"הכל התחיל בגלל שגיאת הקלדה. התכוונתי לנסוע לטיול פרטי של שלוה חודשים בהודו, וחיפשתי משהו מעניין ומיוחד לעשות שם. במהלך תחקיר שעשיתי לפני הנסיעה על הדת הסיקית, התברר לי שהם מקיימים עליית רגל למקום מקודש שנקרא המקונד סאהיב. בטעות הקשתי בגוגל הומקונד במקום המקונד, והגעתי לאתר שסיפר על עליית רגל אחרת לגמרי. כמובן שנדלקתי והחלטתי לברר עוד פרטים". כך מצא עצמו יורם פורת, צלם ויוצר קולנו, עם חברו גל לוי, שני בני אדם מערביים בין עשרות אלפי הנדים, מתעדים מסע ארוך, נדיר ומרגש במעלה ההימלאיה ההודית.
עוד ב-mako חופש:
חדש בארץ: טיסות לגרמניה ב-99 דולר
מה עושים בסוכות: מדריך בילויים
מטיילים: המדריך לסלפי המושלם
מקדשה של האלה הבוכה
פעם ב-12 שנים, כך מאמינים ההינדים, חוזרת "ננדה דווי" ("האלה המעניקה ברכה"), אל המקום שבו נולדה - פסגה בגובה 7,820 מטרים הקרויה על שמה ונמצאת במדינת אוטאר-קהאנד ("ארצם של האלים") ההודית, חבל ארץ פראי ויפהפה בלב רכס ההימלאיה. הננדה-דווי, הפסגה הגבוהה ביותר בשטח הודו, מוקפת בקניונים אדירים המבדילים אותה משאר פסגות הרכס והיא עומדת לבדה - זקופה, עוצמתית ומהפנטת.
בדרכה אל מקום היוולדה, עוברת האלה דרך מקדשים רבים הנמצאים בכפרים ובעלייה אל הפסגה "שלה", בחבל ארץ שכולו נחשב מקודש לה. פסגת הננדה-דווי נחשבת בעיני ההינדים גם כמקום משכנה של "Devi" - ישות אנרגטית נשית-יקומית הנחשבת לאם האלים, האדם והחיים. האזור הוכרז בשנת 1983 כשמורת טבע, וחמש שנים אחר כך הוכר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי.
כדי לברך את האלה, לשפר ולתקן את אותו מצבור מעשי-חיים הקרוי "קארמה" וקובע את גורלנו בגלגול הבא ואולי להידבק בעצמם במשהו מהאנרגיה האלוהית, יוצאים פעם ב-12 שנים, יחד עם האלה, עשרות אלפים מתושבי האזור למסע המכונה "ננדה-דווי ראג'-ג'את יאטרה". זוהי עלייה לרגל במסלול קשה ואתגרי, 280 קילומטרים אורכו, המתפתל בשבילי עזים בין פסגות האזור ומסתיים למרגלות פסגתה של האלה. שם, בטקס דתי מקודש, הם מעמיסים מנחות על גבו של כבש זכר בעל ארבע קרניים ומשחררים אותו אל עבר הפסגה.
חזרתה אל מקום היוולדה והמסע שעושים המאמינים עבורה, מרגשת את ננדה-דווי ככל הנראה מאוד משום שהיא בוכה ללא הפסקה, ודמעותיה נשפכות על פני הארץ. מדובר בחודשים אוגוסט-ספטמבר - תקופת המונסונים הקשה ביותר בצפון הודו. בדיוק אז, לא שבועיים קודם ולא חודש אחר כך, מתפתלים כ-50 אלף בני אדם, רובם יחפים, בשביל נחש עצום תוך כדי תפילות ושירה בלתי-פוסקות והתבוססות בבוץ עמוק עד למרגלו הפסגה הקדושה. זהו מסע רוחני ראשון במעלה עבור ההינדים, המכיל בתוכו אלמנטים של טיהור, חיזוק האמונה וקתראזיס עמוק, לצד מאמץ (סבל) פיזי רב הכרוך בקשיי המסע. אם תרצו, מדובר במעין יום כיפור עבורם, שאורכו שלושה שבועות. ביניהם, בתוך הבלילה "האנושית-אלוהית" הססגונית הזו, היו שני בני אדם מערביים בלבד.
