ערב לפני 7 באוקטובר היה אופיר גרמן (29), מתכנת שחי בברלין זה שש שנים, במסיבת יום הולדת והרגיע חבר גרמני שאין מה לדאוג, המצב הביטחוני בארץ שקט עכשיו ואפשר לבוא לבקר. הוריו של גרמן מתגוררים בפתח תקווה, ולמחרת, בשש וחצי בבוקר, בנם התעורר בדירתו שבברלין מההתרעות באפליקציית צבע אדום. הוא ניסה לחזור לישון, אומר לעצמו שזה בטח שום דבר, אבל לא הצליח להירדם. כשלקח את הנייד לידו שוב – גילה שדבר-מה איום ובלתי נתפס קרה בישראל. כל אותה השבת הוא היה דבוק לחדשות ולאינסטגרם, שם הופיעו תמונות וסרטונים ומידע שעדיין לא הגיעו לתקשורת. לצד כל אלה, באינסטגרם גם כן, הוא ראה שחברים מקומיים עושים לייקים לפוסטים בגנות לישראל.
"אחד החברים, בחור לבנוני בשם חסן שהחשבתי אותו לחבר, עשה לייק לפוסט עם התמונה המפורסמת של בולדוזר קורע את הגדר והכיתוב המתריס Palestine broke free, ולתמונה של חטוף עם הכיתוב שהוא 'עצור' בידי 'לוחמי החופש' העזתים ומקבל טיפול רפואי בבית חולים", נזכר גרמן. "חסן הוא מלכת דראג המכונה חסנדרה, הוא הרי יהיה בין הראשונים שהחמאס יחסל בגלל מי שהוא. בחור מוסלמי אחר שאני מכיר פה מכל מיני מסיבות כתב לי בתגובה על משהו שפרסמתי שהגיע לנטבחים מה שקרה להם, כי הם מתנחלים. פתאום אני רואה בפיד אנשים שאמורים להיות חלק מהחוג החברתי שלי ממש חוגגים את הטבח".
בערב נפגש גרמן עם חבר ישראלי, הם רצו להתאוורר, לדבר. "התיישבנו באיזה מקום על בירה ופתאום עברה לידינו מכונית צופרת ושמחה עם דגל של חמאס מתנפנף מהחלון", הוא מספר. "באותו היום, ב-7 באוקטובר, חילקו בשכונה לידי סוכריות ברחוב לציון הטבח והרשויות הודיעו שמגבירים את האבטחה של מוסדות יהודיים בגרמניה. המכונית נסעה לכיוון בית כנסת בשכונה, אולי במקרה, אבל אני דאגתי. התקשרתי למשטרה, סיפרתי להם מה קרה. עד כמה שידוע לי, הם לא עשו שום דבר ולא חזרו אליי".
אופיר גרמן: "בחור שאני מכיר כתב לי בתגובה למשהו שפרסמתי שהגיע לנטבחים מה שקרה להם, כי הם מתנחלים. אני רואה אנשים שאמורים להיות חלק מהחוג החברתי שלי ממש חוגגים את הטבח"
מאז היו עוד אירועים אנטישמיים בעיר?
"אני גר בין נויקלן לקרויצברג, לא רחוק מהבית שלי עוברות הפגנות פרו-פלסטיניות. אני נועל את כל המנעולים, מה שמעולם לא עשיתי, החברים הישראלים שלי ואני לא מדברים בעברית ברחוב יותר. שלושה–ארבעה שבועות מאז תחילת המלחמה נסעתי ברכבת התחתית, התכתבתי עם חבר בעברית ואני קולט שמישהו מציץ לי בטלפון. אני מסתכל עליו והוא יורק על הרצפה ומקלל אותי. עד 7 באוקטובר הרגשתי מאוד בטוח ללכת ברחוב, לפרקים אפילו הייתי עונד את שרשרת מגן דוד שלי מהבר-מצווה עד שהיא נשברה. בחודש האחרון ההרגשה היא שמפחיד להיות יהודי כאן".
איך הגרמנים מגיבים על מה שקורה?
