בזמן שבישראל עדיין קשה לרובנו להתפשר על דירה עם פחות משלושה כיווני אוויר, בערים אירופאיות רבות זהו כבר הסטנדרט השכיח. אבל בעתיד, ראו הוזהרתם, ייתכן שנצטרך להסתדר בלי אוויר בכלל.
הצפיפות ההולכת וגוברת בערים הגדולות מחייבת מציאת פתרונות יצירתיים, שלא לומר הזויים: במקסיקו סיטי רבתי, מטרופולין המונה כמעט 23 מיליון איש, העירייה כבר דנה בהקמת גורד האדמה הראשון. המבנה בן 65 הקומות אמור להיבנות לעומק של 300 מטרים אל תוך האדמה בלב מקסיקו סיטי, ולאכלס מוזיאון בעשר קומותיו הראשונות, דירות פרטיות וחנויות ב-20 הקומות הבאות, ומשרדים בכל השאר. המבנה יעוצב, אם וכאשר יקום, כפירמידה הפוכה: על בסיסה מתוכנן פארק, ותקרתה (רצפת הפארק) תהיה שקופה, במטרה להניח לכמה שיותר אור טבעי לחלחל מטה.
האמריקאים עדיין לא מוכנים לדירות בלי אוויר, אבל גם בארה"ב יש כבר תוכניות לבנייה מתחת לאדמה. למשל, פארק טבעי מתחת למנהטן שיואר באור שמש באמצעות סיבים אופטיים ומתחם גדול לאמנות ועיצוב מתחת לוושינגטון הבירה. במקביל חושבים שם איך ממשיכים לדחוף קניונים לתוך האדמה, בדומה למתחמי הקניות המוצלחים שכבר קיימים כמו הקניון התת קרקעי אנדרגראונד סיטי במונטריאול וחנות אפל שבשדרה החמישית בניו יורק.
אתם עולים לפארק?
מכוניות מעופפות, הולוגרמות מדברות ומגדלים עצומים מזדקרים באוויר – כך נראות ערי העתיד באיורים קיטשיים, בתוכניות מדע פופולרי, בספרים ובסרטים. אבל מה באמת צפוי למרחב העירוני? איך ייראו הערים שלנו בעשורים הבאים? התשובה, בגדול, היא שהן יהיו צפופות יותר (ומתברר שזה לא בהכרח רע), ירוקות יותר (כי אין לנו ברירה) וכפי שנראה בהמשך – גם ארוכות יותר ומאוד מודולריות (וכאן אנחנו דווקא מתקרבים לחזונות המדע הבדיוני).
בשני העשורים האחרונים הולכת וגוברת מגמת ההתכנסות וההצטופפות במטרופולין. בניגוד להתנגדות לצפיפות האורבנית, שהייתה כל כך פופולרית במאה שעברה, היום ערי הגנים הפריפריאליות (בנייה נמוכה עם שטח פתוח וריאות ירוקות בין הבתים, כלומר הרעיון של להיות עם עיר ולהרגיש בלי) מתחילות לאבד מזוהרן.
"פעם ראו במטרופולין מקור לניכור בין בני האדם, בניגוד לחיים בכפר ובערי גנים כמו להבים מחוץ לבאר שבע או טבעון מחוץ לחיפה", מסביר האדריכל יובל בר. "אבל כיום אנשים רואים דווקא באותן ערי גנים כמייצרות ניכור לעומת העיר, שדירותיה הקטנות והצפופות מדרבנות אנשים לצאת החוצה ולהיפגש במרחב העירוני. נוצרה מעין כמיהה רומנטית לאורבניות של פעם, עם החנויות המקומיות, השדרות וכיכרות העיר. במקביל, הצפיפות הולכת ומקבלת ערך חיובי גם מטעמים אקולוגיים, בכך שהיא מפחיתה את השימוש ברכב, למשל".
חזון נוסף שמושפע מהצפיפות בערים ושאינו שופע במגע עם האוויר בחוץ, רואה את העיר כמקשה אחת. כבר היום, בערים הגדולות בעולם, קשה להבחין בהבדלים בין האובייקטים השונים, עד כדי כך שהחזית של בניינים רבים מאבדת ממשמעותה.
"הרעיון של שרשור מבנים בעלי פונקציונליות שונה אינו מופרך, וניתן לראות ניצנים למימושו בקניונים, שם ההליכה בתוך המבנה יכולה להרגיש אינסופית", מסביר אסף לרמן, מקים א. לרמן אדריכלים. "בעתיד, במבט עין הציפור מעל העיר, ייתכן שהיא תדמה לנו יותר כמונוליט אחיד מאשר כרשת רחובות בין מבנים. ארכיטקט שירצה להתחיל לעבוד ולשנות בעיר שכזו, שכבר לא יהיו בה מגרשים פתוחים, יצטרך להצטייד קודם כל במחק לפני שהוא נוטל עיפרון שרטוט".