פורת הוא אדם שהרפתקאות אינן זרות לו. הוא עבד כצלם וכתב ב"נשיונל ג'אוגרפיק ישראל", וכיוצר עצמאי בילה כחמש שנים יחד עם קהילה צוענית במזרח סלובקיה, שאת חייה תיעד בסרט "רומלה". אחר כך נדד לעומק יערות העד של האמזונס באקוודור, כדי לחבור שם לאנשי שבט אינדיאני בשם "הוארני" ולתעד את חייהם. ההוארני משלבים בין חיבור קוסמי לטבע וציד בעזרת חניתות וחיצי רעל שהם רוקחים בעצמם, לבין מאבק אקולוגי נגד חברות נפט אימתניות המעוניינות במרבצי הזהב השחור המצויים בשפע בשטח המחייה של השבט ומשמידות באופן שיטתי את יערות העד. מהמפגש הזה יצר פורת את הסרט "שומרי גן עדן", ועל כל אלה הוא מעביר הרצאות על תרבויות העולם, המשלבות סיפורים אישיים עם הקרנות של סרטיו.
למרות חיבתו ליחידים ולקבוצות הנמצאים מחוץ לזרם המרכזי של החברה, או רצונו להתחקות אחרי ולתעד את "טבע האדם בטבע", לעלייה לרגל הייחודית בהודו הגיע פורת ממש במקרה. או שאולי לא? הקארמה, אם עוד לא אמרנו, היא גם ישות מפתיעה ואפילו ערמומית.
אני מנחש שלא היה לך קל במסע.
"בהחלט לא. הצעד ראשון שעשיתי היה לברר את התאריכים ולבדוק אם כל העסק מסתדר. העלייה לרגל, כך התברר, הייתה אמורה להתקיים בכלל ב-2012, אבל נדחתה ל-2014 בגלל מפולת בוץ קטלנית, שמחקה עיירה שלמה באותו אזור ובה נספו כ-30 אלף איש. אחר כך התחלתי לברר פרטים מדויקים והגעתי למדריך טיולים ותיק שהפנה אותי לקולגה שלו בהודו, המתגורר בכפר לוהג'אנג היושב על הדרך שבה נערכת העלייה לרגל. הגעתי לשם כחודשיים לפני המועד, פגשתי את אותו איש והוא הפנה אותי לכפר נאוטי, שבו מתגורר אחד מכוהני הדת החשובים שעומד לקחת חלק בעלייה לרגל. פגשתי את הכהן והוא לקח אותי למקדשה של האלה, הסביר לי מה מתוכנן והזמין אותי להצטרף למסע. קטע מצחיק היה כאשר הכוהן ברך אותי ואת המצלמה במזל טוב לקראת המסע. במהלך הברכה הכוהן הבראהאמין שם טיקה (נקודה צבעונית ששמים על המצח כחלק מהתפילה ההינדואיסטית) גם על המצח שלי וגם על המצח של המצלמה".
אחרי שנסגר על המסלול והתאריך המדויק של העלייה לרגל, מה-18 באוגוסט ועד ה-6 בספטמבר, יצא פורת לטייל במקומות אחרים בהודו וחזר לאזור לקראת תחילת הדרך. "המסלול עובר בין שני מחוזות באוטראקאנד - קומן וגארוול - שהם חבלי ארץ קשים מאוד לתנועה", הוא נזכר. "הדכים ארוכות ומפותלות ויש המון מפולות בוץ וסלעים. האזור כולו נחשב קדוש ביותר בגלל שהוא יושב בתוך רכס ההימלאיה הקדוש להינדים ונמצאים בו גם ארבעת מקורות נהר הגנגה - גנגוטרי, באדרינאט, קאדרנאט ויאמאטורי – שבהם ממוקמים מקדשים חשובים מאוד להינדואיזם שגם הם מוקדים לעליה לרגל.