החברים שלי מאוד עצובים בשבילי, אבל הם לא יודעים כל כך מה לעשות. יש כאלה שלא רוצים לדבר על זה ויש מקרים הפוכים. כשנכנסתי לרופא המשפחה שלי בפנים נפולות הוא שאל לשלומי ולשלום המשפחה שלי ורמז לי שיש לו עוד מטופלים ישראלים ושהוא נתן להם ימי מחלה, כי איך אפשר לעבוד ככה. הוא גילה הבנה ואמפתיה, אבל בגדול יש תחושה שאף אחד לא באמת מבין אותך. לפחות אתם בישראל עוברים את זה יחד.
זה משפיע על תפיסת הזהות שלך?
זה משפיע על הכל. תמיד הרגשתי שאני יהודי, כי זה הלאום שלי, לא יותר מזה, אבל עכשיו זה מסוכן וזה הופך את עניין היהדות למשמעותי מאוד. אף פעם לא הייתי ציוני, אבל זה שלא בטוח להיות יהודי כאן גרם לי להבין לא רק שצריך את ישראל, אלא שאני צריך את ישראל שתקבל אותי אליה, שתהיה חזקה".
פתאום אני מתפלל לפני השינה
כ-30 אלף ישראלים חיים בגרמניה, מדינה שהשקיעה בישראל כלכלית ותרבותית ונתפסה כמי שעושה הכל כדי להילחם באנטישמיות. לכן היא משכה אליה לאורך השנים ישראלים שהרגישו בה בטוחים יותר מבכל מקום אחר באירופה. 10,000 מהם חיים בברלין.
כמו כל הישראלים בארץ ובעולם, גם הם התעוררו בבוקר 7 באוקטובר לחדשות על האסון הנורא, הבלתי נתפס, של הטבח והאונס, החטופים והמלחמה. אבל בניגוד לנו החיים בישראל, שמוקפים באנשים שחווים כמונו את אותה טרגדיה וטראומה, הם חווים את כל אלה לבד, במדינה שמטבע הדברים ממשיכה לחיות את חייה, לצד הפגנות פרו-פלסטיניות המוניות וגילוי אנטישמיות במרחב הציבורי וברשתות החברתיות.
קבוצת הישראלים הזו מאופיינת כמשכילה, שייכת לצד המתון והשמאלי של המפה, שתמיד הרגישה בנוח בחוגי השמאל הגרמני הליברלי, שבדרך כלל גם תומך בישראל. כעת יש לא מעט קולות בשמאל הגרמני, בעיקר בין הצעירים, שמביעים תמיכה בצד אחד, בלי להבין את ההבדל בין מחבלי חמאס לפלסטינים, בין הזכות לחופש לטבח, אם בכלל הם יודעים שקרה טבח.
זהר: "עם השנים נטמעתי באוכלוסייה המקומית, למדתי את השפה, הקפתי את עצמי בחברים מקומיים, בת זוג מקומית. מאז אותו יום שבת אני קם בבוקר ודבר ראשון מרגיש יהודי וישראלי. פתאום אני מתפלל לפני השינה"
כמו גרמן, גם זהר פוחד. הוא בן 27, שבע שנים בברלין, עובד כאיש שיווק וקריאייטיב בעבור מותג בידור מוביל בגרמניה. בין הפושים על אודות הזוועה ב-7 באוקטובר, גילה הודעות של חברים מהמסיבה ברעים שמתחבאים בשיחים, שולחים לו מיקום, שואלים אם הוא מכיר מישהו שיכול לבוא לחלץ אותם. "מעבר לבכי בלתי פוסק ותחושת חוסר אונים, מאז השבת ההיא יש גם סוג של רגשות אשמה של מי שנמצא כאן", הוא אומר, "מחשבות של מה הייתי יכול לעשות טוב יותר אם הייתי שם".
אחרי שבשבועיים הראשונים הוא לא דיבר עברית, עכשיו הוא מדבר. "אני משתדל לנרמל את זה", מסביר זהר, "לדבר עברית ולהזדהות כישראלי במצבים שלא מסוכנים מדי. היום אני אפילו הולך עם שרשרת מגן דוד על החזה. לא כי אני לא מפחד, אלא דווקא בגלל שאני כן מפחד".
