעים ביופיו, שנבנה ב-1910 ושימש כארמון עבור שליט טורקי בתקופה העות'מנית, ובהמשך כבית ספר לבנות. המבנה שופץ ושודרג לפני כעשור והפך לבית מלון. מחיר חדר עדיין נגיש, אם כי גבוה יותר מאשר מחירו של חדר ביריחו: עלות חדר זוגי היא 260 דולר ללילה, ומחיר של סוויטה מפוארת הוא 500 דולר.
בקלאוות וכנאפה לארוחת הבוקר
"אתה בטוח לא מסתערב או מהשב"כ?", שואל אותי שוטר צעיר שיושב בבוטקה הסמוך לכנסיית המולד, "אין לי בעיה שאתה ישראלי, אין לך מה לדאוג, רק שבטעות לא נגלה שבאת עם החברים שלך המסתערבים, ואז יהיה בלגן פה". אחרי שהסברתי לו שאני עיתונאי, התחלפה ארשת הפנים החמורה בחיוך, ותוך שניות הוא מתמסר לצילום משותף, שיהיה למזכרת. אנחנו נפרדים כידידים, בחיבוקים ובלחיצות ידיים.
שלושת המוקדים התיירותיים בבית לחם הם כנסיית המולד, כנסיית החלב וכנסיית שדה הרועים, שסביבם מתנהלת תעשיית התיירות של העיר. הכבישים בעיר משובשים בחלקם, וברובם צרים ופתלתלים. ברחבי העיר ניתן להבחין בבנייה מואצת של בנייני מגורים ובתי מלון. ברחובות העיר משייטות מכוניות מפוארות כמו מרצדס וב.מ.וו, נהוגות בידי נשים צעירות, לבושות בשמלות ובמכנסיים. אחרות צועדות ברחוב כשהן עוטות חיג'אב. לצד מכוניות הפאר בכבישים, ניתן לראות גם ילדים הנוהגים בעגלות ישנות הרתומות לחמורים.
באחד העיקולים נתקלנו בשלט ענק שעליו מתנוססת דמותו של אבו מאזן, ובו נכתב בין השאר: "אנחנו מאמינים לאסטרטגיה של אבו מאזן שימצא פתרון לקיפאון". מיותר לציין שהשלט מומן על ידי איש עסקים מקומי המקורב לראיס.
השוהים בעיר לא חייבים לבחור רק במלון מפואר. בית לחם מציעה מבחר של מלונות, כולם במחיר סביר יחסית לשוק התיירות המקומי: מלון "גרנד פארק הוטל" החדש, הממוקם מטרים ספורים מכיכר הכוכב, הוא מהמצליחים שבהם, ובחצי השנה האחרונה מאז שנפתח לנו בו אלפי תיירים. היתרון שלו הוא הנוף – מכל חדר במלון ניתן להשקיף על כל בית לחם, והמלון ממוקם במרחק יריקה מהאתרים הקדושים. "כמובן שהייתי שמח שגם ישראלים יבואו לפה", אומר מנהל המלון, ריאד אל-עטים, "אני מבטיח להם שהם יקבלו שירות מעולה וייהנו מכל השפע שיש לבית לחם להציע". עלות חדר במלון נעה בין 90 דולר לחדר זוגי (לתיירים שמגיעים בקבוצות) ועד ל-160 דולר לחדר זוגי פרטי. סוויטה תעלה בסביבות 350 דולר.
מלון "סן גבריאל" (חמישה כוכבים) נמצא בלב העיר וגובה בממוצע בין 120 ל-200 דולר ללילה לחדר זוגי. מלון מומלץ נוסף הוא "מנג'ר סקיורס" הוטל (ארבעה כוכבים), הממוקם בסמוך לכנסיית המולד ומציע חדרים זוגיים בטווח מחירים הנע בין 100 ל-170 דולר ללילה, וגם מלון "גראנד" (ארבעה כוכבים) מציע חדרים נאים במחירים הנעים בין 100 עד 150 דולר. אגב, יש בעיר גם אכסניות מצויינות, והן גובות מחיר נמוך ואטרקטיבי שנע בין 25 ל-70 דולר ללילה.
