בוקר תמים לפני חודש. ארבעה מיילים מחכים לי. אחד מהם טמן בחובו את השאלה הבאה. ״מעוניין להצטרף למשלחת עיתונאים בקרפטוס?״. היו לי שתי שאלות ותשובה אחת. א, ממתי אני עיתונאי? ב, האם קרפטוס זו מסעדה טובה?. ג, כן.
כזה אני, קודם כל אומר כן, אחר כך שואל שאלות. בכל אופן, בהמשך ההתכתבות התברר לי שלמרות שאני כותב כל שבוע בעיקר על ציצי ושאר מצחיקים, אני עונה להגדרה עיתונאי, ושאני הכתב היחיד שפנוי לנסיעה לקרפטוס, שזה אי יווני שכנראה הושק לא מזמן כי כל מי שאמרתי לו שאני נוסע לשם, כולל סבתא שלי ילידת לריסה, לא הכיר. אך כעת, הגיע הזמן שלי ושלכם להכיר. גבירותיי ורבותיי, הרשו לי להציג בפניכם את האי שלכם לקיץ הקרוב.
טיול שורשים
ובכן, אנחנו נפגשים לפני הבידוק הבטחוני. כל אחד ודרכונו שלו. אחד מצויד בפספורט אמריקאי, השני הסתדר על צרפתי, השלישי מחזיק באיטלקי, והרביעי, כותב שורות אלה, למרבה האירוניה, יווני. נשבע לכם. כן, אני יודע, יוון נמצאת במשבר כלכלי, ומה תעשה איתו וטוב שלא הוצאת דרכון של הרשות הפלסטינית. לי לא אכפת, אני גאה בדרכון היווני שלי. ובמיוחד לאור המבטים שקיבלתי מדיילות הקרקע שהבחינו בכך והתחילו לפלרטט איתי במילים מפוצצות באות ס׳ והפסיקו כשהבינו שבקושי אנגלית אני מבין. בואו נתחיל.
שעה וקצת, זה כל הסיפור. טיסת בזק. למרות שמצידי, הייתה יכולה להימשך שעות. שימו לב, לא היה ולו תינוק, ילד, נער מתבגר, אסיר משוחרר אחד על המטוס. כמו בתיבת נוח/ המירוץ למיליון/ מסיבת סווינגרס, גם כאן - כולם באים בזוגות. ובעוד הטיסות לרודוס וכרתים עלולות להיות טיסות שוקולד, פה, בטיסה לאי שיושב בדיוק בין שני האיים הגדולים הללו, מדובר אך ורק בזוגות צעירים, נשואים טריים, סבב ב׳, סבב ג׳ וחבורת זוגות שנושקת לגילאי 90. רומנטיקה בשיאה.
עוד ב-mako חופש:
צימרים עם בריכה פרטית ונוף עוצר נשימה
לקפוץ למי קרח בשיא הקיץ זה להיט
בטיסה ישירה: כל מה שכדאי לעשות בבוסטון
רוחות קשות, מחירים נוחים
כבר בנחיתה אפשר היה לחוש את הרוחות. אני לא סגור על זה אבל נראה לי שלאחת הנוסעות התעופפה הפאה. טוב, כנראה שלא סתם נחשב האי לאחד היעדים הטובים ביותר באירופה לקיט סרפינג, כלומר גלשני רוח, כלומר הספורט הזה שלפעמים מביא לישראל מדליות באולימפיאדה. מודה, בארץ אני תמיד שונא את הסאחים שמתעסקים בענף הזה, אבל פה זה נראה אחרת. אירופי, קלאסי, מושך. לאחר ששמעתי את המחיר כבר לא הייתה בליבי התלבטות, אני עושה קיט סרפינג. על פי בדיקה, מחיר השכרה ליום גלישה כולל מדריך צמוד הוא כרבע מהמחיר בארץ. הסטייל אירופי, המחיר יווני - פשע לא לנסות. לא ניסיתי. אמרו שזה לא יתרום במיוחד לפריצת דיסק הצווארית שלי. תמיד אפשר לסמוך על יוונים.
ואם כבר מחירים, בוא נפתח את זה. בניגוד לעמיתים מהמשלחת, לי אין מושג ירוק בכלכלה. אני אמנם משתדל, בתור יווני-ישראלי אדוק, להתעדכן מדי פעם במצב הפיננסי פה, אבל לא באמת מצליח להסתדר עם המושגים. כשהגעתי לכאן, הכל היה ברור. בירה - שני יורו, שיט חופים מרהיב ביופיו - 30 יורו, שלושה לילות במלון חמישה כוכבים בפיגדיה, העיר המרכזית - פחות מ-400 יורו. אורגזמה לארנק. תאמינו לי, אילת באוף סיזן, ואני יוצא בקנס כפול. ואולי עם דקירה.