קניון עזריאלי, שמתחבר למתחם הרכבת, למגדל משרדים ולמלון קראון פלאזה סיטי סנטר הוא דוגמה טובה בכיוון הזה. עוד דוגמה לחיבור בין בית מלון, מתחם דירות אזור מסחרי ועוד, כולם בקומפלקס אחד, אפשר לראות בתכנונים עתידיים בעיר ניס, ותכנונים לבניית מבנים על גבי מבנים קיימים אפשר למצוא בקופנהגן.
מי שמתחלחל מרעיון "עיר הקניון", צריך להבין שלא מדובר בעיר שתהפוך למבנה אחד ענק ומחופה, אלא בניצול חלק מאזורי החיץ הקיימים היום בין הבניינים. בתכנון עירוני כזה, כדי לאפשר יציאה לג'וגינג בפארק עירוני רחב, למשל, אדריכלים יצטרכו לחשוב מחוץ לקופסה ולהציג רעיונות חדשים כיצד להביא את הריאות הירוקות לעיר. אפשרות אחת היא להציבן מעל העיר, כמו בסקיי פארק בסינגפור, אשר מונח על גגותיהם של שלושה גורדי שחקים.
עוד 200 קילומטר של פריז
אבל במקביל להתרכזות וההתכנסות, מתברר שיש גם מגמה הפוכה, מגמת התרחבות. כי מי אמר שערים חייבות להיות גוש מרוכז ומאוחד? קחו את תחנות רכבת השינקנסן ביפן, למשל. שלל הבועות האורבניות שנוצרו סביבה יכולות בקלות להיחשב לישות אחת, בטח אם לוקחים בחשבון את הקלות והמהירות שבה ניתן לגמוע מאות קילומטרים במהירות של 300 קמ"ש רק כדי לצאת לבלות. למרות שאין התייחסות רשמית לתחנות השינקנסן כאל עיר, היכולת הטכנולוגית של תשתית שמצמצמת מרחק מצליחה להמחיש את הרעיון של עיר מסוג אחר: עיר ליניארית.
אמנם אמצעי התקשורת מצליחים להפוך את העולם לכפר גלובלי, ורוב האנשים כבר נמצאים במרחק הקלקה או חיוג, אבל הצורך בניידות פיזית מהירה עדיין חיוני מתמיד. הצרפתים כבר הבינו את זה, ובאמתחתם תכנון להאריך את פריז ב-200 ק"מ עד הים – מהשאנז-אליזה עד לה-האבר לאורך נהר הסיין. מימוש התוכנית יחבר כמאה ערים בעמק הסיין באמצעות תחבורה מהירה (פחות משעה נסיעה), וצרפת הצהירה על כוונתה לבנות עוד 70 אלף בתים חדשים ליצירת העיר הארוכה. כנראה יצטרכו שם הרבה מאוד באגטים.
בעידן שבו 85 אחוז מהסחורות מועברות דרך הים, צרפת הבינה כי החיבור הזה הכרחי עבור מטרופולין בקנה מידה עולמי. אבל זוהי רק ההתחלה של סוג חשיבה חדש. אנטואן גרומבאך, אחד האדריכלים העיקריים מאחורי פרויקט "פריז הגדולה", מאמין שקנה המידה העירוני צריך להשתנות – במקום להתייחס לערים הגדולות כיחידות עצמאיות יש לבחון אותן כחוליות בשרשרת גלובלית.
תסגרי את המיטה, אני צריך להתקלח
אבל לא רק מבנה העיר צפוי להשתנות אלא גם אופי המרחב הפרטי שלנו. בערי העתיד חלוקת הדירות הפרטיות למרחבים בעלי פונקציונאליות שונה תהיה נחלת העבר או נחלת העשירים בלבד. בדירות חדר מולטי-פונקציונליות עם קירות הזזה, החלל יהפוך ממטבח, לסלון, לחדר שינה ועוד. ואם עולה לכם אסוציאציה קלסטרופובית וזיכרון מימי המעברה, זה לאו דווקא הכיוון.