אתה יכול לתאר את אנשי האזור?
"אלו כפריים בעלי לב חם ואמונה חזקה, גם באלים וגם באיתני הטבע אליהם הם מתייחסים כאל אלים לכל דבר. הם נחשבים בכל רחבי הודו גם לאנשים אמינים ביותר, לא כאלה שרואים בכל תייר 'דולר מהלך', אלא יוצרים קשר אנושי ואמיתי, בגובה העיניים. בסמיכות ליום הכיפורים שלנו, אני יכול לומר שאלה אנשים המכבדים איש את רעהו, וכל אדם, במשך כל ימות השנה. יש להם חיבור עמוק לאדמה והם מאוד אוהבים להיות בחוץ, בשבילי ההרים, בחיק הטבע. האלה 'שלהם' היא כאמור אותה ננדה-דווי, הם קוראים לה 'האם האלה' ועל פי אמונתם היא גלגול של פרוואטי, אשתו של שיווא, ובתו של אל ההרים הימלאיה. הנשים באזור, אגב, הן נשים יפות ביותר, בעלות מראה נפאלי-טיבטי מסורתי. הן לובשות סודרים אדומים ושחורים ויש להן תכשיטים גדולים כמו למשל נזמים ועגילי זהב שעוברים בירושה במשך מאות שנים".
איך הם מתארגנים לעלייה לרגל?
"המסלול ההתחלתי עובר דרך כפרים רבים באזור. לאט לאט נאספים האנשים, וכל התהליך הזה מלווה בהרבה טקסים דתיים. לאלה ננדה-דווי יש ייצוגים רבים מאוד, וכולם לוקחים חלק במסע. ייצוג אחד כזה הוא למשל שש האחיות של ננדה דוי, שלכל אחת מהן מקדש משלה באחד הכפרים הגדולים באזור. האחיות הללו, המיוצגות כל אחת על ידי פסל משלה שלו חלק חיצוני, עשוי כסף, בצורת פרצוף. וחלק פנימי ומוסתר עשוי זהב טהור. כל אחד מהפרצופים שונה החיצוניים שונה מעט ומלמד על האזור שממנו בא.
האלות ממוקמות במעין ארון מקושט בבדים מסורתיים, שניצב על אפריון כבד מאוד. האפיריון נישא בידיהם של גברים צעירים הנבחרים בקפידה בכפרם על פי כושרם הגופני. החבר'ה האלה רצים יחפים בגשם כשהם מתחלפים ביניהם כמו במסע אלונקות וצועקים כל הזמן 'ג'יי מטאקי!', שפירושו "יחי האלה-האם”. לאלה יש גם ייצוג הנישא על עמוד, וגם ממעין מטריות צבעוניות הנקראות צ'טולי. בסופו של דבר נאספים כ-300 ייצוגים שונים שלה כדי לצאת לדרך אל ההר".
ואתם סחבתם על הגב אוכל, אוהל, מצלמה?
"בהתחלה שקלתי להביא איתי ציוד רב ואפילו איש סאונד, אבל בגלל תנאי מזג האוויר הקשים שהיו צפויים לנו והגובה הרב שבו עובר המסלול החלטתי לשנות תוכניות ולקחת ציוד מינימלי. לכן לקחתי איתי רק מצלמה אחת והרבה בטריות. מבחינה לוגיסטית היה קשה לנו להתארגן כי לא ידענו מה הולך לקרות שם. על פי עצת מדריך טיולים הודי קנינו אוכל מראש, והודינו על כך מאוחר יותר לו ולאלים. בנוסף, לקחנו סבל בשם הילפאלסינג, שהפך משותף מקרי לדרך לחבר קרוב. הוא בחור עדין ומקסים, בעל יכולת סחיבה על אנושית והיה לנו קשר מיוחד ואמפתי איתו. הוא הגיע ממשפחה מוזיקלית, הוריו הם זמרים ידועים באזור וגם הוא אוהב מאוד לשיר. מעבר לזה הוא הכיר את כל המסורות המקומיות, הסביר לנו מה קורה והתאמץ מעל ומעבר לעזור לנו בכל דבר".