איך זה השפיע על הזהות הישראלית והיהודית שלך?
"אני חושב שתמיד הייתי ציוני, הייתי גאה בזה שאני ישראלי, אבל עם השנים נטמעתי באוכלוסייה המקומית, למדתי את השפה, הקפתי את עצמי בחברים מקומיים, בת זוג מקומית, ומשהו מהישראליות הזאת נשכח בי. מאז אותו יום שבת אני קם בבוקר ודבר ראשון מרגיש יהודי וישראלי. אני מוצא את עצמי עכשיו יותר מתקרב למסורת היהודית, למנהגי סבא וסבתא שלי. פתאום אני מתפלל לפני השינה, מה שלא עשיתי אף פעם".
ואיך זה השפיע על המחשבות לגבי המשך החיים בברלין?
בימים הראשונים שאלתי את עצמי אם אני צריך לעזוב את הכל, את החיים שבניתי, את השפה שלמדתי, את הקריירה, ולהיות בארץ. יש ישראלים שמדברים על חזרה לארץ עכשיו. אני לא יכול להגיד שזאת מגמה גורפת. אני חושב שאחוז מסוים של ישראלים שהגיעו לכאן בשלוש–ארבע השנים האחרונות נוטים יותר לרצות לעזוב מאלה שחיים כאן יותר מעשור. אני אישית חושב על זה הרבה, אני שואל את עצמי גם אם יש ליהודים עתיד בגרמניה. זה לא סוד שמשנה לשנה יש פה עלייה במספר המקרים האנטישמים. ב-2021 אמר נשיא גרמניה שטיינמאייר שהוא לא יכול להמליץ לשום יהודי בגרמניה לחבוש כיפה ברחוב. עד היום לא נתתי למידע הזה להשפיע עליי יותר מדי, כי אני גר בשכונה שיש בה הרבה יהודים וזה לא מחזה נדיר לראות חרדים. אבל עכשיו, לנוכח חלק מהמראות והאמירות שאנחנו שומעים בהפגנות הפרו-פלסטיניות, ומספר האנשים שתומכים בהם, אני דואג ותוהה אם יש פה עתיד. אני בכלל לא סגור על זה".
המפגש עם הבחוץ נחווה עכשיו כעוין
קשה להיות מהגר. גם אם ההגירה היא מבחירה ובתנאים טובים ונוחים יחסית, כמו אלה של הישראלים בגרמניה. לצד הקשיים הייחודיים להגירה, ישנם גם הקשיים האנושיים הרגילים שמועצמים כשאת עוברת אותם לבד, רחוקה מהסביבה הטבעית והמוכרת שלך, רחוקה משפת אמך. בעקבות פניות של ישראלים עם מצוקות כאלה ואחרות הקימו מספר ארגונים מקומיים העובדים עם ישראלים ויהודים, ובהם אופק, ZWST וצוזאמן ברלין, את מתן – קו קשב ותמיכה בעברית. עד 7 באוקטובר פעל הקו שעתיים ביום ומספר הפניות אליו היה בממוצע עשר לחודש. זה השתנה כמובן.
"עד כה השיחות היו סביב בעיות הגירה והדברים ה'רגילים' – דיכאון, בעיות ביחסים, קשיים נפשיים כאלה ואחרים. ישראל כמעט שלא עלתה בשיחות האלה", אומרת ניצן מילין, עובדת סוציאלית ומנהלת הפרויקט. "ב-7 באוקטובר זיהינו עליה חדה בצורך של הקהילה בתמיכה ופתחנו את הקו במתכונת מורחבת, לכל אירופה. עכשיו מספר הפניות עומד על 90 בחודש וחצי האחרונים, ורוב השיחות עוסקות במצב בארץ ובהשלכות לחיים כאן באירופה. הרבה מהשיחות בהתחלה תיארו תגובות גופניות ונפשיות למה שקרה, חרדה ופחד לקרובים בארץ ולביטחון כאן. הרבה הביעו אשמה על המרחק. נושא שעולה הרבה הוא מערכות יחסים עם הלא ישראלים, תחושה שלא מבינים אותי וכמה קשה לחיות כשקרה כזה אסון, אבל העולם, היום-יום שלך, ממשיך כרגיל".