בערים הצפופות (והלא עניות) בעולם יש כיום יישומים טכנולוגיים ועיצוביים שומטי לסתות המספקים הצצה לעתיד. כמו למשל דירתו של המעצב ההונג-קונגי הזה, שבביתו הקטנטן (31 מ"ר) יש אפילו מקום לחדר קולנוע מרווח, שהוא רק אחד מ-24 הקומבינציות האפשריות בדירה. היום הוא עוד צריך להזיז את הקירות ולקפל את הרהיטים בעצמו, אבל זאת רק שאלה זמן, כנראה, עד שיהיה ניתן להחליט מרחוק לאיזה חדר אנחנו רוצים להיכנס והדירה כבר תזוז אוטומטית בהתאם.
דירות מולטי פונקציונליות הן רק ההתחלה. רם קולהאס, אחד האדריכלים המשפיעים בעולם, סבור כי תכנון עיר בעל חזון כבר אינו יכול להתבסס על הפנטזיה של "לעשות סדר". האורבניזם החדש, לטענתו, יהיה "בימוי של אי-ודאות" – במקום ארגון של מבנים קבועים ויציבים, נעסוק בטיפוח הפוטנציאל המשתנה שלהם. התכנון המסורתי לפיו חולקה העיר לאזורים (אזור תעשייה, אזור מגורים, אזור מסחרי וכו') הולך ונעשה פחות רלוונטי, כמו גם הצורך לתכנן את המבנים לפי הפונקציונליות שעליהם למלא (בניין תיאטרון שלא ייראה כמו אולם אירועים, שלא ייראה כמו בית חרושת לייצור נייר).
ארז אלה, מקים ושותף ב HQ Architects, שגם עבד בעבר עם קולהאס, מסביר כי "אמצעי התקשורת מייתרים פגישות פנים מול פנים, הממד הפיזי והמרחקים הולכים ומאבדים ממשמעותם, ולכן הסיבה לצאת מהבית אל מבנה אחר בעיר תהיה פחות לשם פגישה, עבודה או צרכנות, ויותר בשל התוכן שקיים באותו מבנה: תערוכה, קונצרט, חתונה, מסעדה וכו'. לכן הגיוני וחסכוני יותר שמבני העיר יהיו ברי הכלה, כלומר עם האפשרות להשתנות. כבר היום האנגרים הופכים באופן גמיש לבתי קפה שהופכים לחללי תערוכה, לאולמות אירועים ואז חזרה להאנגרים. התוכן המשתנה הוא מה שחשוב".
פירמידות ירוקות הפוכות
ולא, לא ניתן לחמוק מהפיל הירוק. אם יתממשו ניבויי הדו"ח של חברת הנפט והגז "Shell", לפיהם עד 2050 נאלץ לשלש את כמות האנרגיה שאנחנו מייצרים, הרי שמגמת ההתייעלות הירוקה כבר הופכת מטרנד להכרח. אחד המדדים החשובים לבנייה ותכנון, אם כן, יהיה עד כמה נוכל לנצל פחות משאבים עבור יותר אנשים.
בין הרעיונות המקוריים לייצור אנרגיה והפחתה בשימושה ניתן למצוא אריחי מדרכה המייצרים אנרגיה מכך שעוברים ושבים דורכים עליהם, ותאורת רחוב אקולוגית שנחלשת ככל שאור הירח מתחזק. דרך נוספת לחסוך באנרגיה היא בנייה המותאמת לתנאי השטח: בניית גורדי שחקים בדובאי המדברית, למשל, שקולה לבניית בקתות חוף באלסקה – הצורך במיזוג אוויר הוא בל יתואר. כך נוצר הרעיון לבנות בניין בצורת פירמידה הפוכה בדובאי כדי למזער את חשיפת השמש.
במקביל לחיסכון באנרגיה, מתפתחת חשיבה כיצד להשתמש בטבע כחומר בנייה ולמקסם את נפח הצמחייה בשטחים אורבניים צפופים. דרך אחת, המתאימה לערים הפחות צפופות, היא על ידי שילוב גנים בשבילים צרים ובבניינים עצמם, כפי שמתוכנן, למשל, בדנמרק, שוודיה וטייוואן. דרך נוספת היא ליצור גנים פחות שגרתיים, כמו במקומות רבים במערב אירופה, ובשאיפה גם בישראל, עם התחלה מלאה כוונות טובות בירושלים – גנים שבהם הגג הופך לגן. זו מגמה שכנראה תמשיך עם טיפוח גנים אנכיים: זה מתחיל בגדרות חיות מצופות בצמחייה, ממשיך בקירות פנימיים ועשוי להמשיך בפאות החיצוניות של בניינים שלמים. מי יודע, אולי בעתיד יהיו גם גנים מעופפים - להקות ענק של ספינות אוויר קטנות המכוסות צמחיה צפופה, שיכוונו אל אזוריה החמים והמזוהמים של העיר ויסייעו לייצר חמצן ולטהר מעט את האוויר מלמעלה. היום זה בגדר רעיון עתידני-בדיוני בלבד, אבל ייתכן שהוא מוצלח מכדי להותירו באוויר.