פורת וחברו הצטרפו למסע במקום בשם וואן, הכפר האחרון לפני מסלול ארוך ומפותל נטול נקודות מיושבות. "המסלול עוקב אחרי הדרך שעושה האלה", הוא מסביר. "ננדה-דווי מגיעה למקדש הראשי שלה, הנמצא בכפר בשם נאוטי, ועושה סיבוב בכל האזור עד למקום בו נולדה, פסגת הננדה-דווי. מסלול העלייה לרגל מתחיל בגובה 2,500 מטרים ומסתיים למרגלות ההר בגובה 5,300 מטרים. הפסגה עצמה היא אתר מקודש שאסור להגיע אליו אף לא למטפסי הרים מקצועיים. בכל האזור יש פסגות גבוהות מאוד, כמו למשל טרישהול שגובהה מעל 7,000 מטר".
תארו לעצמכם טור של 50 אלף איש על שביל עזים בלב ההרים. "זה נראה כמו נחש מתפתל, ארוך-ארוך וצבעוני מאוד. לא כולם משלימים את כל המסלול, חלק עולים כמה נקודות ויורדים בחזרה. לנקודה הסופית מגיעים משהו כמו 15 אלף איש. יש גם מבוגרים רבים. היו שם נשים בנות 70 שעקפו אותי בסיבוב כשהן הולכות יחפות על הסלעים המחודדים והקפואים. שמעתי על אדם בן 91 שהשתתף במסע, ובעיני שלי ראיתי אדם בן 75 צועד במסלול ועוד כמה וכמה קשישים מעל גיל 75. זוהי הוכחה לכוחה המדהים של האמונה".
ומהו סדר היום במהלך שלושת השבועות של המסע?
"אין סדר יום מוגדר, כפי שאין גם דמות שמובילה את הדרך וכולם עוקבים אחריה. זוהי מעין אנרכיה הודית שפשוט מסתדרת מעצמה, כמו דברים רבים אחרים בארץ הזו. בגדול, קמים מוקדם מאוד בבוקר, לרוב יורד גשם, בעצם כל הזמן יורד גשם, ומתחילים ללכת. היו ימים שבהם התבוססנו בבוץ עד גובה הברכיים, אבל להודים זה לא מפריע. הם אוכלים מעט מאוד, חולקים ביניהם דל (עדשים) ואורז שבוץ נכנס אליהם, הולכים יחפים על הסלעים בשלג ובקור, לובשים בגד אחד וישנים תחת יריעת ניילון או צמודים בישיבה אחד לשני. כל זה אחרי שרקדו, שרו והתפללו כל היום וכל הלילה".
"היה גם ליווי רפואי לאורך הדרך, וראינו אנשים שנקעו רגל ופונו באלונקות. לפני היציאה עוברים האנשים בדיקות רפואיות וגופניות(גם אנחנו עברנו אותן), אבל מכיוון שהיו במסע אנשים בני 80 ויותר אפשר לומר שהאמונה חזקה יותר מהבדיקות הללו..."