תאילנדית בתולה
נכון, כותרת של סרט פורנו אבל זה מה שעלה לי בראש כשהגעתי, כחלק משיט החופים המומלץ, לאפלה - חוף שככל הנראה היה בדרך לתאילנד ונפל מהמשאית. מעין פיסת אדמה אקזוטית ובהירה שנמשכת לתוך הים ויוצרת מים בצבע של אושר טורקיז. קלטתם את התיאור? אתם תראו, אני עוד אהיה אייל פלד הבא. כשניגשתי לספירו, המלווה היווני שלנו, הוא סיפר לי שגם במושגים ים תיכוניים החוף הזה, כמו גם פניקי, בצד המערבי של האי, הם יוצאי דופן. הוא לא הספיק לסיים את המשפט ואני כבר במים עם שנורקל ומשקפת, תוהה למה אני לא מטייל יותר והאם העשרה יורו שבכיסי הימני ישרדו. כיף. את הסיפור סגרה כמובן ארוחה יוונית מקורית. מה צריך יותר?
הכפר האולימפוס
תכלס, צריך יותר. עם כל הכבוד לחופים ולחיבה המוזרה שלי לאוזו, אני רוצה להרגיש טיול. נסיעה של יום שלם, מדרום לצפון, ממזרח למערב, בדרכים פתלתלות ולאורך נופים עוצרי נשימה סגרה לי את הפינה. התחנה המרכזית וכן הלוקיישן לארוחת צהריים היה הכפר אולימפוס. בניגוד לשם הגנרי, הכפר עצמו יוצא מגדר הרגיל והקלישאה הספרותית ״הזמן עומד מלכת״ נאלצת לקבל כאן תוקף. כראייה, עד לפני מספר שנים, בכלל לא היה כאן חיבור לחשמל. כיום, חלק מהטברנות אפילו מציעות שירותי wifi. אבל מי צריך את זה שאתה נמצא במקום כזה. זה בדיוק מסוג המקומות שאתה פשוט צריך להתנתק מהעולם הוירטואלי הלוחץ, לתפוס כיסא באיזה טברנה אקראית, להזמין כוסית אוזו וקרח, להצית סיגריה, להרגיש חופש, להעלות תמונה לאינסטגרם ולבדוק כמה לייקים קיבלת. תענוג.
בטברנה עם שמעון פרנס, כמעט
בערב הלכנו לטברנה. אמיתית. כמו בסרטים. אמנם כבר הפסיקו לשבור כאן צלחות (בכל זאת, משבר כלכלי) אבל חוץ מזה, זו ללא ספק החוויה היוונית המושלמת. בהפסקה שבין שיר שפעם סרנגה השאיל לבין שיר שמושיק עפיה יום אחד בטח ינכס לעצמו, ניגשו אלינו שני מלצרים מזוקנים שקלטו את ישראליותנו והתחילו להגיד במבטא מצחיק ״סימון פרנס היר, סימון פרנס היר״. מה, שמעון פרנס פה? גיבור הילדות שלי? סמל המין הכי גדול של יוצאי יוון בישראל, פה? רגע לפני שהתעלפתי מהתרגשות הודיעו לי שהם בכלל התכוונו לזה שהוא מגיע בקיץ, לשמונה הופעות, עם נגנים, עם אנשי תרבות, ועם ג׳ל בשיער. יש לי הרגשה שאני אחזור לכאן בקרוב. (תאריכים מדויקים מופיעים באתר של ״אופק נסיעות ותיירות״).
ורק שישאר ככה
לאורך השהות באי, נמצא העיתונאי/קומיקאי/סופר סתם בקונפליקט, מצד אחד הוא נהנה מאוד מהאי ומיושביו, ומצד שני הוא יודע שכתבה טובה שלו עלולה לסחוף אל האי גדודי תיירים, שבשבילם וודאי יבנו עוד מלונות ובטח יפתחו כמה מועדונים ואולי ישיקו איזה קזינו, ובלי לשים לב - יהפוך האי הכפרי הזה לחיקוי של כרתים. מוטרד ומודאג ניגשתי שוב למדריך היווני ספירו. מתשובתו עלו הדברים הבאים: בזמן נתון יכולים להיות באי מקסימום 2,700 תיירים, רובם סקנדינבים ורוסים שבאים להיצלות איזה שבוע שבועיים, ומקצתם ישראלים. 170 בכל זמן נתון, ליתר דיוק. זה הכל. שתי טיסות שבועיות (סנדור, מטוסי אלעל).
נראה שלכולם המטרה ברורה, להשאיר את האי הבתולי והנקי והייחודי הזה, כפי שהוא. מכיוןן שקרפטוס זה כמו זמר מוכשר ודי אנונימי שרק אתם מכירים, זה שנועד לגדולות, וזה שאתם תתגאו בכך שהייתם מהראשונים לגלות אותו. ובכן, יש לכם לגלות את הקרן פלס של לפני 10 שנים של איי יוון - יפה, נקייה, זולה, וחפה ממסחריות. רק אל תספרו ליותר מדי אנשים. בקיצור, קרפטוסו לשם.
*הכתב היה אורח חברת אופק תיירות