נתב"ג על המים
אבל גם אחרי שהגנים יתלו, המרחבים בין הבניינים ינוצלו, גורדי השחקים יבנו אל תוך האדמה והדירות יהפכו למודולריות - בערי העתיד עדיין יהיה חסר מקום, והרבה.
רעיון הבנייה על הים אינו חדש, ומדי פעם צצות כתבות שמפיחות בו עניין מחודש גם אם מימושו בקנה מידה משמעותי נדמה כפנטזיה בשלב הזה. אולם ישנם מקומות שעבורם המחשבה על הפתרון הימי חורגת מהפנטזיה ומקבלת דחיפות ורלוונטיות יותר מתמיד. אחד המקומות האלה הוא מדינה קטנה במזרח התיכון.
הרעיון הראשוני להעביר את נמל תעופה בן גוריון אל מול חופי המדינה נולד לפני כשני עשורים, כשהשנה 2020 נדמתה כעתיד רחוק מאוד. שם הפרויקט נותר "נתב"ג 2020". אך למרות שלאף אחד אין אשליות שניתן יהיה ליישם את הפרויקט תוך שמונה שנים, יותר ויותר מומחים ומנהיגים מתחילים להבין את חשיבותו. נתב"ג גוזל שטח בגודלה של תל אביב רבתי ומהווה מקור לפגיעה באיכות החיים של כל הערים סביבו (הפיצויים הכספיים המוערכים במיליארדי שקלים לא יפתרו את הבעיה). המתכננים מעריכים שעלות שווי הקרקעות שעליהן פרוש נתב"ג גבוהה פי 50 מעלות שדה תעופה בים, המוערכת ב-10 מיליארד שקל, ולכן טוענים כי הפתרון אינו רק הכרחי מבחינה אקולוגית, אלא גם מאוד משתלם כלכלית.
התכנון של "נתב"ג 2020 האופציה הימית" כולל שתי אפשרויות למיקום שדה התעופה: מול חופי תל אביב או מול חופי ראשון לציון. בשני המקרים, נמל התעופה יהיה מחובר לחוף באמצעות כביש שיתחבר היישר לנתיבים המהירים. בתור התחלה יהיו מספר מועט של מסלולים, רק כדי להפחית את העומס מנתב"ג, ועם הזמן, תוך כדי התרחבות, הכוונה היא להישען רק על התשתית שעל הים ולנצל את הקרקע שעליה נתב"ג פרוש היום למטרות רווחיות ואקולוגיות יותר.
התכנון של "נתב"ג 2020 האופציה הימית" כולל שתי אפשרויות למיקום שדה התעופה: מול חופי תל אביב או מול חופי ראשון לציון. בשני המקרים, נמל התעופה יהיה מחובר לחוף באמצעות כביש שיתחבר היישר לנתיבים המהירים. בתור התחלה יהיו מספר מועט של מסלולים, רק כדי להפחית את העומס מנתב"ג, ועם הזמן, תוך כדי התרחבות, הכוונה היא להישען רק על התשתית שעל הים ולנצל את הקרקע שעליה נתב"ג פרוש היום למטרות רווחיות ואקולוגיות יותר.
אבל נתב"ג 2020 הוא רק ההתחלה. להוגי הפרויקט חזון שאפתני אף יותר: עיר על המים. כיום למעלה מ- 75 אחוז מהתושבים מתרכזים במישור החוף: כמעט 6 מיליון איש, מספר שרק הולך ועולה, יושב על כ-16 אחוז משטח המדינה. איכות החיים הולכת ויורדת כתוצאה מיוקר המחיה ועליית ערך הנדל"ן, שלא לדבר על ההשלכות הסביבתיות.
לדברי פרופ' בורט יש גם פתרונות אקולוגיים לקיום העיר: ניתן לייצר אנרגיה באמצעות רוח, שמש וגלים; בתכנון מראש יהיה ניתן לאגור את רוב מי הגשמים, ואופן הטיפול באשפה ובביוב יכול להיות שאול מטכנולוגיות הדומות לאלה של אוניות בים הפתוח – באמצעות תהליכי דחיסה וטיהור. במילים אחרות, צפון תל אביב החדשה נמצאת במערב. אנחנו כבר לא יכולים לחכות.