להרחיק שדים ולתקן את העבר
במהלך המסע חווה פורת רגעים נדירים של רוחניות מתפרצת, וגם הרבה חום אנושי וקרבה מצד אלפי השותפים להליכה. "בוקר אחד ראינו אפריון של האלה כשלצידו יושבים הצעירים שסוחבים אותו. על ידם, כרגיל, היו אנשים רבים ששרו ורקדו כשלפתע התחילה אישה אחת להשתולל באטרף מוחלט", הוא נזכר. "היא עיוותה את גופה וצעקה שהאלה נכנסה בה ושהיא לא שולטת באנרגיות שלה. אף אחד לא הפריע לה באקסטזה הזו, ונראה שאנרגיה אדירה אכן נכנסה למחזור הדם שלה ופשוט הטריפה אותה. לאחר סדרת פרכוסים אפילפטיים כאלה האישה נרגעה, ולי הוסבר שהיא מנצלת את האנרגיה הזו עבור עצמה ועבור אלה שקרובים אליה בכדי לצמצם ולמנוע אסונות, להרחיק שדים ולגלות אירועים בעברה שאולי גורמים לקארמה רעה כדי שתוכל לתקן אותם. הטראנס הזה יכול לשפר גם את הקארמה שלה וגם של קרוביה. אגב, עצם ההשתתפות בעלייה לרגל, על פי אמונתם של ההינדים, מוסיפה נקודות לקארמה".
הקארמה נקבעת רק על פי אירועים מיסטיים כאלה?
"ממש לא, היא נמצאת כל הזמן בראש מעיניהם והם דואגים לעשות מעשים שישפרו אותה, כולל נדיבות קטנה ויום-יומית שיש רגעים בהם היא הופכת לגדולה, מצילת חיים אולי. לילה אחד הגענו לנקודת החנייה בגשם זלעפות. לא האמנתי שכמות מים כזו יכולה לרדת מהשמיים. היינו בגובה מעל 4,000 מטרים, היה קר נורא, וחיפשנו מחסה, אבל הכול היה מפוצץ באנשים. פתאום כמה חבר'ה פשוט הכניסו אותנו למחסה שלהם שהיה צפוף מאוד. הורדנו את הבגדים הרטובים והתחממנו כולם יחד בתוך שקי שינה שלהם תוך כדי סיפור בדיחות והמון מצב רוח טוב.
"פרט לנקודת הסיום", מסביר פורת על נקודות הציון החשובות במסע, "ישנם שני מקומות חשובים. הראשון הוא בדני-בוגיאל, מקום שבו על פי אמונתם כתב האל ברהמה את הוודות, שהן הכתבים המקודשים להינדים. יש שם אחו ענק בלב ההרים ובתוכו אגם עם מים קרים מאוד. אני לא העזתי לטבול שם אפילו ציפורן, אבל הם פשוט נכנסו אל המים לטבילת בוקר. הנוף במקום הזה מדהים, פסגות מושלגות מכל עבר, דמיין את שר הטבעות.כשהגענו לשם בגשם שוטף ראיתי אותם מתחילים לרקוד בתלבושות מסורתיות. במהלך הריקוד נוצר מעגל שחציו נשים וחציו גברים. במהלך הריקוד הנשים שרות משפט אחד או שניים, והגברים עונים להן. תוך כדי הם עושים סיבוב איטי מאוד ורוקדים כך במשך כמה שעות".
"המקום החשוב השני הוא רופקונד, שפירושו 'בריכת הפנים' ונקרא גם אגם המסתורין. זהו אגם קרח שבתוכו ובסביבתו נמצאים כמה מאות שלדי אדם שלא ברור כיצד הגיעו לשם. באתר מפוזרות עצמות רבות, וישנם כל מיני סיפורים ותיאוריות איך הגיעו לשם שרידי האדם. תיאוריה אחת מספרת שמדובר במלך של חבל ג'אמו שעבר במקום במאה ה-17 בדרכו חזרה מפשיטה על טיבט ונלכד עם לוחמיו בסופת קרח. תיאוריה אחרת שאומתה על ידי מדענים, אומרת כי מדובר בחבורת עולי רגל מהמאה ה-9 לספירה, שכללה בתוכה שתי קבוצות גנטיות - אחת של אנשים נמוכים מאוד ששימשו כנראה כסבלים, והשנייה אנשים גבוהים יותר. האנשים הללו נקלעו גם הם לסופת קרח ומתו, ושתי הקבוצות הגנטיות חיו יחד או שהיה ביניהן קשר כלשהו. העצמות במקום נמצאו בפעם הראשונה בשנת 1942, על ידי שומר יער בריטי. בהתחלה חשבו שהן שייכות לחיילים יפנים שעברו באזור בזמן מלחמת העולם השנייה".