איך זה השפיע על תפיסת הזהות העצמית של האנשים, ממה שאת מתרשמת?
"הזהות הישראלית פגשה ישראלים רבים באופן אחר. כי זאת לאו דווקא הזהות שאיתה האנשים הולכים בפרונט ולאו דווקא הזהות שהם מרגישים שמגדירה אותם ביום-יום, אבל פתאום יש להם פחות בחירה – גם כי ההזדהות עם ישראל עכשיו היא מאוד גדולה וגם כי מבחוץ מזהים אותך כישראלית. התחושות נעות בין חרדה לכעס ולמוצפות, ובחלק מהמקרים גם לבלבול ערכי. פתאום תפיסות העולם – פוליטיות, ערכיות – משתנות, וזה מטלטל מאוד. המפגש עם הבחוץ נחווה עכשיו פוטנציאלית כעוין. יכול להיות שזה נובע מפערי תרבות ואנשים לא יודעים איך לגשת, או רוצים לתת מרחב מתוך כבוד, אבל עבור חלק מהישראלים הפרשנות לעתים היא שלא מתעניינים בשלומם. כל זה יוצר תחושת בידוד, ואחד הדברים הראשונים שראינו הוא הצורך של האנשים להיות ביחד, לדבר בעברית, עם אנשים שמבינים אותך. הייתה התגייסות מאוד של גדולה של הקהילה פה עם הרבה יוזמות".
ניצן מילין: "המפגש עם הבחוץ נחווה עכשיו פוטנציאלית כעוין. יכול להיות שזה נובע מפערי תרבות ואנשים לא יודעים איך לגשת או רוצים לתת מרחב מתוך כבוד, אבל עבור חלק מהישראלים הפרשנות לעתים היא שלא מתעניינים בשלומם"
"הישראלים מבינים ששתי הזהויות שלהם – הישראלית והיהודית – הן זהויות ליבה שלובות", אומרת ד"ר דני קרנץ ממכון המחקר El Colegio de Mexico במקסיקו סיטי, שחוקר את ההתיישבות הישראלית בגרמניה מאז תחילת שנות ה-2000. "הנתונים שאספנו מצביעים על כך שרוב הישראלים מזהים את עצמם בראש ובראשונה כישראלים ולא כיהודים. אולם כעת הישראלים מבינים שהם נתונים לאיום כישראלים וכיהודים. לצד זה הם מבינים שמעט מאוד ידוע על ישראל, על יהודים ישראלים ועל יהודים מקומיים בגרמניה. מערכת החינוך הגרמנית מתמקדת בהיסטוריה היהודית עד 1933 ובשואה, וכמעט שאין התייחסות ליהודים שאחרי 1945, לישראל, לסכסוך הישראלי-פלסטיני. זה אומר שאנשים רבים בגרמניה, ללא קשר אם הם גרמנים מלידה או היגרו לגרמניה, יש להם סטראוטיפים ודעות קדומות על ישראלים ויהודים".
טראומת השואה מרימה את ראשה.
"כולנו כישראלים וכיהודים נושאים בתוכנו את המטען הזה, והוא יוצא עכשיו במלוא העוצמה. עוד רואים שישראלים רבים מהרהרים בהיסטוריה המשפחתית שלהם: מדוע משפחותיהם לא עזבו את בתיהן בשנות ה-30 וה-40? איך זה להתחבא, לנסות להפוך לבלתי נראה, ולא לדבר בציבור בשפת האם שלך? איך זה לפחד שהילד יענה בשפה הלא נכונה?