ארוחת הבוקר שנדגמה במלון "גרנד פארק הוטל" עשירה אפילו יותר מאשר בבתי מלון בישראל. הבופה מציע ארבעה סוגי ביצים, חמישה סוגי גבינות, ריבה, דבש, שלושה סוגי נקניקים, עשרה סוגי סלטים, חומוס, טחינה, פנקייקים, פול, חלבה, פיתות טריות מהטאבון, קפה, תה, כמה סוגי מיצים, חלקם סחוטים במקום, קרואסונים, בקלאוות כנאפה וסלט פירות. מה שנקרא, סיפתח קטן לתחילת היום.
אם נשאר חשק למזון כלשהו בשנה הקרובה אחרי הארוחה הדשנה הזו, המקום הראשון שכדאי לקפוץ אליו היא מסעדת "גרוטו". המסעדה ממוקמת בתוך מערה קטנה המוליכה לוואדי, ומשקיפה לנוף מסחרר ביופיו, הכולל את בית ג'אללה, הר חומה, שכונת גילה בירושלים וכנסיית שדה הרועים הסמוכה. עלות ארוחת בשרים נדיבה ביותר, הכוללת שיפודי כבש, פרגיות וקבב מהטובים שאכלתי, כמו גם 14 סוגי סלטים טריים, קנקן לימונענע טרי ומרענן ופיתות נהדרות מהטאבון, היא בין 50 ל-80 שקלים לאדם. הקינוח – בקלאוות וקפה – על חשבון הבית.
"אני זוכר שהישראלים היו מגיעים לבית לחם בלילות שישי וממלאים כל כיסא ריק במסעדות בעיר", משחזר מרקו, הבעלים, "כולנו הרווחנו מזה. זו היתה התקופה הכי טובה שלנו. גם היום אנחנו מתפרנסים בכבוד מהתיירים, אבל הישראלים אוהבים אוכל טוב ויודעים לפנק בטיפים".
מסעדות בית לחם מציעות מגוון קולינרי מסחרר: ב"ברברה" יש דגים ופירות ים איכותיים, ב"מריאצ'י" מציעים אוכל מקסיקני משובח, "איטליה הקטנה" מגישה אוכל איטלקי לא מתיימר ו"כוך" ו"בית ג'אדי" הן מסעדות עממיות מצויינות עם מחירים תואמים.
"הפלאפל והחומוס שלנו הם הכי טובים בעולם"
את סנדרה, תיירת איטלקית בשנות השלושים לחייה, שהגיעה לכאן עם קבוצת תיירים, אני פוגש ביציאה מאחת מחנויות המזכרות, אלו המתמחות בגילוף דמויות נוצריות מעצי זית. "הגשמתי חלום ילדות", היא מספרת, "להתחקות אחר לידתו וחייו של ישו. אנשים פה נחמדים מאוד, סימפטיים, עושים הכל כדי לעזור ולגרום לך לעזוב בחיוך. בתי המלון סבירים ואפילו טובים, הכל פה נקי, שקט, שכחנו שיש פה חומות".
מה יש לכם לעשות עם המידע הזה? נכון להיום, לא הרבה. ישראלים יכולים להיכנס כרגע לבית לחם רק בדרכים לא רשמיות. הישראלים היחידים שמורשים להיכנס לעיר הם מורי דרך ואנשי צבא בתפקיד. אם כבר נכנסתם לעיר, מצאתם מלון, אכלתם טוב ומתחשק לכם לצאת לבלות, מועדון הלילה המרכזי בעיר הוא "ליילי" והוא ממוקם במרכז בית ג'אללה. מקום בילוי נוסף הוא "1890" – מסעדה ופאב שרבים נוהרים אליה בסופי שבוע. באופן כללי, מרבית המסעדות בעיר עורכות בסופי השבוע ובחגים מסיבות גדולות ומארחות דיג'ייז וזמרים מארצות ערב.
חאלד, בעל דוכן פלאפל קטן, עדיין מקווה שיום אחד יוסרו כל החומות והמגבלות, והישראלים יחזרו לעמוד אצלו בתור, כמדי יום שישי, בימי טרום האינתיפאדה השנייה. "לא יעזור לכם כלום, הפלאפל והחומוס שלנו הם הכי טובים בעולם", הוא קובע, "בוא תטעם כדור חם, ישר מהסיר", הוא מושיט כדור שחום ופריך ומוסיף: "אין כמו הישראלים. התיירים מעדיפים בדרך כלל לאכול במלון, חצי פנסיון, או במסעדות יקרות. אתם הישראלים הבאתם לנו הרבה פרנסה. מתי אתם חוזרים לבקר? וואלק, אתם חסרים פה הרבה".