ההינדים מאמינים גם הם באחת התיאוריות הללו?
"לא. הם מאמינים שמדובר באבות אבותיהם, לוחמים שעברו במקום בדרכם לננדה-דווי. אנשי צבא שמשתתפים במסע עורכים באגם הזה טקסים מיוחדים, כהוקרה לאבותיהם הלוחמים. בנקודה זו אתה מבין גם את מעגל החיים והמוות המתגלגל ומלווה את המסע. ההינדים מאמינים בגלגול נשמות, והם פוגשים במוות גופני בדרכם לפסגה בה נולדה האלה האם, מקום בו יש אנרגיה ראשונית וקיומית, כזו היוצרת חיים".
הרגשת שגם בך נדבק משהו מהאנרגיה הזו?
"אין ספק שאי אפשר להתעלם ממנה. באופן אישי אני מאוד מתרשם מהחיבור של האנשים הללו לטבע ומהפשטות בה הם מתנהלים. צעדנו במסלול של טבע בראשיתי, בנופים עוצרי נשימה שקשה להישאר אדיש מולם. גם מבחינה דתית ההודים שמחו לשתף אותנו ולהסביר כמה שניתן על עיקרי האמונה המורכבת שלהם. חלק מהדברים לא היינו מסוגלים להבין אבל בהחלט כיבדנו אותם וזכינו בהתאמה להערכה רבה מהם. מבחינה אנושית הרגשתי עמם חיבור עמוק - בגובה עיניים".
הודו צנועה, נדיבה, מיוחדת
לקראת סוף המסע, באתר הומקונד למרגלות הננדה-דווי, נערך טקס חשוב שנוהל על ידי כוהנים בכירים, ובמהלכו שוחרר הכבש המקודש בעל ארבעת הקרניים כשהוא נושא תכשיטים ומנחות עבור האלה ננדה-דוי. "הכבש לא ממש רצה להיפרד ממי שהאכיל אותו במשך כל הדרך", מבהיר פורת, "אחד הכוהנים נשא אותו בידיו אל נקודה שרק לאנשי הקסטה הגבוהה מותר להגיע אליה. יותר לא ראיתי אותו.
"כשהגענו לנקודת סיום המסע התברר לנו שאי אפשר לצאת משם בגלל שהכביש צר מאוד והמשטרה חסמה אותו כדי שהמכוניות הממשלתיות תוכלנה לעבור בו בנוחות. עולי הרגל, שהיו אחרי שלושה שבועות של מאמץ פיזי ורוחני עצום ורצו לחזור לביתם, ארגנו שביתה. הם ישבו על הכביש ואמרו לשוטרים משהו בסגנון 'אם אנחנו לא זזים מפה, גם אתם לא'. הם הציעו למשטרה לקחת בכלי הרכב שלהם את כל עולי הרגל עד לנקודה הבאה המרוחקת שעה נסיעה משם. אני חשבתי שאין להצעה הזו סיכוי ושנשאר לבלות שם את הלילה. מי שמע על משטרה שלוקחת טרמפים אנשים? אבל בהודו הכול יכול לקרות ואחרי כמה שעות המשטרה הסכימה.
"באותו זמן היו לנו כבר הרבה חברים, והם סידרו לנו מקום של כבוד ברכב הראשון שיוצא משם. זו הייתה אנקדוטת סיום מרגשת שבמהלכה נוכחתי שוב לדעת כמה כוח יש לציבור נחוש בדעתו שיודע שהצדק לצידו. כשנסעתי ברכב המשטרתי חשבתי כיצד ראיתי במהלך העלייה לרגל הודו מיוחדת, הודו צנועה ונדיבה, הודו שבה אמונה עמוקה באיתני הטבע ואמפתיה יוצאת דופן בין אנשים הם הערכים המרכזיים. הודו אחרת".