קורט גרינברג, פסיכואנליטיקאי מומחה להשפעות ארוכות הטווח של השואה, הדגיש שאלו מאיתנו שנולדו אחרי תקופת השואה הניחו שפוגרומים וטרור כמו 7 באוקטובר לא יקרו עוד. עכשיו אנחנו מבינים שטעינו. הוא ופסיכואנליטיקאים אחרים מזהים את אחת ההשפעות ארוכות הטווח של השואה כחוסר אמון כללי בעולם. חלק מחוסר האמון הזה פחת עם הזמן, כי חשבנו שאנחנו בטוחים, וגם ישראל בטוחה. חוסר האמון עלול לחזור כעת במלוא העוצמה".
מורידים את הראש כשרואים אותי
ניצנה בראוטמן (43), בעלת סוכנות נדל"ן בברלין, אם לילד בן 9, מתגוררת בעיר זה 23 שנה. היא עצמה ילידת גרמניה שהוריה עלו ארצה כשהייתה בת 9, אבל היא כמעט אף פעם לא הרגישה בישראל בבית וחזרה לגרמניה.
"אני גרה בשכונת ואנזה, כולם פה אינטלקטואלים, משכילים ומצליחים. כולם יודעים שאני מישראל, שבבית שלי חוגגים חנוכה, ובמשך שנים הייתי ה-Local Jew friend", אומרת בראוטמן. "יש פה ארבעה שכנים שאני פוגשת כל יום, ואחרי 7 באוקטובר קלטתי שהם מורידים את הראש כשהם רואים אותי, נכנסים הביתה כשאני עוברת, לא עוצרים לשאול מה שלומי. בהתחלה חשבתי שהם לא יודעים איך להגיב. יום אחד חניתי וראיתי שכנה, בת גילי, שחנתה גם היא, אבל היא לא יוצאת, כי היא לא רוצה להתעמת איתי. היא יודעת שאמא שלי בתל אביב, אז דפקתי לה על החלון. רציתי לדעת למה היא מתעלמת ממני".
מה היא אמרה?
"שכן, זה נורא מה שקרה, אבל שהיא לא יכולה להתמודד עם זה אחרי כל הטירוף של אוקראינה, שיש לה עור דק, שהיא רגישה מדי".
איך זה גרם לך להרגיש?
"מאוד לבד. הבנתי שכל עוד אנחנו כיהודים נמצאים על ארון הספרים של היודאיקה, על יד החמסה שהם הביאו מבית לחם, ליד כל הסופרים היהודיים, כל עוד אנחנו יהודים שקטים – זה בסדר להם. היו פה מלא טקסים לציון ליל הבדולח, הם דיברו רק על היהודים המתים. נוח להם עם היהודים המתים, ליהודים חיים שצריכים את עזרתם הם לא מוכנים להפנות מבט. מבחינתם הייתה קורונה, אוקראינה, ואין להם רצון שיהיה להם חלק בעוד קונפליקט שלא קשור אליהם. כשהתחילה המלחמה של רוסיה עם אוקראינה והתחילו להגיע לכאן פליטים פתחתי חמ"ל והצלחנו למצוא מקום מגורים ולתת עזרה למאות פליטים. בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר היו כאן המון ישראלים שהיו בחופשה ונתקעו כאן. שאלתי בתוך הרשת הזאת אם מישהו מוכן לקחת אליו ישראלים. מתוך כמעט 100 חברי הקבוצה, רק גברת מבוגרת אחת התנדבה לעזור. שאלתי אותם אם הם נורמליים ואם יש להם בעיה עם יהודים. אני יודעת שיש להם חדרי אורחים. הם ענו שיש להם בעיות משלהם ואני לא יכולה להכריח. בן הזוג שלי, גרמני שסבא שלו יהודי, פנה לקבוצה של חברים שלו, כולם עורכי דין עשירים, כתב מכתב רגשי וביקש לאסוף תרומות למגן דוד. שני חברים בלבד הגיבו".
ניצנה בראוטמן: "שני ילדים מוסלמים תפסו את הילד שלי בחצר בית הספר, שאלו אותו אם אמא שלו יהודיה. פעם הוא סיפר לאחד מהם שיש לו סבתא בתל אביב ושהוא החליט לא לאכול חזיר. הם זכרו את זה, לקחו אותו הצידה והרביצו לו"
לפני שלושה שבועות הותקף הילד שלה בבית הספר. "שני ילדים מוסלמים תפסו אותו בחצר, שאלו אותו אם אמא שלו יהודייה ואם סבתא שלו יהודייה", מספרת בראוטמן. "פעם הוא סיפר לאחד מהם שיש לו סבתא בתל אביב ושהוא החליט שלא לאכול חזיר. הם זכרו את זה, לקחו אותו הצדה והרביצו לו. הוא היה מאוד קול לגבי זה, אמר 'הם לא מכירים אותי ולא יודעים מה זה יהודי, אז הם הרביצו לי כי הם מטומטמים'. תגובת בית הספר הייתה מיידית אבל חסרת אונים. הם רוצים ממני תשובה איך הם יכולים להציג את החיים היהודיים בגרמניה. הילד חזר לבית הספר, יש שם מורים ששומרים עליו, יש מורה למוזיקה, יהודי רוסי שלא מספר שהוא יהודי אבל כולם יודעים את זה – גם הוא שומר על הילד שלי".
מטריד מאוד.
"מעולם לא הייתה לי מחשבה לחזור לישראל, וזאת הפעם הראשונה שאני חושבת על זה. עדיף למות בחום של יולי–אוגוסט מאשר לחיות בתוך הקור האנושי המחריד הזה פה. אני חושבת שיהיה גל הגירה חזרה לישראל, כי זה מה שאני שומעת גם מהחברים שלי. השם שלי ניצנה, נולדתי בשנות ה-80 בגרמניה, ולא היה צורך להסתיר את היהדות שלך, להפך, אבא שלי היה מסתובב עם מגן דוד ענק. אם אני ממשיכה לחיות כאן, אני משנה את השם. תמיד ידעתי שזה בעייתי להיות יהודי, אבל לא חשבתי שזה יתהפך עלינו בדור שלנו, ומי שלא מסתובב בטיקטוק לא שם לב שזה קרה. לא חשבתי שאגיע למצב שבגרמניה תהיה אנטישמיות מכל הסוגים בכל פינה. זאת הרגשה שאי אפשר לתאר. יש מלא צלבי קרס ומגני דוד על בתים של יהודים – וגרפיטי ברחוב, ואת רואה שזה כתב יד של בת 15 שעד כה מרחה אודם ועכשיו מרססת Free Palestine/Gaza. יכול להיות שזה גם מרד של הצעירים נגד ההורים שבטח פמפמו להם שצריך לשמור על ישראל, וגם כי יש כל כך הרבה מוסלמים ופלסטינים ויש להם לובי מטורף. אני אישית לא מפחדת מהצעדות, כי אני נראית גרמנייה, דוברת גרמנית, אבל יש מלא אנשים שמפחדים לדבר עברית, להיכנס למוניות, שיזהו לפי המבטא שלהם שהם ישראלים. פתאום נהיה מפחיד להיות יהודי כאן".
האוניברסיטה שלי הופכת טרוריסט ללוחם חופש
מוקדם מדי לומר מה יהיו ההשפעות של כל אלה על המהגרים הישראלים. "זה תלוי במצב האישי, המשפחתי והכלכלי, וזה תלוי גם בעמדות הפוליטיות, מכיוון שישראלים רבים שבסיסם בגרמניה אינם מסונכרנים עם המיינסטרים הישראלי, והם אפילו פחות מסונכרנים עם ממשלת ישראל", אומרת קרנץ. "חלקם מרגישים שהם צריכים לחזור לישראל כדי לעזור, ואילו אחרים אינם רואים לעצמם עתיד בישראל בכלל. ייקח עוד זמן עד שההחלטות הקשות הללו יתקבלו".
נעה (28) סטודנטית לאומנות באוניברסיטת UDK, הגדולה ביותר מסוגה בגרמניה. בברלין היא מתגוררת כבר 8 שנים. "הרגשתי שהחיים שלי כאן – הסביבה שלי, החברים, הלימודים – תואמים את הערכים שלי ברמה של מה זה להיות בן אדם", היא אומרת. "באופן כן ואמיתי הרגשתי שיש כאן חיי שותפות בין יהודים לערבים, דבר שלא חוויתי בישראל. גם ברמה המגדרית, זכויות להט"ב, זכויות אדם – ברלין היא אחת הבועות הפרוגרסיביות שקיימות במערב, והרגשתי שאני מתחברת לבועה הזאת, ואלה המעגלים שבהם הקפתי את עצמי, ובגדול הכל היה הרמוני".
נעה: "בהפגנות קוראים לאלימות כלפי היהודים. תלו כרזות של נלסון מנדלה לצד הדובר של הג'יהאד האיסלאמי ששבת רעב בכלא הישראלי ומת. האוניברסיטה שלי הופכת דובר של ארגון טרור ללוחם חופש"
עד עכשיו.
"עד 7 באוקטובר, כשפתאום אותם המעגלים שבגללם בניתי פה חיים הפכו להיות אחת הסיבות שאני שואלת את עצמי עכשיו אם אני יכולה או רוצה לחיות כאן. החיים שלי בשנים האחרונות סבבו סביב האוניברסיטה, מקום שבו הרגשתי נוח ובטוח, ואני לא מרגישה את זה יותר. היה לי חשוב להיות פעילה באינסטגרם, להעלות את הסרטונים המחרידים של מה שקרה, לזעוק את הזעקה שלנו. היו אנשים שפנו והתעניינו בשלומי, הביעו סולידריות מסוימת, אבל היו בין החברים שראו את הסטוריז ושתקו. הם המשיכו לשתוק כמעט עוד שבוע, ואחריו התחילו להביע זעזוע ממה שנעשה בעזה, בלי להתייחס בכלל למה שנעשה לנו. חלק מהם שיתפו דברים שהם בגדר תעמולה שקרית ומסיתה נגד ישראל".
מה המצב כיום באוניברסיטה?
"על בסיס כמעט שבועי מתקיימות בקמפוס הראשי מחאות פרו-פלסטיניות. בדרך כלל המשתתפים בהפגנות האלה עוטים מסכות ואני לא יודעת אם מישהו מהחברים לשעבר שלי השתתף בהן, כי יש חברויות שנגמרו, אבל יש לי חברה כזאת, גרמנייה, שהיא מאוד פעילה בהפגנות האלה. אז לצד קריאות להפסקת אש, קוראים שם לאלימות כלפי היהודים, מביעים תמיכה בטרור. מבחינתה היא באה להגיד שהיא בסך הכל רוצה שלום, אבל מתעלמת מהרטוריקה האלימה שמגולמת בהפגנות האלה. תלו כרזות בהן דמויות של לוחמי חופש כמו נלסון מנדלה לצד הדובר של הג'יהאד האיסלאמי ששבת רעב בכלא הישראלי ומת מרעב. האוניברסיטה שלי הופכת דובר של ארגון טרור ללוחם חופש".
את מרגישה שהביטחון האישי שלך נפגע?
"אני מרגישה לא בטוחה בהמון רמות. בן הזוג שלי ואני לא מדברים עברית ברחוב, שינינו את השמות שלנו בכל מקום אפשרי, כמו שירותי משלוחים וכו'".
מחשבות לחזור לארץ?
"המחשבה הזאת לא קלה לי בגלל מה שאני מרגישה כלפי הממשלה הנוכחית, המציאות הפוליטית בישראל. אני מאמינה לחלוטין ברעיון שמדינת ישראל צריכה להתקיים כמדינה יהודית, אבל המודל הנוכחי שהיא מתקיימת בו הוא מודל שקשה לי איתו כאישה, כליברלית כאם לעתיד. אבל ככל שעובר הזמן מאז 7 באוקטובר, כך אני מרגישה שלא תהיה לי ברירה אחרת, כי אני מרגישה ניכור מאוד גדול מהחברה שאני חיה בה עכשיו, מה שלא חשתי מעולם. אז אם אני לא מוצאת את עצמי כאן, אולי עדיף שלא אמצא את עצמי במקום שבו אני מרגישה לפחות בטוחה מבחינת הזהות שלי".